בס"ד

ל"ג בעומר תשפ"ב: שנה לאסון מירון ולהסתלקותם של 45 בני עלייה
מתהלך לפני ה' לזכרו של ידידיה פוגל ז"ל
// הרב צבי יהודה דרור, אחיו של ידידיה

הדברים הבאים נכתבים מתוך געגועים לאחי האהוב, שנהרג בל"ג בעומר האחרון, במירון.

ידידיה פוגל ז"ל היה עובד את ה'. ממש בפנים, בתוך התפילה והדבקות בצדיקים וההתבוננות והטבילה, בתוך עיסוק בתורה ואפיית מצות וזיכוי הרבים בתפילין ונרות וחסד ואהבת ה'. בחייו ידידיה עשה עוד הרבה דברים, נהנה ממאכלים ושיחק עם אחיינים ונסע באופניים, אבל עבודת ה' אצלו לא הייתה משהו שמשקיעים בו ומקדישים לו זמן, היא לא הייתה אצלו, הוא היה אצלה, הוא בתוך עבודת ה'.

ואם רוצים לקחת פיסה אחת של חיים, ולטעום אותה בהתענגות על דמותו המתוקה, כדאי להתבונן בהליכה שלו, וללמוד ממנה תרגיל בהליכה. בשבוע הבא נקרא בתורה "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ... וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם". יש להתהלך עם ה'. איך הולכים עם ה'?

מדי פעם ידידיה היה מתבונן באיזו נקודה. הבנה של איזה עניין או שאלת חיים, איך אדם צריך להתנהג בנושא מסוים. ולפעמים זו בכלל לא הייתה שאלה אלא משהו מהעולם שצריך לתהות על קנקנו, להבין אותו. לכל דבר בעולם יש סוד, פלא שטמון בו "השכל שבכל דבר", שקורא אלינו לגלות אותו. סוד שאם מגלים זוכים לאור מיוחד על הפנים.

אבל דווקא בגלל שאנחנו מתרגשים מהפלא שניצב לפנינו או מהעוצמה שבה השאלה מנקרת בראש, אנחנו עלולים להיות חסרי סבלנות, אנחנו עלולים מהר מדי להכניס את השאלה למשוואה כדי להוציא תשובה, לעשות סדר בעולם שלנו. יכול להיות שהלב נוטה לכיוון מסוים ומכריע את הכף, ואת גלי הרגשות אנחנו ממהרים להביא לחוף מבטחים – להסיק מסקנות ולהחליט.

בעולמו של ידידיה היה זמן. אולי זו אחת הסיבות שהוא אהב במיוחד את האדמו"ר מאמשינוב. אנחנו צריכים לשאת את הלב בתוכנו, את השאלה שמתעוררת בתוכו, להקשיב לה, ולתת לגרעין שנזרע זמן לצמוח ולצאת.

לפעמים אני הייתי מנסה להשיב לו תשובה, לנסח אותה היטב, להוכיח אותה באותות ובמופתים, להראות את צדקתי. ידידיה היה שומע, לפעמים מתווכח בלהט, אבל אז ממשיך עם השאלה, עם ההתבוננות, ופוצח בתנועה של הליכה – שכל מי שהכיר אותו יכול לזהות אותה מרחוק.

העדינות והזמן הפתוח היו מתרחבים ומתמשכים יחד עם ההליכה במין ריחוף שכזה, ולתוך כל זה פתאום הייתה נכנסת תנועה עוצמתית שממש הייתה מורגשת, המענה שצמח בפנים הפך להיות אנרגיה בתוכו, ויצרה גל של "כל עצמותי תאמרנה". המענה היה ברור, משמח, וממש היה אפשר לחוש מנוע שנדלק בתוכו ולראות ברק בעיניים.

ברור שכדי ללכת כך, לצעוד במרחב הפנימי עם הקשבה וציפייה לסוד שיתגלה, צריך להיות מכוונים אל השמים. חסיד צריך לכוון לא רק בתפילה ולא רק בתורה או במקווה, אלא במיוחד כשהוא הולך, כשהוא צועד בדרך או בסולם העבודה. ובהליכה הזו של ידידיה אולי הסבלנות והזמן באו מהידיעה שברגע הנכון יהיה גילוי. ברגע הנכון אל התנועה העדינה תצטרף רוח סוחפת כזו שמניעה קדימה ופורצת מהפנים ועד הרגליים.

לזכריה נאמר "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", העומדים הם המלאכים, ואנחנו המהלכים. זה אחד הדברים שהעולם הזה מעניק לעולם הבא, התנועה וההליכה. אם הולכים אותה נכון היא מגיעה גם לשם, ביחוד כשמדובר במי שהיה משקיע במיוחד בהליכה אל הצדיקים. במי שהסתלק תוך כדי הליכה אל הציון של רשב"י. ומה שהעולם הבא מעניק לעולם הזה בזמן שאנחנו הולכים בו, זה הזמן, להשקיט את תקתוק השעון של העולם הזה, ולגרום לכך שצעדינו כאן יהיו קלים כמו יעקב ש"נשא את רגליו", כמו הצעדים של ידידיה בשעה שהלך בו.

צעדיו של ידידיה היו גם בדרכו לברר את דרך העבודה. דרך עיונים בספר שושלת אשלג, לשיעורי הרב גינזבורג, האדמו"ר ממחנובקה, האדמו"ר מאמשינוב, והרב גד. בחיפוש אחר המהדורה הנכונה לספר החסידות שנכון להתחילו, ואחר הזמן המתאים להתחלת הטיש. ויחד עם כל צעד בירושלים של מטה, נשמתו צועדת בירושלים של מעלה.

