שלום חברים. ראש חודש כסלו, יום הולדתו של האדמו"ר רבי שלמה מבאבוב זצ"ל, הוא הזדמנות מיוחדת להתוועד ולהיזכר בדמותו המאירה של הרבי המופלא ששיקם מעפר את חסידות באבוב לאחר השואה. כאשר הגיע לארצות הברית בתום מלחמת העולם השנייה, היו מאחוריו שנות תופת שבהן שרד בעצמו את אימי המלחמה, ובתוך החשיכה ההיא פעל במסירות נפש להבריח ילדים רבים ולהציל יהודים ממוות לחיים. ר' שלמה קרליבך סיפר שזכה לשמוע מפיו של הרבי באופן אישי סיפורים בלתי נתפסים מאותם ימים, אבל הודה שלא היה בו האומץ להעלות את הכול על הכתב. אם לר' שלמה לא עמד האומץ לכתוב את הדברים, כנראה היו אלה סיפורים לא פשוטים כלל.
הרבי סיפר כי במהלך פעולות ההצלה נתפס כמה פעמים על ידי הנאצים. באחת הפעמים היה לבוש במדי קצין פולני בעת שהבריח ילדים יהודים. בכל פעם שנתפס קודם לכן החזיק מעט זהב מוסתר בנעליו כדי לשחד את שוביו, אולם באותה פעם כבר לא נותר לו דבר. ברגע הקריטי ההוא אחז הרבי בסגולה של נדרי מצווה בעת צרה שאנו מוצאים בכמה מקומות בתנ"ך, כמו אצל יעקב אבינו או בנדרו של יעבץ בספר דברי הימים, כאשר אדם נודר שאם יזכה להינצל יעשה דבר־מה לכבוד ריבונו של עולם. הרבי נדר אפוא כי אם יינצל, יהדר לערוך את סעודת דוד המלך, סעודת מלווה מלכה, ברוב עם ובידיעת אנשים רבים, ולא לבדו.
באותו רגע ממש, סמוך לקבלת הנדר בליבו, ניגש חייל נאצי נוסף אל החייל שלכד את הרבי. הוא ביקש להצית סיגריה ושאל את חברו: "יש לך גפרור?". החייל הראשון הניח את אקדחו על הגדר שלצידו כדי להוציא גפרורים מכיסו, ובאותן שניות של היסח הדעת נמלט הרבי מהמקום וניצל.
שנים חלפו, המלחמה הסתיימה, והרבי הגיע לארצות הברית. כאשר הגיעה שבת חנוכה הראשונה שערך באמריקה, שעליה נסוב סיפורנו, הרגיש הרבי ברע במהלך השבת. חולשתו הלכה וגברה עד שבסעודה שלישית כבר התקשה אפילו לדבר, והחסידים אמרו כי הרבי חולה מכדי שיוכל לרדת במוצאי שבת לערוך גם את סעודת דוד המלך.
ר' שלמה קרליבך סיפר שהיו שם כמה צעירים מתוך חוג המקורבים, ובהם הוא עצמו ואחיו, שידעו בבירור כי הרבי עומד לקיים את נדרו על אף חולשתו. השבת יצאה סמוך לשעה שש בערב, והם אמרו לעצמם שאם הרבי ינוח מעט בחדרו, בשתיים או בשלוש לפנות בוקר הוא ודאי יוכל לרדת אל הציבור. מתוך האמון המוחלט הזה שהרבי יקיים את נדרו, הם נשארו להמתין בבית המדרש שעה אחר שעה עד ארבע לפנות בוקר, ואז ירד הרבי לערוך את סעודת מלווה מלכה. ר' שלמה העיד כי הייתה זו אחת הסעודות הגבוהות והמרוממות ביותר שזכו לחוות אי פעם, כאשר הרבי ישב עימם עד שמונה בבוקר.
שתי פרוסות של אמונה
באותה הזדמנות סיפר ר' שלמה על מחזה נוסף שנחקק בזיכרונו מאותם ימים. במהלך הטיש הראשון שערך הרבי מבאבוב באמריקה, ניגשה אל שולחנו ילדה קטנה. ר' שלמה העיד כי לעולם לא ישכח את הרגע ההוא, שבו פנה אליה הרבי והחל לדבר איתה בחמלה עצומה כל כך. למראה המחזה המרגש הזה אמר ר' שלמה כי הילדה הזאת תהיה כנראה בת חורין כל ימי חייה, בזכות אותם רגעים שבהם העניק לה הרבי מבאבוב את כל ליבו.
