האת אתה קנאי?

שאלה: קנאות?! מה נשאר ממנה בעידן הפוליטיקלי-קורקט? מה נותר מהקנאות הקדושה בדור מסבירי פנים?

קנאות הפיתוי

// הרב יצחק שפירא, ראש ישיבת עוד יוסף חי, יצהר

אחרי קנאתו של פנחס נתן לו ה' את בריתו שלום. ניתן להבין את ברית השלום כאיזון לקנאות, אך מבט מעמיק יגלה שעומק הקנאה היא עצמה ברית שלום.
אם כרתנו ברית שלום, האויב של בן בריתי נעשה גם האויב שלי. אם בן בריתי מאוים אני מוכן למות בשבילו, כי הברית עושה שגם אני מאוים, כי אם הוא נפגע אני נפגע.
הקנאות, בדומה לברית שלום, באה לומר שקשר של בני זוג וקשר של יהודי לעמו זה קשר שהאדם מכניס את כל כולו לתוכו. לכן גם בפרשת סוטה מוזכרת קנאה וגם אצל פינחס, בשני המקרים מדובר על סיטואציות של פגם הברית; שלמרות שישנו קשר, האדם אינו לגמרי בפנים ויש לו הנאה גם מקשרים אחרים.
במתן תורה נאמר "כפה עליהם הר כגיגית"; אך ככל שהדורות מתקדמים כך קבלת התורה נעשית יותר מרצון ופחות מהכרח. כשאנו באים לפתות את עצמנו ואת אחינו להתחזק בתורה ומצוות, הפיתוי הכי גדול זה לראות משפחה יהודית שהולכת בדרך התורה. הקנאות על שלמות הבית וההתרחקות מכל קשר אחר או פיתוי אחר יכולה להראות כקיצונית, אך בסופו של דבר דווקא היא יוצרת את הקן המשפחתי היפה.
אהבה של כריתת ברית היא אהבה בה אדם מחליט ששום פיתוי אחר לא יקח את לבו. אהבה כזו היא אהבה תמימה ושלמה. בדור שלנו, דור של ביאת משיח, הקשר לה' הוא מאהבה ולא מכפייה; כל התרבות מתנהלת יותר על ידי פיתויים ולא על ידי כפיה.
תפקידה של הקנאות הוא לפתות בפיתוי הכי גדול ולומר שהאהבה הכי אמתית היא רק אהבה שכל כולי נמצא בה. רק לאהבת ה' אין גבול, כמו שאנו אומרים בכל יום "בכל לבבך ובכל נפשך". כשאהבה בין בני זוג קשורה לאהבת ה' היא הופכת להיות אהבה של ברית.

