איך מוצאים את ה' יתברך בחיים? שאלה קצת מצחיקה, כי מה זאת אומרת איפה הוא נמצא? כל הילדים יודעים להגיד שה' נמצא בכל מקום… ובכל זאת, יש רגעים שהיומיום כל כך שוטף, והמציאות כל כך עמוסה, שרגע, כמעט שכחתי, והנה בא עוד בוקר, ואתה החייתני, והנה בא עוד ערב, ומי זוכר את סיבת הסיבות ועילת העילות.
וזה נכון כמובן שאם אנחנו לא זוכרים, אז גם אי אפשר להרגיש, ואז מרגישים שצריך למצוא.
אבל אולי ננסה להביט מנקודת מבט אחרת על מציאות ה', איך למצוא אותו – כי הוא כל כך כאן.
נדמה לנו הרבה פעמים שיש שני דברים נפרדים: מצד אחד, העולם הזה על כל מה שכלול בתוכו – לקום, לארגן, לסדר, סנדוויצ'ים, סמול־טוק, גינה, גן שעשועים, דייטים, עבודה, פרנסה, קשר, כבישים… ומה עוד? הכל מלא ריבוי של פרטי חיים; מצד שני, ישנו עולם הקודש – תורה, תפילה, צדיקים, התבוננות, התבודדות… מה עוד? הכל היבטים שונים של התנתקות מהעולם והתכנסות פנימה. ואז יש לנו זמנים רבים שבהם אנחנו לא יכולות להתנתק, וממילא מרגישות שאין מקום לקודש בחיינו.
אז כמובן צריך זמנים להתנתק, וצריך זמנים לתפילה ותורה, אבל בואו ננסה להביט ממבט אחר על כל שאר הזמן.
בעל התניא (פרק כא) מסביר לנו מה זו בעצם בריאת העולם. כן, העולם הזה, שאנחנו חיים בתוכו על כל רבדיו:
"ולא נקרא דיבורו יתברך בשם 'דיבור', רק על דרך משל: כמו שדיבור התחתון שבאדם הוא מגלה לשומעים מה שהיה צפון ונעלם במחשבתו, כך למעלה, באין־סוף ברוך הוא, יציאת האור והחיות ממנו יתברך מההעלם אל הגילוי לברוא עולמות ולהחיותם נקראת בשם 'דיבור'. והן הן עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, וכן שאר כל התורה נביאים וכתובים שהשיגו הנביאים במראה נבואתם...
"וככה ממש, דרך משל, מיוחדות דיבורו ומחשבתו של הקב"ה בתכלית היחוד במהותו ועצמותו יתברך גם אחר שיצא דיבורו יתברך אל הפועל בבריאות העולמות, כמו שהיה מיוחד עמו קודם בריאת העולמות, ואין שום שינוי כלל לפניו יתברך אלא אל הברואים, המקבלים חיותם מבחינת דיבורו יתברך בבחינת יציאתו כבר אל הפועל בבריאת העולמות, שמתלבש בהם להחיותם על ידי השתלשלות מעילה לעלול וירידת המדרגות בצמצומים רבים ושונים, עד שיוכלו הברואים לקבל חיותם והתהוותם ממנו ולא יתבטלו במציאות".
להציץ מהחרכים
הדיבור הוא ביטוי למשהו שמתעורר בנו, שמתחיל ממקום מאוד פנימי, עוד אפילו לפני מחשבה. אם אנחנו מדברים משהו, הוא קודם מתחיל מפנימיותנו, עובר למחשבה, ומשם אל הדיבור. כך בדרך משל, אומר בעל התניא, נבראו העולמות. עלה ברצונו הפשוט לברוא עולם, והרצון הזה הופיע במציאות כמו שהדיבור שלנו מבטא את הפנימיות. זאת אומרת, כל בריאת העולם היא תהליך של התגלות רצונו.
אבל בריאת העולם, כידוע, לא נגמרה בששת ימי המעשה. אלא ה' "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". בכל יום מחדש מתחדש הדיבור האלוקי, מתחדש הרצון, מתחדשת החיות האלוקית.
אנחנו פוגשים את זה כמו שזה נראה מעיניים של בשר ודם, אחרי שזה התלבש בכל כל הרבה לבושים, כדי שנוכל לפגוש את הרצון בלי להתבטל לתוכו ולהיעלם בו (רק תנסו לדמיין איך זה לפגוש רצון אלוקי בלי כיסוי, בלי לבוש… כולם מתבטלים ונעלמים בתוכו מיד). והנה, ה' יתברך רצה שנהיה בעולם. ה' יתברך. רצה. שנהיה. בעולם! זה פלא פלאים.
הרצון הזה הוא הוא הסיבה שמחוללת את כל המציאות, על איך שהיא נראית בדיוק. רצונו היה שיהיה טבע, ויהיו משימות, ויהיה ריבוי פרטים, וכל אחד ואחד מהם הוא גילוי של רצון אלוקי. זה לא טעות שיש פרטים, וצריך רק להצליח לצלוח אותם כדי לפגוש בשעות השקט את מי שאמר והיה העולם… לא, אפשר אחרת לגמרי. אפשר לזכור איך ריבוי הפרטים נובע מאחדות אחת פשוטה שהיא רצונו יתברך, להציץ מבין החרכים ולהיזכר שמי שמנהל את העולם הוא בעל הבירה שמציץ עלינו, וממילא כל המעשים, הטכניים כמו המהותיים, יכולים וצריכים להיות נעשים מתוך קשר לרצונו יתברך.
במקום לשאול איפה ה' נמצא, אפשר לשאול איך ה' רוצה שאני אתנהל במציאות. השאלה אחרת לגמרי, והתשובה פותחת פתח גם בתוך החיים ממש לפגוש אותו, אב הרחמן, אינסוף ברוך הוא.
(לעילוי נשמת גבריאל אברהם בן רחל אזרד)
