"הימים שבין שבת הגדול שחל בעשור עד פסח, שהם ד' ימים, יש בהם הסגולה של ד' ימים שבין יום הכיפורים לסוכות... שכן ענין ההכנה נשגב מאד... בימי ההכנה הננו כעבד לפני המלך".
"ביום ארבעה עשר ערב הפסח מבהיקה הארת זיהרא דאדם קדמאה (אדם הראשון) לפני החטא".
(הרב חרל"פ)
ההכנות לקדושת החג הן גדולות ונשגבות. אבל האם תמיד אנו מרגישים את העוצמה בחג?
מסופר על אחד מגדולי החסידות, ר' שמואל מקאריק זצ"ל, תלמידו של החוזה מלובלין זצוק"ל, שקבלה גדולה הייתה לו. הוא יושב בד' אמות של הלכה, וכולו מלא בביטחון בקדוש ברוך הוא שימלא ביתו בכל טוב, בבחינת "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ".
שנה אחת בערב פסח פקד מחסור חמור את ביתו של ר' שמואל, וככל שהשעות נקפו ביטחונו בה' רק גדל! והנה אחר חצות היום הופיע בנו עם עגלה בפתח הבית ובה מצות, יין ובגדים לחג.
ר' שמואל הרגיש איך הקדוש ברוך הוא שומר רגלי חסידיו וגל של שמחה הציף את לבו בכוחות גדולים לליל החג.
תחושה של קדושה עילאית וטעם גן עדן אפפו את הסדר של אותה שנה. וגם לאחריו, כל הלילה נשאר ער כשהוא עסוק בלימוד מדרשים, זוהר וענייני ההגדה. לפנות בוקר רץ למקווה, נשאר ער כמעט כל היום ורק לפנות ערב הלך לישון שעה קלה כדי לאזור כוחות לסדר היום השני, הנוהג בחוץ לארץ.
והנה שוד ושבר! ר' שמואל נרדם והתעורר שעה לפני חצות, כשהוא צריך להתפלל, לערוך את הסדר ולאכול את האפיקומן קודם חצות. בלב נשבר ובמרוצה ערך את הסדר של הלילה השני.
אחרי פסח הלך ר' שמואל למורו ורבו הגדול, החוזה מלובלין, כדי לקבל תיקון ותשובה על ליל הסדר השני. כשנכנס, אמר לו החוזה: "נראה את לילות הסדר שלך... בסדר הראשון שמים פתוחים והשגות נו, נו אבל הסדר השני, אההה, פלאי פלאות! סדר כזה נפלא מתוך שברון לב וענווה ושפלות רוח! איזו נחת רוח בשמים!"
לפעמים מתכוננים לליל הסדר, והנה מגיע ליל הסדר ולא מרגישים כלום וקצת נשברים מכך. צריך לזכור שזה גופא, הענווה שיש בנו, זהו התיקון הגדול לחמץ של הגאווה ונחת רוח לקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא אוהב כלים שבורים.
בנוסף לכך, עלינו לזכור שעיקר העיקרים הוא עצם עשיית המצוות בליל הסדר והעשייה הזאת פועלת פעולות גדולות בשמים, וכדברי קודשו של רבי חיים מוולוז'ין בסוף שער א': "וכשמקיימם איש ישראלי כראוי אף אם לא יכוון וגם לא ידע כלל טעמי המצוות, יתוקנו על ידיהם העולמות, ויתרבה בהם קדושה ואור בכל מצווה לפי שעתה ומקורה ועניינה, וייתן עוז לאלוקים יתברך שמו. שכן קבע הבורא יתברך שמו טבעם של העולמות שיתנהגו על פי מעשה האדם".
עלינו להתכונן לליל הסדר בשמחה ובטוב לבב, באימה וביראה מגודל היום ולשמוח בעצם היום הזה כפי הבנתנו. ויחד עם זאת לאחוז במידה רבה באחד מקנייני התורה - השמח בחלקו.
חומרות זה סוג של כיף, במיוחד בפסח.
השאלה היא רק למי.
כדי ליהנות מחומרות באמת צריכים להתקיים כמה תנאים:
ראש לכל כמובן - חייבים להבחין בין הלכה ובין הידור מצווה: "לא עם הארץ חסיד".
שיהיה כיף – אבל באמת. כמו שכותב חובת הלבבות "צהלתו בפניו ודאגתו בלבו" (שער הפרישות פרק ד). אבל לא רק לבעל ההידורים, אלא גם לאלו שבמחיצתו. כי הידורים, זה לא על חשבון אחרים. "אמר אחד מן החכמים: האלקים ירחם עבד שפירש מן העולם ולא היתה פרישותו למשא על אוהביו" (שם פרק ה).
לפעמים הידורים וחומרות זו הרמה להנחתה. מרוב ניסיון להדר, מסתבכים עוד יותר:
רבי ברוך מסטיצין, תלמידו של רבי בונים מפשיסחה היה מחמיר גדול. הוא היה אומר: "המחמירים הם תמיד 'שְלימַזלים' – כל הטעויות קורות דווקא להם".
