אליה: קודם כל, "חסידים לא נפרדים", ואנחנו רוצים להתוועד על הרב שניאור.
הדבר שראינו הכי חזק אצל הרב שניאור, שהוא הפך את כל העולם בשבילו, זה הנושא של החסידות. היו אצלו הרבה דברים מיוחדים ומרכזיים, אבל בתוך החינוך הוא הכניס המון־המון עניינים של חסידות, ורצינו לשתף בזה את כולם.
אפשר להתחיל מזה שקודם כל הרב שניאור הקים מוסדות חינוך בצפון כחלק מהשליחות שלו, והוא קרא להם על שם הבעל שם טוב הקדוש.
אחיה: אחד החברים סיפר לי, שכשהוא שאל את הרב שניאור "מה הסוד החינוכי שלך?", הרב שניאור אמר "אין לי שום סוד בחינוך, חוץ מזה שאני רוצה שהתלמידים שלי ישאלו את עצמם כל הזמן – איך אני מרבה כבוד ה' בעולם".
אחר כך שמעתי שאחד התלמידים מהמחזורים הראשונים בישיבה התיכונית סיפר שהוא הגיע לרב שניאור עם שני חברים כשבועיים לפני הפטירה, כשהרב כבר היה מאוד חלש והיה לו קשה לדבר. הרב שניאור אמר איתם 'לחיים', ובסוף השיחה הרב שניאור אמר לו "אם יש משהו שהצלחנו להחדיר קצת בישיבה, זה שאדם צריך לשאול את עצמו מה הקשר שלו עם ה'. לפחות לשאול את השאלה הזאת. זהו".
באמת העניין הזה היה מאוד חזק אצל הרב שניאור, וזו גם הייתה אצלו נקודת החסידות.
כעת אני נזכר שהיה לרב שניאור וורט שהוא היה חוזר עליו הרבה כששאלו אותו "מה נקודת החסידות". זה וורט מה'ישמח ישראל' מאלכסנדר שהעיקר הוא 'לצאת מעצמך', תוכל להשלים לנו אליה?
אליה: "ויגדל משה ויצא אל אחיו" – אדם נעשה גדול כשהוא יוצא מעצמו ליהודי אחר, יוצא מעצמו לחשוב על הקב"ה. אני באמת רוצה לגעת בנקודה הזו.
בתמוז האחרון הגיעו לרב שניאור חבר'ה בוגרים של הישיבה, מישיבת מרכז הרב, וביקשו ממנו הדרכה לפני גיוס: "מה ה' רוצה ממנו בצבא?". הם אמרו לו: "הרב, אתה חינכת אותנו לשאול כל הזמן מה ה' רוצה מאיתנו, ועכשיו, לפני הגיוס, אנחנו רוצים לשאול את השאלה הזו. שאלנו כמה רבנים ואף אחד לא עונה לנו, אז באנו לפה לשאול אותך…"
הרב שניאור אמר להם: "תראו, כשאדם מגיע למקום, קודם כל הוא רוצה בדרך כלל להתמקם, להרגיש טוב ורק אחר כך להתחיל להתעסק ולהשפיע. אבל האמת היא שלא כך צריך להיות. צריך קודם כל לראות איפה אתה נכנס להשפיע, איפה אתה נכנס לפעול על עוד יהודי".
ראינו שהנקודה הזאת הייתה ממש בנפשו.