הקנאות בכל מקום

// הרב ליאור אנגלמן, ראש בית המדרש הקהילתי בכפר סבא וישיבת בינות ברעננה

הפעם במקום לענות על השאלה, אני מבקש לכפור בה מעט. האם באמת האווירה בשיח הציבורי הישראלי היא אווירה של מתינות וחופש? האם באמת ובתמים "איש באמונתו יחיה" כפי הפסוק בגרסתו המחודשת והמעוותת (הרי במקור מדובר על "צדיק" ולא על "איש"). ובכן, לדעתי המצב רחוק מזה. הליברליזם עצמו אינו ליברליזם שנותן מקום לכל הדעות, הוא ליברליזם קנאי שפותח מיקרופון לכל מי שרוממות הליברליזם על לשונו ומשסה דיבורו בכל מי שחושב אחרת.
סיפר לי חבר שביקש להעביר שיעור בנושא "מצעד הגאווה" בבית מדרש ששיעוריו מצולמים. בהכירי אותו תכנן לדבר על השקפת התורה ביחס לקשר בין אנשים מאותו מין, הוא לא תכנן דיבור בוטה או פוגעני כלפי איש והוא ער למצוקה האנושית הכרוכה בנטיות הפוכות. הוא ביקש לדבר לגופו של עניין ותו לא. הנהלת בית המדרש אמרה לו שהוא יכול לצלם שיעור רק אם לא יוזכר שם בית המדרש שבו הועבר השיעור וכל סממני הזיהוי יוסרו. כל זאת מפחד 'עליהום' תקשורתי בעקבות משפט שיוצא מהקשרו או לא יובן כראוי. האירוע הזה מצטרף לרב מוכר שהתראיין ריאיון נזיפה בגל"צ בעקבות שיעור מלפני שבע שנים שבו דיבר סרה ב"ספרות היפה". הוא הועמד אל עמוד הקלון ובהזדמנות המועטה שניתנה לו להגיב תוך כדי התפרצות לדבריו נאלץ לומר שהוא בקי בכתבי חיים באר, גרוסמן ועוד. פחד מהבעת דעות הוא בעיניי אחד הסממנים הבולטים של חיים בצל קנאות. קנאות דתית לדת של חוסר הדתיות, קנאות משתיקה כנגד דעות שאינן הולמות את מה שנכון לומר.
זה לא מפתיע. הקנאות בצורתה הבריאה, כלומר הדבקות באמת, היא כל כך חזקה, עד שאי אפשר לדחוק אותה הצדה, ואפילו נושאי דגל ה"אין אמת" ילחמו על האמת הזאת שלהם בכל הכוח. כבר בספר הכוזרי כשטען הפילוסוף שאין אמת וכל אחד רשאי לבדות לו דת, אמר לו החבר: ראה איך כולם נלחמים זה בזה, כך מתנהגים אנשים שחיפוש האמת בוער בהם.
אז איפה הקנאות? היא נמצאת בכל מקום והיא תמשיך להימצא בחיפוש חסר פשרות אחרי האמת הגדולה. ואני רק מתפלל שבדרך אליה נדע גם לשמוע ולא רק לנאום, נדע לחפש באמת ובתמים ולא נתמכר רק לעונג לשלול. והעיקר לא לפחד כלל, לומר את האמת שלך, לעמוד מאחוריה, בענווה, בצניעות ובלי השתקה.

לא אני חשוב

// יצחק קפלן, משליחי חב"ד באשדוד

1. מי אמר שהיום אין מקום לקנאות? אפשר ומומלץ גם בימינו להשתיק בקנאות את היצר הרע ולהתגבר בקנאות על מידות רעות ותאוות רעות. הבעיה הקטנה היא, שקל יותר להשתיק ולבטל את הזולת מאשר את עצמנו.
2. קנאות אמיתית לא יכולה להיות אגואיסטית. כשאני דואג לעצמי, לקהילה שלי, למרחב הציבורי שלי - כדי שלי יהיה נוח להסתובב בו, זאת כבר לא בדיוק קנאות לה'. כמו שכולנו יודעים, את תחפושת הקנאות מכיר היטב גם היצר הרע, והוא גם משתמש בה לעתים תכופות מדי.
3. לפעמים הקנאות היא עמדה נוחה. טוב לי להרגיש צדיק בין כל הרשעים. אבל למי שמקנא רק לה' לא חשובה העמדה - הוא לא מחפש להיות "הצדיק" או "העניו", אלא למלא את רצון ה', ולפעמים המצב דורש ממנו דווקא לצאת מהמשבצת שלו ולהיות מאוד רגוע ורך, וזה מה שהקב"ה רוצה ממנו באותו רגע.
4. יחד עם זאת יש נקודה שחשוב להדגיש דווקא בעידן הקירוב והסברת הפנים. מפורסם דיוקו של הרבי מלובביץ' במשנה בפרקי אבות: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" - ולא את התורה אל הבריות. זהו אחד האתגרים הגדולים של כל העוסקים בהפצת היהדות - להצליח להתחבר לכל סוגי הקהלים, אבל בלי להתפשר על התורה ועל ההלכה, לא על דיני שבת וכשרות ולא על גדרי הקדושה והצניעות. היכולת להאהיב את שם שמים על הבריות, תוך היצמדות לשולחן־ערוך בכל מחיר, אבל גם זאת במאור פנים ובעיקר בלי טיפת אנוכיות - הוא הסימן לקנאות יהודית אמיתית.