ואף הביא לכך ראיה מן התורה: שהרי גם כהן וגם נזיר צריכים להיזהר מטומאת מת, אף על פי כן רק על הנזיר נאמר "וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם", ולא על הכהן. מדוע? התשובה היא שהכהן הוא חכם ולא יקרה לו כל רע, אבל הנזיר מחמיר ואוסר על עצמו דברים מותרים, לכן הכל קורה לו.
חסידים מקפידים מאוד שלא לאכול שרויה בפסח. בסוף ימיו, רבי בונים מפשיסחה היה מקל על עצמו ואוכל מצה שרויה בפסח. לא ידעו חסידיו מה לעשות במצה השרויה שהותיר הרבי. האם לאכול משיירי השרויה? אמר להם רבי בונים: "תנו אותה לרבי ברוך. הוא 'פְרוּמֶר' – קפדן ומחמיר – ודאי יקפיד לאכול את השיירים הללו…". .
הידור – כשמו כן הוא, מייפה את העיקר. אבל אם ההידור מגיע מלחץ, הוא הופך לחומרה בעלמא והעיקר חסר מן הלב. כאשר אוהבים משהו מייפים אותו מתוך חיבה לאהוב ולטעם שלו. כאשר ההידור מגיע מתוך חרדת החיוב והחשש שמא לא נעמוד בו, תמיד יקנן חשש שמא לא יצאנו ידי חובה, שמא לא "הייתי בסדר" ואולי בכלל חבל שקיים הידור שכזה? אולי אפילו מתגנבת מחשבה: איזה טעם דקדקני ומעצבן יש לאהוב (?) הזה...
שאל אותי אבא דואג ואכפתי: כיצד אקיים מצוות "והגדת לבנך" כתקנה? לא למדתי חינוך, פדגוגיה ודידקטיקה, וגם אני לא כזה מסודר... וזו תשובתי: ילדינו למדו בבית הספר על יציאת מצרים ופסח, ואינם זקוקים לשיעור פרונטלי נוסף בליל הסדר. הכינוי "סדר" מטעה. בפועל, אחד מהמאפיינים שלו הוא ההפתעה: נטילת ידיים וכרפס הקודמים לסעודה, סילוק קערת הסדר, חטיפת האפיקומן והקדמת המצה למרור. אי־הסדר שולט בליל הסדר, כשם שהגאולה עצמה איננה ישרה ומסודרת כסרגל. לכן, אבא יקר, אל תילחץ, תרגיש בנוח, תזרום בליל הסדר עם ילדיך. הדעת בוקעת גם מתוך הבלבול.
שאל הרב אליהו דסלר: כיצד קבעו חז"ל נוסח אחד של ה"מגיד" לילדים ולמבוגרים? כיצד תלמיד חכם יכול להסתפק בתשובה "ילדותית"?! ענה הרב דסלר: "ממצוות הלילה היא להשיב את האמת של יציאת מצרים אל הלב. ואם אמנם השכל חכם הוא, הלב הוא 'עם הארץ' וגם ילדוּת יש בו". עבודת ליל פסח איננה עבודה שכלית בלבד, אלא גם ובעיקר עבודה רגשית.
יחידי סגולה זוכרים את הפשטים המתחדשים בכל יום לנוסח ההגדה. רבים, ובמיוחד ילדים, זוכרים את חוויית ליל הסדר. היא נחרטת עמוק בלבם. לכן, המוקד הוא החוויה. תצית לילדים ולעצמך את הדמיון, הלא הלב שלך הוא גם ילד, ויחד תקיימו את "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". הילדים מומחים ב"כאילו".
יש דרגות־דרגות בחוויית הסדר: ה'ביחד' המשפחתי, המטעמים של אימא וסבתא, המרדף אחר האפיקומן. אבל אי אפשר להסתפק בזה. עיקר החוויה היא שמחת ההודיה לה' על הגאולה, על יצירת עם ישראל, על "אתה בחרתנו מכל העמים", על החירות המאפשרת לממש את הייעוד האלוקי.
ההכנה החשובה ביותר לליל הסדר היא השמחה. ההפך הגמור מדאגה ומתח. שמחה היא מחלה מדבקת. אם בליל הסדר תקרין שמחה על הגאולה, ילדיך יפנימו אותה. אם תשיר ותרנן על הגאולה, ילדיך ישירו וירננו איתך.
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
שלום הרב, אנחנו אחרי הכנס הגדול 'לעורר לבי' שבא – כשמו – לעורר את הלב להישמר
הסימן של חודש שבט הוא דלי. להיות 'דולה ומשקה'. לדלות מים מהבאר ולהשקות אחרים. בשביל להשקות
וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' (פרשתנו י, ב) לא לחינם ספר הגאולה מכונה 'ספר שמות'. בתחילת תהליך
רבע לשבע בבוקר בדרך לנתיבות, הוויז מנבא עוד רבע שעה נסיעה עד הציון של הבאבא סאלי.