כשהולכים ככה בעולם לפני ה', תמימות נסוכה על הפנים. כך כותב ה'דגל מחנה אפרים' על הפסוק "התהלך לפני והיה תמים" – "ולא כתיב 'והיה תמים והתהלך לפני' כי מקודם צריך אתערותא דלתתא וזהו 'התהלך לפני', ואחר כך 'והיה תמים' היינו שהקב"ה יתמם עמו... וזהו נהירו דאנפין וכמו שכתוב 'והיה לך ה' לאור עולם'".

ובאמת אור של תמימות ננסך על פניו המתוקות של ידידיה. בוודאי – כפי שכותב ה'דגל מחנה אפרים' – ההתהלכות לפני ה', הלב הפתוח ומוכן לקבל הארה, פתחו שער לאור להאיר את פניו.

בהליכותיו בשנה האחרונה נוסף עוד חיפוש לידידיה, הוא ביקש את שתאהב נפשו, ולא זכה. וכך הליכתו בעולם נשארה כמעגל פתוח שלא הושלם. ואולי כיון שהמעגל הזה נשאר פתוח, וידידיה עוד הולך בדילוג אי שם, הוא נותן לנו את כוח הציפייה וההמתנה והמוכנות לזכות לקבל את "ה' לאור עולם", את אורו של משיח שיבוא במהרה בימינו.

אנו כאן בעולם ממשיכים ופועלים לעילוי נשמתו, מבצע גדול של תפילין נתנו לו ליום הולדתו – "תניחו רגע", ועכשיו לקראת ל"ג בעומר תנועת בני עקיבא מקיימת מבצע של סיום 45 פעמים ש"ס משניות לעילוי נשמתם של הרוגי מירון.

סיום תניא מצמרר לזכרו של הרב אריאל צדיק ז"ל
// מנדי צדיק, בנו של הרב אריאל

ברצוני להביא לפניכם את סיפורו של אחד מתושבי שכונתנו, כלשונו:

זכיתי להכיר את הרב אריאל. מעת לעת יצא לנו להיפגש באופן ספונטני, כשעל פניו תמיד נסוך חיוך רחב ומאור פנים אינסופי.

לפני כעשר שנים לערך נפגשנו באחד מבתי הכנסת בשכונה, תוך שאני תר אחר ספר התניא בין המדפים. רציתי לעיין בספר, לקרוא כמה מילים. כמשיח לתומי, סיפרתי לרב אריאל כי שבתי מטיול בן כמה חודשים בחו"ל, ובמסגרת ביקורים בבתי חב"ד השונים התחלתי להשתדל 'לחטוף' כמה מילים מהתניא כשאני עם התפילין.

לא חלף זמן רב והרב אריאל ביקש לפגוש אותי ומסר לי מהדורת כיס של ספר התניא. עם חיוכו הכובש ולחיצת ידו החמה הוא הציע שאניח את הספר בתיק התפילין, וכך אוכל להמשיך בהשתדלותי מבלי להטריח עצמי כל פעם בחיפוש ספר התניא בין המדפים.

באותו מפגש הוא אף הציע שאלמד לפי סדר, גם אם זה לימוד קצר. לכן, הנחתי פיסת נייר והשתמשתי בה בכל פעם על מנת לסמן עד להיכן הגעתי.

וכך עם הימים, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, בכל פעם כשהנחתי תפילין השתדלתי לקרוא בחיפזון לפחות כמה מילים מתוך התניא. התקדמתי בלימוד אט אט. רציתי לזכות לסיים את ספר התניא ואפילו ללא עיון.

והנה בל"ג בעומר האחרון, בשנת תשפ"א, לאחר שנים של לימוד, זכיתי להגיע למילים האחרונות בספר התניא אותו מסר לי הרב אריאל.

החזרתי את הספר לתיק התפילין וכבר דמיינתי כיצד אני מתקשר לרב אריאל ואומר לו: "אתה זוכר... לפני כמה שנים בשטיבלאך בבית וגן הבאת לי ספר תניא קטן. זוכר? אז היום אני שמח לבשר לך שסיימתי לקרוא אותו".

לצערי, באותו היום התבשרתי על הנורא מכל. למרות שכל כך חיכיתי לרגע זה, כבר לא יכולתי לספר לו...

במהלך השבעה הכנתי את ספר התניא על מנת להשיבו לבנו הלל, שיבדל לחיים טובים ארוכים ולשלום, היות ושמו התנוסס בכתב יד של ילד רך בשנים על כריכת הספר.

הלל ביקש שאשאיר את הספר אצלי ואתחיל בלימוד מחדש של התניא, ובוודאי זה גם רצונו של האבא...

גם הפעם אני מקווה לסיים את הלימוד בספר התניא באופן שישמח את הרב אריאל ע"ה.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

אהבת את המאמר? שתפו

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך
הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ

פקודת יום: לשמוח!

העניין של "משנכנס אדר מרבים בשמחה" כמו גם העניין של "משנכנס אב ממעטין בשמחה" מעלה שאלה

למאמר המלא »
מיכי יוספי

סודו של האורח

שלום חברים יקרים. בשעה טובה ומוצלחת אנחנו מסיימים את ספר שמות ואת העיסוק במלאכת המשכן. ודאי

למאמר המלא »

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן