שלום חברים! אתם יודעים שכסלו הוא חודש מיוחד שיש בו כמה תאריכים חסידיים, וכמובן גם את חג החנוכה וכל ריבוי האור שבו.
ישנו רעיון נפלא, שמדי פעם אני משתדל להזכיר אותו ולחזור עליו. מספרים על האדמו"ר הזקן, בעל התניא, שהיו תורות מסויימות עליהן הוא נהג לחזור בקביעות, אחת לכמה זמן. באופן אישי, לקחתי מהאדמו"ר הזקן את העניין הזה, שחוץ מהתורות והרעיונות שמחדשים כל שבוע, יש עניין לחזור כל כמה זמן על תורות מסוימות. יש בחינה כזאת של דברים מסוימים שפועלים פעולה טובה בכל עת, ולכן ראוי לחזור עליהם אחת לכמה זמן. מספרים שהצמח-צדק היה יודע מה הן התורות שעליהן אדמו"ר הזקן היה חוזר, והוא הסביר שהאמירה שלהן נועדה "לטהר את האוויר".
שבע תחנות
כולכם ודאי מכירים את הפסוק שדוד המלך אומר בתהילים: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב". בפסוק הזה יש תיאור של שבע תחנות בדרך להתעוררות מחודשת לחיים. התחנה הראשונה: "מִי הָאִישׁ". כלומר, מי האיש שמוכן להתנער ולקחת אחריות על חייו.
לפעמים בני אדם מחכים כל כך הרבה שנים לכך שיבוא מישהו ויטפל בהם. מחכים למישהו שייקח אחריות בשבילם ויראה להם את הדרך. אמנם זאת ציפייה ראויה, אלא שלפעמים עוברות השנים, חולפים הימים, והציפייה שמשהו יקרה ויבוא מעצמו, פשוט לא מתממשת. דוד המלך אומר: 'מי האיש?' – מי הוא זה שמפנים שהגיע הזמן להפסיק לבזבז זמן! מי מבין שצריך להפוך להיות איש אחראי שמנהיג את חייו. אנחנו צריכים לחזור ולהפנים: 'מי האיש', כדי שהמילים האלו לא ייכנסו רק כווארט ששמענו בהתוועדות, אלא שההכרה שלנו תתחדש ותבין שצריך להיות 'איש' ולקחת אחריות.
התחנה השנייה מתוארת במילים "הֶחָפֵץ חַיִּים". דוד המלך קורא לנו להיזכר ברצונות האמיתיים שלנו. אמנם אנחנו אומרים 'חפץ' במשמעות של חפצים-דברים דוממים, אבל כאן המשמעות של 'חפץ' היא רצון. יש אנשים שחס ושלום, בגלל נתק שנוצר בינם לבין הרצון הפנימי שלהם, הם מוצאים סיפוק ומזור לכאבים שלהם בפנייה לחפצים שמסביבם. מי שחפץ בחיים צריך להחליף את הסיפוק המדומה והשקרי שיש לו מהחפצים, ולהחזיר את החיבור הפנימי לחפץ-הרצון. "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים" מתפרש כך: מי שמוכן לקחת אחריות, שייזכר ברצונות שמביאים חיים. איך נזכרים? בכל דרך אפשרית – תכתוב אותם, תתפלל עליהם, תתבודד איתם ותהרהר בהם. תיזכר ברצונות שמעוררים בך חיים.
תחנה שלישית, "אֹהֵב יָמִים". כדי להתקדם, צריך לאהוב כל יום בפני עצמו. כל יום הוא יחידת חיים שלמה. בסדנאות ובטיפולים לאנשים שעברו משברים קשים וצריכים לחזור לחיים, אומרים למטופלים: 'קחו אחריות, אבל רק ליום אחד'. כשבן אדם רוצה להשתנות, הוא צריך לחשוב רק על היום שלפניו, ולא לדאוג להכל באותו זמן. אחרי שהצהרנו את ההצהרה הטובה, שאנחנו לוקחים אחריות, ונזכרים ברצונות, אז ממקדים את השינוי – רק להיום. להיות לגמרי ביום הנוכחי. בנוסף, להיות גם 'אוהב ימים'. לא רק להיות ביום הזה, אלא גם לאהוב אותו. המילים האלו כל כך מוכרות, וברוך ה' כל אחד יודע לזמר אותן. ובכל זאת, כששמים לב, יש חידושים גדולים.
