המלה חִִנוּך מתחלקת ל-חן ו-כ"ו (גימטריה 26) – חן הוי'. תפקיד המחנך הוא לזהות את החן האלוקי הייחודי בו ניחן המחונך, "להידלק" עליו ולפתח אותו. מעבר למציאת החן האישי של המחונך, תפקיד המחנך הוא לסייע לו למצוא את החן של העולם היהודי בו הוא צומח.
ככלל, אפשר לחלק את החינוך לחלק "מקיף" וחלק "פנימי" – ה"מקיפים" יוצרים אווירה והשראה נכונה, ואילו התוכן הלימודי והחינוכי צריך להתקבל באופן "פנימי" בנפש התלמיד. תשתית החינוך, במיוחד בגיל הרך, היא דווקא הפניה למקיפי הנשמה. רק על גבי תשתית האמונה וההזדהות של המקיפים ניתן לטפח ולפתח את עולם המושגים הפנימי הנכון.
כיצד נוגעים במקיפי הנשמה? על ידי ניגונים וסיפורים. תשתית החינוך החסידי היא ניגונים הנוגעים בנפש – ניגוני געגועים וכיסופים לצד ניגוני שמחה והתלהבות, הפועלים על הנפש ללא צורך במילים וניסוח תובנות. סיפורי הצדיקים כבר נוגעים-לא-נוגעים בעולם התוכן וההבנה, אך הייחוד של סיפור – לעומת שיעור תורה – הוא באווירה שלו, במטעני האמונה ובמפגש עם פלא הצדיקים ועם תמימות היהודים הפשוטים.
גם כשעוסקים בתוכן הפנימי, המטרה הראשונה, קודם להנחלת הידע, היא לעורר בלומד אהבת תורה ויראת שמים. הפגשת המחונך עם תופעות חן פלאיות ומעוררות השתאות בתורה גורמת לאהבת תורה יחד עם תחושת ההפלאה והרוממות שלה. שנזכה לחנך מתוך חן יהודי – לחשוף את החן שבילדינו ולהכיר להם את התורה כ"אילת אהבים ויעלת חן" ש"מעלה חן על לומדיה".