נדלג כמה חודשים לאחר מכן, אל חג השבועות הראשון של הרבי מבאבוב בארצות הברית. ר' שלמה סיפר על עצמו כי הגיע לניו יורק לקראת החג, וזמן קצר לאחר בואו תקפו אותו כאבי בטן קשים שליוו אותו בעוצמה לאורך כל ליל חג השבועות. בחסידות באבוב, כפי שנהגו גם בחצר צאנז, היה מנהג קבוע שלפיו לאחר תפילת שחרית של חג השבועות מחלק הרבי עוגת גבינה לכל הנוכחים. ר' שלמה, שהניח כי מחמת כאבי הבטן לא יוכל לאכול מן העוגה או שלא כדאי שיאכל ממנה, אמר לאחיו שכאשר ייתן לו הרבי את העוגה, הוא יעביר לו את החתיכה שלו.
תוך כדי שאמר את הדברים הללו לאחיו, קרא לפתע הרבי מבאבוב בשמו. ר' שלמה ניגש אל השולחן, והרבי העניק לו לא חתיכה אחת כי אם שתיים, ולא פרוסות קטנות אלא חתיכות גדולות ממש. "אמרתי לעצמי שמאחר שהרבי נתן לי שתי חתיכות, הוא בוודאי יודע מה הוא עושה", סיפר ר' שלמה. הוא אכל את שתי חתיכות העוגה הללו, ומיד באותו רגע הפך לאדם חדש ממש, בלי שום זכר לכאבים שייסרו אותו כל הלילה. זהו זיכרון מופלא מאותו חג שבועות ראשון במחיצתו של הרבי מבאבוב.
ניגון בשוק הרומאי
מכיוון שהזכרנו את היכרותו הקרובה של ר' שלמה קרליבך עם הרבי מבאבוב, זו הזדמנות לספר על מפגשו עם עוד דמות הוד מעולם החסידות. ר' שלמה סיפר שבפעם הראשונה שהגיע לארץ ישראל, עוד לפני שחרור הכותל המערבי, אמרו לו שהוא חייב ללכת בליל שבת לטיש בחצרו של הצדיק הירושלמי רבי אהרן ראטה זצ"ל, הנודע בכינויו ר' אהרל'ה. לא ברור אם היה זה הטיש של חסידי תולדות אהרן או בחצר של בנו, הרבי משומרי אמונים; לפי התיאור על טיש המתחיל בשעה מאוחרת מאוד בלילה, מסתבר שהיה זה בשומרי אמונים. כך או כך, באותו טיש לילי חווה ר' שלמה חוויה רוחנית עמוקה ועוצמתית מאין כמותה.
ר' שלמה עמד אז לשוב לחוץ לארץ ולא ידע מתי יחזור לירושלים. רגעים אחדים לפני שעזב את הטיש, עלתה במוחו תמונה מן העבר, מעין הבזק פתאומי, מאותם רשמים ומחשבות שלעיתים צפים בתודעתו של אדם מתוך זיכרונות קדומים. בעיני רוחו ראה ר' שלמה כיצד אנו יוצאים לגלות מירושלים בתקופת חורבן בית המקדש, כשכולנו כבולים בשלשלאות על הידיים ועל הרגליים ונמכרים כעבדים בשוק של רומא. שוו בנפשכם את המחזה: אלפי יהודים צועדים בשלשלאות, הצוררים מצליפים בהם, ופתאום אחד מתוכנו מתחיל לשיר בשקט: "לעולם לא אשכח פקודיך". זה היה הרגע שבו ירד הניגון 'לעולם לא אשכח פקודיך' לעולם, בצאתו מן הטיש בירושלים.
חברים יקרים, לחיים! לפעמים, כאשר שרים ניגונים מוכרים כל כך, יש משמעות מיוחדת לידיעה היכן הם נוצרו. לא שהדבר מעלה או מוריד מערך הניגון, אבל הוא מוסיף עומק למי שמתחבר אליו. בהקשר לכך אשתף אתכם שפגשתי פעם חבר, שבעברו היה בחור ישיבה וכיום הוא במקומות אחרים, ודי למבין, וכששרנו יחד את הניגון 'לעולם לא אשכח פקודיך' הוא אמר שבשבילו הפירוש הוא שכל כמה שהוא מנסה להתנתק ולשכוח את ימיו הישיבתיים ואת לימוד התורה שלו, הוא אינו מצליח לשכוח זאת. בכל פעם שהוא שומע את הניגון, הוא נזכר עד כמה דברי התורה בלועים בדמו ונוקשים בתוכו לשוב אליהם ולקבל מהם את החיות הגנוזה בהם. לחיים, לחיים!