אחיה: ממש. גם הדאגה ליידישקייט, להטיב ליהודי ברוחניות, אבל גם הדאגה כל הזמן לדברים הכי פשוטים, ויש אין־ספור סיפורים כאלו. לדוגמה, גיסי שלם סיפר שמתישהו בכיתה ט' הרב שניאור הגיע אליו, הביא לו חבילת ביסקוויטים ואמר: "שלם, אתה אוהב ביסקוויטים, חשבתי עליך וקניתי לך ביסקוויטים". גיסי לא הבין מה קורה, ומה שהתברר הוא שהייתה לו חצי חבילת ביסקוויטים תקופה ארוכה על המקום שלו בישיבה, והרב שניאור ראה שתמיד יש לו ביסקוויטים לצדו והבין שהוא אוהב מאוד ביסקוויטים… עד השמינית הרב שניאור כל הזמן היה מביא לו ביסקוויטים, כשהוא מכנה אותו 'ביסקוויט־מן' ואומר לו "חשבתי עליך". לפעמים קרה שהביא גם ביסקוויטים ללא גלוטן או ללא סוכר… פעם הוא גם הגיע אליו עם כמה ביסקוויטים שבורים בשקית סנדוויץ' ואמר לו "הפכתי את כל הבית בשביל למצוא לך ביסקוויטים, אשתי עזרה לי, תמחל לי, זה מה שמצאתי…" כל זה כשמדובר בבחור רנדומלי לחלוטין, מתוך מעל 150 בחורים רק בישיבה התיכונית…
אליה: פלאי פלאות. גם כשהבן שלי עשה חלק'ה, הרב שניאור דיבר איתו בעדינות, ותוך כדי גזר ליעקב־יוסף איזה חצי תלתל קטנטן מאחורה בלי שהוא שם לב. וגם זה היה אחרי שהבטיח לו רובה מים ענק, שהוא הלך בעצמו לקנות ולהביא לו…
מדובר בדאגה לדברים הכי־הכי בסיסיים, הכי פשוטים, הכי יומיומיים, אבל שוב, מאחורי כל זה באמת הייתה הרוח החזקה מאוד־מאוד שדורשת להט חסידי. כבר בישיבה התיכונית זה הורגש, ובישיבה הגבוהה זה הורגש עוד יותר.
גבר שכזה…
אליה: הרב שניאור שידר לנו – תלכו על זה בכל הכוח, אל תחכו לי שאני אוביל אתכם. לכו על החסידות בכל הכוח, תעשו את הכל. בין היתר, גם מנהגים חסידיים, כולל למשל בזמירות שבת, בזמירות סעודה שלישית. כשהרב שניאור הגיע לישיבה הגבוהה בהקמה של הישיבה, הוא מיד התחיל לשיר: 'בני היכלא', שלש פעמים 'מזמור לדוד', 'א־ל מסתתר', 'אין כא־להינו' – את כל מה שכתוב בסידור. רק אחרי זה הוא בכלל הרים את הראש והתחיל לדבר או לשיר ניגונים אחרים…
כמובן, בדרך הזו כל החיים מתמלאים בחיות של החסידות. הכל מלא וגדוש בחסידות. גם בלימוד, להעמיק ולהבין; גם בחיות, ברגש, בלב; וגם ברגליים, כפשוטו ממש, ברמ"ח ושס"ה.
אחיה: הרב שניאור היה אומר שהבעל שם טוב הכניס 'פרישקייט' בעבודת ה', שזה אומר בעברית 'טריות' או 'רעננות'. שעבודת ה' תהיה מלאה בחיות, שמשהו יזוז בקשר שלנו עם ה'.
אני נזכר שפעם, באיזו שיחה ששמורה אצלי בלב הוא אמר, "העיקר שיזוז משהו בקשר עם הקדוש ברוך הוא" – כמו שציינת על הלב החסידי – "אנחנו רוצים שיזוז משהו, ינוע, ואנחנו עושים כל מה שאפשר; לומדים חסידות לפני התפילה, אנחנו צועקים בתפילה, אנחנו שרים, מנגנים, רוקדים, מתוועדים, לומדים חסידות – העיקר שאנחנו מבקשים שמשהו סוף־סוף יזוז בלב הזה. שיתקשר בקדוש ברוך הוא, שירגיש את הקדוש ברוך הוא". אולי הוא אפילו קצת דמע כשאמר את זה. אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי שקצת נזוז.
באמת, הרבה מדברים על החסד של הרב שניאור. חסידות זה מלשון חסד, ולא סתם. זה בא אצלו מאוד ביחד. כל הפרישקייט, כל־כולו, הוא לתת את עצמך למישהו אחר, לעשות חסד עם מישהו אחר.
