להמשיך ללכת,
להמשיך ללכת,
לא להסתכל הצידה,
רק להמשיך ללכת.
*
הסיפור הבא מסתובב במשפחה של אברימי כאחד מהאירועים המכוננים שלו.
הוא היה בן שש, עכבר הכפר בעיר הגדולה. כזאת כמות של מכוניות הוא הכיר רק מהסיפורים. בכמה דקות עברו על הכביש יותר מכוניות ממה שהוא זכר ביישוב שלו, מה שגרם לו להדק את האחיזה ביד של אמא.
מזל שיש דברים שלא משתנים. יש מעבר חציה, כמו ליד הגן ביישוב, וזה אומר שאפשר לעבור את הכביש בלי לקבל טרמפ למרכז הרפואי הקרוב. כל מה שצריך זה להסתכל שאין רכבים, להוריד רגל לכביש ולהתחיל ללכת.
אם העסק כל כך פשוט למה אמא לא מתחילה ללכת? הוא החליט לקחת יוזמה ולמשוך אותה איתו, אולי היא פשוט לא שמה לב.
את הצעקה של אמא הוא לא ישכח, וגם לא את המכונית שהגיחה מהסיבוב וכמעט לקחה אותו.
"לא ראית את הרמזור???"
בטח שהוא ראה את הרמזור, אבל הרמזור הוא בשביל המכוניות, מה זה קשור אליו?
לקח לשניהם זמן להבין שהם מנהלים דו-שיח של חירשים.
איך הוא יכול היה לדעת שיש דבר כזה רמזור להולכי רגל?
*
בישיבה התיכונית לא הפסיקו לצחוק עליו שהוא חי בבועה, לא מכיר את העולם באמת.
חיים בסרט. הוא יודע הכל. יותר טוב מהם הוא יודע.
הם חשבו שהוא לא מסוגל להכיל אנשים שונים ממנו, או שחושבים אחרת ממנו. אז שיחשבו. בטח שהוא מסוגל. הנה גם את מוישי מהשבט, שההורים שלו מצביעים ליכוד ולא לאחת מהמפלגות הדתיות, הוא מצליח לאהוב. טוב, אולי לא ממש לאהוב, כי הם ממש הגזימו כשהם לא בחרו מישהו שיש לו כיפה על הראש, אבל בגדול הוא מסוגל להסתובב לידו.
כשהוא אמר להם את זה כמה שהם צחקו. חזקי שאל אותו אם הוא פגש פעם מישהו שמצביע למפלגות שמאל קיצון. התשובה הייתה כן! הוא הרי אמר להם שיש אנשים ביישוב שמצביעים ליכוד. התשובה הרצינית שלו גרמה להם רק לצחוק יותר.
דביר שאל אותו אם הוא דיבר פעם עם מישהו בלי כיפה. כאן הוא קצת הסתבך, כי הבן של פרוישטיק הוריד את הכיפה, אבל מאז הוא ממש נזהר לא לדבר איתו. אז הוא הכיר אנשים בלי כיפה, היכרות רחוקה כזאת.
האמת היא שפעם, בסוד, גילו לו שבעיר הגדולה יש אנשים שלא לומדים תורה ולא שומרים שבת. הוא ממש הזדעזע וניחש שאין יותר מעשרה, מקסימום עשרים, יהודים כאלו. מה שהרגיע אותו הייתה המחשבה שהם בטח נמצאים באזורים סגורים ומכבדים מאוד את כל היהודים ששומרים שבת, ומקפידים לא לנסוע במרחב הציבורי.
כמו ביישוב.
*
ככה הוא הגיע לישיבה הגבוהה.
בהסתכלות אחורה גם הוא קצת צוחק על עצמו, ובצדק.
ואחרי הכל, הוא נשאר הילד התמים שפשוט לא מכיר את העולם בשקל. אלא שאם פעם הוא התבייש בזה, היום הוא ממש גאה בתמימות שלו. למה הוא צריך לפגוש אנשים שונים, או להכיר עולמות שונים? טוב לו עם הגמרא שלו, עם התפילה שלו ועם המצוות שלו.
כל שאר העולם? מבחינתו יכול פשוט להיעלם. שישאירו לו את היישוב והישיבה וחוץ מזה באמת לא צריך יותר שום דבר.
*
בפעם הראשונה שתלו את השלט על יציאה להפצות בעיר הוא אפילו לא קרא אותו, והם באמת נסעו בלעדיו.
כאן הסיפור היה יכול היגמר אם לא שרוליק, המארגן של ההפצות, שהחליט לקחת אותו כפרויקט אישי.
"אולי תצא קצת מהבועה? יש בחוץ אנשים שנמצאים מתחת הריסות רוחניות, צריך לחלץ אותם, אין מצב שאתה יושב כאן עם הגמרא שלך ולא בא איתנו".
דווקא יש מצב, והוא גם אמר את זה בפה מלא, מה שרק גרם לשרוליק להתאמץ יותר.
מאז כל פעם שהוא עבר ליד לוח המודעות או ליד שרוליק, הוא הקפיד להיות עסוק מאוד במשהו בדיוק בצד השני וללכת מהר.
*
לזה הוא לא ציפה.
שרוליק העקשן הזה הלך לראש הישיבה, וביקש ממנו התערבות אישית.
באופן מפתיע ראש הישיבה החליט לשתף פעולה עם ההזיה הזאת, מה שלא השאיר לו הרבה ברירות.
"אשרינו שזכינו בתלמיד כמוך, אברימי, כל בית ישראל מתברך בך, ואנחנו במיוחד. ובכל זאת נראה לי שכדאי לך לשמוע את מה שיש לי להגיד.
עבודת ה' שלך היא עבודה של אברהם אבינו: תורה, תפילה וגמילות חסדים, בלי התעסקות עם המציאות השבורה. אפשר לראות בפסוקים ובספרים שאצל אברהם העולם לא תופס מקום. גם כשהוא מסתובב בעולם לגלות אלוקות הוא לא מתערבב וכמעט לא נתקל בהתנגדות, אלא מאיר את האור של ה' אל תוך העולם, מבחוץ פנימה. זו עבודת ה' נפלאה!
אבל אם אתה לא עובד גם כמו יצחק אבינו אתה לא שלם, וזו עדיין לא התכלית.
יצחק אבינו מתרומם מתוך העולם למעלה ומושך את העולם איתו. הוא חופר בארות, מסלק את כל הלכלוך, ומגלה את המים החיים שנמצאים כאן בעולם הגשמי, נובעים מבפנים החוצה. ואת כל זה הוא עושה עם הרבה מאבקים, פעם אחרי פעם, בלי להתייאש.
גם אנחנו צריכים להיות כאלו – לעזור ליהודים, גם יהודים שנמצאים במקום מאוד לא טוב, להוריד שכבות של לכלוך ולגלות בפנים את המים החיים של הנשמה. ואם לא מצליחים בפעם הראשונה, פשוט מנסים שוב, כמו יצחק.
אתה שומע אברימי? כל יהודי, גם יהודי כמוך צריך –
לחפור בארות".
