שלום חברים! אתם ודאי יודעים שביום שישי הזה, כ"ד טבת, חל היארצייט של האדמו"ר הזקן בעל התניא. יש סיפור קצר על האדמו"ר הזקן שבעיניי מעביר מסר חשוב מאוד. חסידים מספרים שאחד מתלמידיו של האדמו"ר הזקן ירד מנכסיו ונעשה עני מרוד. מצבו היה כאוב מאוד, והוא בא אל האדמו"ר הזקן וסיפר לו על כל צרותיו. במיוחד הוא בכה לפני הרבי על חילול ה' שנגרם מהעניות אליה הוא התדרדר. לפני שהוא ירד מנכסיו, הוא הבטיח נדוניה עבור בתו, וכעת לא היה לו לשלם. היו לא מעט אנשים שהפקידו אצלו את כספם להשקעה, ובמצבו הנוכחי הוא לא יכול להחזיר, מה שגורם לחילול ה' גדול. כך הוא דיבר בכאב ובכה שעה ארוכה אצל הרבי.
האדמו"ר הזקן הקשיב לו עד הסוף, לאחר מכן הניח את ראשו בין ידיו ושקע בדבקות לדקות ארוכות. כשהוא התעורר מדבקותו, הוא פנה לאותו חסיד ואמר לו כך: "אתה אומר כל הזמן מה אתה צריך, אבל אתה לא אומר מה צריכים ממך!". בתגובה, החסיד התעלף במקום. אחרי שעוררו אותו, הוא נראה ממש בריה חדשה! הוא קיבל חיות גדולה, ופנה אל לימודו ושאר ענייני עבודת ה', בהם הוא היה יכול לעסוק באותו זמן ולפעול דברים לטובה, ובאמת אחרי זמן קצר הגיעה הישועה לכל בעיותיו.
יהודי צריך לבחור
כשחושבים קצת על הסיפור הזה, נראה לכאורה שהתשובה של האדמו"ר הזקן הייתה די תמוהה. יהודי חסידי בא אל הרבי שאליו הוא כל כך קשור, ומשיח לפניו את ליבו וכאבו, פורק את צערו על כל מה שעובר עליו ומבקש פתרון למצוקה הכל כך גדולה אליה הוא נקלע. ובמקום לענות לו עניינית על מצוקותיו, האדמו"ר הזקן 'נותן לו על הראש'…
אלא שגם כאשר האדמו"ר הזקן ענה תשובה חריפה כזאת, היא בוודאי טומנת בחובה פתח לתחילתה של הישועה. האדמו"ר הזקן רצה מאוד לפעול ישועות עבור אותו חסיד. אלא שכדי לעזור לו הוא כיוון אותו להבין שכדי להתרומם, תשומת הלב שלו לא יכולה לפנות כל הזמן אל מה שחסר לו.
יהודי צריך לבחור האם להיות מרוכז רק שם, בכאב ובתלונה, במצוקה ובחיסרון, או להפנות את תשומת הלב שלו למשאבים שיש לו לעשיית טוב. אם אתה מפנה המודעות שלך למה שצריכים אותך ולמה שבאפשרותך לעשות, אז אתה יוצר כלי שמאפשר לך להמשיך עליך את הישועה. התשובה הזאת גרמה לאותו חסיד להתעלף, כי הוא כל כך הזדעזע מהתובנה הזאת, שגם במצב הקשה, גם ברגעים הקשים האלו, עדיין יש לו את היכולת לחשוב על הדרך לעשות טוב.
להפוך את הרחמים
חברים יקרים! לכל אחד מאתנו יש משברים. מן הסתם גם עכשיו, לא מעטים מכם נמצאים במצב זמני כזה של לב נשבר. אז קודם כל, חשוב באמת לזכור שזה מצב זמני. מעבר לזה, האדמו"ר הזקן אומר לנו, תנסו – במקום לספר את סיפור חייכם בצורה של 'תראו מה עשו לי ואין לי מה לעשות', לספר את הסיפור מתוך ניסיון לראות איך אפשר לעשות טוב עבור אחרים.
על דברי הגמרא: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים", אמר הרבי מבאבוב, שלפעמים בן אדם נמצא כל כך בתוך המצוקה האישית שלו, עד שהוא אומר לעצמו – עכשיו בוודאי אני פטור מלחשוב על האחר ולרחם עליו. על המצב הזה חז"ל באים ואומרים, שאפילו אם חרב חדה מונחת על צווארו של האדם – הוא ממש מוקף בבעיות – עדיין 'אל ימנע עצמו מן הרחמים' – כלומר, אל תעצור מלרחם ולחשוב על אחרים. במקום להיות עסוק במה שחסר לי, אני מוסיף והולך על מה שאני כן יכול לעשות, ומתוך כך רואה את הישועות בעניינים שאני זקוק בהם לברכה.
