כמה טוהר יש בעיניים של ילדה בת שלוש. עיניים נקיות כל כך. תמימות, צוחקות, מבקשות, שואלות, רוצות, מסוקרנות, בוטחות.

אני מסתכלת בעיניים של הבת הקטנה שלי ובליבי תפילה: "ריבונו של עולם, אנא שהמבט הזה לא יחלוף לה לעולם. שבמבט הזה לא ישתקפו לא ביקורת ולא שיפוט, לא עלבון ולא שנאה, לא דאגה ולא חשש, לא פזילה ולא טשטוש". בתוכי יודעת שהחיים עוד מזמנים לה מסע. כל אחת וה-'לך לך' שלה. כל אחד והליכלוכים שהוא אוסף בדרך. מתנער, מתנקה, נופל וקם ונפצע ונתקע וממשיך ושואל ולפעמים מוצא תשובה ולפעמים לא...

לא תמיד אהיה שם לתת יד, לגונן, ליישר, לסדר, לשמור, לפתור. המחשבה הזו קורעת לי את הלב.

אמא רחל, תודה שלימדת אותי להיות אמא. הקב'ה מבקש מיעקב לקבור אותך דווקא שם, להניח ולהנכיח אותך על השביל בו יעברו הבנים שלך בדרך לגלות. כואבים, דווים, נאנחים, מבקשים בית. מבקשים אמא. ואת שם. תמיד. נוכחת, יציבה, מאמינה. מחכה להם באמצע השממה. את שם בשבילם, לבכות עליהם, להתפלל, לתת חיבוק. לתת לב. והם עוצרים אצלך אמא, מניחים את הראש, מבקשים נחמה. מרגישים אותך, מקבלים ליטוף ומתמלאים כוח להמשיך הלאה.

מבינה שכל ילד עובר מסע. סיפור אישי של גלות וגאולה ואני כאמא לא יכולה למנוע את זה. רק יכולה לתת כלים וחיבוק. תמיד להיות שם (גם כשאינני שם בפועל) על אם הדרך, להקשיב, להכיל, להתפלל, לנכוח רגשית, לקבל, להאמין שהם יכולים ולשחרר אותם לדרכם.

אמא רחל, איך הצלחת לשחרר? למען ה', איך?

שחררת את אהוב ליבך לאחותך, שחררת את בנימין לחיי העולם והלכת. שחררת ושחררת ושחררת.

למדי אותי לשחרר. לשחרר הכל לאדון הכל, להבין שמה שמגיע יבוא, להאמין שהכל טוב ומושגח. למדי אותי להבדיל בין השתדלות לשתלטנות, למדי אותי לנקות את העיניים שלי מהמבט הדואג, מהמבט החושש. למדי אותי להביט בילדים שלי דרך עיני האינסוף, ולדעת שלמסע הזה שהם עוברים יש סוף טוב ולדעת שעוד ישובו, עוד ישובו בנים לגבולם.