ישנם שני אופנים של דרכים בעבודת ה'. הראשון מתייחס ליחס בין עבודת ה' לבין ענייני העולם הזה והשילוב ביניהם, כשדרך אחת גורסת פרישות והתבדלות ורעותה גורסת את שיטת השילוב וקירוב ענייני העולם הזה לקדושה.
השני מתייחס אל תוך עבודת ה' גופא, מה עיקר ומה טפל, העבודה בלב או במוח, בתפילה או בתורה וכדומה.
באופן הראשון, לא רק שהאיחוד איננו מבורך אלא שהוא מזיק. הרגילים בפרישות הם בעלי חיסרון מפני שאינם מסוגלים לשרוד בעולם המתירני אלא ממקום של התבדלות, וגם חסידי שיטת השילוב הם בעלי חיסרון כי סוף סוף הם נחשפים לרוע והפקרות הפוגמים בנקיות הנפש. האיחוד בין השיטות גורם בעיקר לאיחוד החסרונות, כי המתבדלים נחשפים ואין להם כלים להתמודדות, ואילו המקרבים מאבדים את החוסן ואת העזות דקדושה.
גם בסוג השני האיחוד אינו מבורך, כי האיחוד גורם לטשטוש תחומין ולחוסר הגדרה עצמית ברורה מהי עבודת ה'. האם לצעוק בתפילה ולמחוא כפיים או לשבת בשקט ולהתבונן בעמקות מבלי שום התפעלות חיצונית? חסידי שיטת ה"גם וגם" הם בעיקר אנשי תיאוריה, כשבתיאוריה באמת אפשר לסדר את כל השיטות בתוך טבלה אחת. אולם למעשה בוודאי שחייבת להיות זהות מוגדרת לעבודת ה'. זאת תורת הפירוד... לאחר הגדרת השיטה בעבודת ה' יש מקום לאיחוד כי כולם למטרה אחת מתכוונים, וזה הוא סוד הגאולה: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים וכל אחד מראה באצבע "זה ה' קיווינו לו".