"עכשיו אני רואה!"
מה התחנה הבאה? "לִרְאוֹת טוֹב". עלינו לראות בכל דבר את הטוב. אתם יודעים שבדרך כלל הלא-טוב קופץ ראשון. יש אנשים שיש להם צער על הנטייה הזאת, והם מתוסכלים למה הם רואים תמיד את חצי הכוס הריקה. צריך לדעת שזאת לא תקלה. ככה ברא אותנו ה' יתברך – קודם כל יש לנו מודעות לחסר. בן אדם שלוקח אחריות על חייו והופך להיות מודע – מיד ישים לב לשלילי. ואז מתחילה עבודה, כביכול מלאכותית, 'לראות טוב'.
אולי שמעתם על ה'אובריטשר הקדוש' – מחבר הספר 'בת עין', שהיארצייט שלו גם הוא קרוב, בי"ב כסלו. מספרים שכשהוא עוד היה גר בחו"ל, הגיע לעיר שלו משולח מארץ ישראל. אותו שליח סיפר בהתלהבות על היופי של הארץ, ובעיקר על המקומות הקדושים. הוא סיפר על מערת המכפלה, ועל היונים שברחבת הכותל, שהן משל לשכינה. הוא סיפר גם על קבר רחל ותיאר את רחל המבכה על בניה. אותו שליח היה בעל שפה עשירה, והוא תיאר את הכל בצורה ציורית ויפה. בסוף, הוא אמר שאפילו האבנים בארץ ישראל הן ממש מרגליות.
רבי אברהם דב מאובריטש, האובריטשר הקדוש, כל כך התעורר ממנו, והחליט לעלות לארץ ישראל. הוא עלה והתיישב בצפת, וכעבור כמה זמן אותו שליח חזר גם הוא לצפת. פגש אותו ר' אברום דב ואמר לו: "כל מה שאמרת לי בחו"ל – מצאתי אותו אמיתי ונכון. הכותל, מערת המכפלה, קבר רחל. אבל לגבי האבנים – אני רואה רק אבנים ולא מרגליות". אותו משולח ענה לו בקול תקיף: "רבי! מי שזוכה וראוי לכך, רואה!".
רבי אברום דב לקח את הדברים ללב, והחליט להסתגר במשך שנה. לא לדבר עם אנשים, ורק לעסוק בעבודת הקודש שלו. אחרי שנה שלמה הוא יצא מההתבודדות שלו והזמין הרבה אנשים לסעודת מצווה, כולל השליח. כשהופיע השליח בסעודה, פנה אליו רבי אברום דב בפנים מאירות ואמר: "עכשיו אני רואה שהאבנים בארץ הן באמת מרגליות". הסיפור הוא גם ליארצייט שמתקרב, וגם לכבוד המילים 'לראות טוב'. העבודה לבחור לראות טוב היא לא אשליה. ככל שהעבודה הפנימית שלנו תיעשה כראוי, משהו בסביבה החיצונית יהפוך להיות זוהר. האפרוריות, האבנים, יהפכו להיות מרגליות.
אחריות היא חירות
תחנה חמישית, בפסוק הבא: "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה". מי שרוצה באמת להצליח בלקיחת אחריות על חייו, צריך לשמור לא לדבר דברים בטלים. ר' נחמן אומר בספר המידות, שמי שאינו מדבר דברים בטלים – מצליח! הרעיון הוא לא שיעור בשמירת הלשון, אלא שיעור בלקיחת אחריות.
תחנה שישית, "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב". הבעל שם טוב הקדוש אומר, שהדרך ל'סור מרע' היא על ידי 'עשה טוב'. כדי להתקדם, אין צורך לעסוק ברע ולהתחפר בו, אלא פשוט לעשות טוב.
התחנה המסיימת היא – "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ". כשכבר זוכים לקחת אחריות ולעשות טוב, מוצאים שלמות. השלמות היא לא רק שאתה תהיה שלם, אלא שתרדוף לחפש את השלום גם במקום אחר. כשתהיה במצב של שלום-שלימות, תוכל כבר גם לעזור לאחרים.
אלו שבע תחנות שמלמדות אותנו לקחת היום אחריות על חיינו. אחריות שנושאת בתוכה גם חירות.