אליה: כן, כמו שהזכרנו קודם ש'קודם לפעול ואז להתמקם'. בסוכות האחרון, בשנה האחרונה לחייו תוך כדי המחלה, הרב שניאור ארגן בכל הכוח 'מבצע לולב' גדול בתל־אביב יחד עם התלמידים. הרב שניאור יצא לרחוב מחופש לדובון אכפת־לי. הוא עמד עם דובון, בתוך תחפושת דובי, והציע לעוברים ולשבים ליטול לולב. אחד אמר לו, "האמת, שלא רציתי לברך על הלולב, אבל אני מוכן לברך רק כי אני רואה שאתה כזה גבר"… הוא לא ידע כמובן מי עומד בפנים, והכל באמצע תל אביב…
הנשקייה החסידית
אליה: אחיה, תן לנו עוד איזה משהו בעניין של החינוך והחסידות. איך בפועל מרגישים כתלמידים במוסד חינוך של הרב שניאור לפי החסידות?
אחיה: כשמדברים על החינוך החסידי, לי זה מיד מזכיר את מה שהרב שניאור הזכיר הרבה בשם הרב נריה, שהקים את כל הישיבות, שאמר "עוד עשרים שנה תהיה עוד מהפכה, מהפכה בתוך הישיבות". זו מהפכה שצריך לעשות, ואני גם זוכר שהוא אמר לי שהרב נריה אמר שהמהפכה הזו בבירור תקרה.
בכיתה י"ב שלי, הרב שניאור היה הר"מ שלנו, ויצאנו לטיול עם הרב שניאור בי"ט כסלו אחד, החג החסידי והיארצייט של הרב נריה. בטיול הלכתי כמה שעות ליד הרב שניאור וביקשתי ממנו שיספר לי סיפורים על הרב נריה, שהם גדלו על ברכיו בכפר הרא"ה, וכן על הצדיקים שהרב מענדי, אביו שליט"א, לקח אותם אליהם בילדותם. היה מיוחד לשמוע איך הוא הכיר את הרב נריה – מזווית אחרת מכפי שמכירים אותו – את עבודת ה' שלו ואת הקשר שלו לחסידות, ובהזדמנות אחרת כדאי לכתוב את כל מה שאמר לי שם. בכל אופן, הרב שניאור אמר כמה פעמים שלדעתו המהפכה שהרב נריה התכוון אליה היא המהפכה החסידית, שהישיבות יתמלאו בעבודת ה' בחיות חסידית.
כמו שאמרת קודם, הרב שניאור דחף גם את התלמידים שילכו על ה' בכל הכוח, שילכו על הבעל שם טוב ועל החסידות בכל הכוח, עם כל הלהט והשמחה, החיות בתפילה, פסוקי דזמרה בקול וכו'.
אליה: אחד הדברים המיוחדים שהוא הכניס לחינוך החסידי, זה המון פרטים מעולם החסידות, למשל כמו שציינתי לעניין הניגונים. הרב שניאור כתב לי במכתב אישי, שהוא הקים את המוסדות כשהוא לוקח על עצמו – ממש במילים האלו – "להשתמש בכל כלי הנשק של החסידות". הוא ציין את הניגונים, אבל כמוהם לימד לעשות שימוש בכל כלי הנשק – שכל יום יהיה ריקוד, שפסוקי דזמרה אומרים בישיבה בקול כולם ביחד, שכל שנה לומדים ניגון חדש, ובאמת זכינו שגם לשנה הזאת הרב שניאור בחר בעצמו ודאג לנו לניגון.
כשהוא היה מזכיר את מנהג חסידי קאליסק שהיו עומדים על הראש לפני התפילה, הוא אמר: "כן, חסידי קאליסק היו עומדים על הראש לפני התפילה רבע שעה, כדי להודיע לכולם שזו לא אותה תפילה שהם התרגלו אליה עד עכשיו. יש משהו חדש, יש קשר אמיתי". הרב שניאור לא עמד על הראש, אבל הוא חינך אותנו באמת להתחדש בכל תפילה, בכל זמן. להשתמש עם כל הכלים שיש לחסידות להציע – להתוועד הרבה, לשיר ניגונים, לרקוד, ללמוד חסידות, הכל.
אחיה: באופן אישי, אני יכול להגיד שבאמת עיקר מה שהוא נתן לי בחינוך החסידי, הוא מרחב שאפשר להשתגע בו על הקדוש ברוך הוא. בישיבה אפשר להתפלל בקול כמו בקרלין, לצעוק – וזה טוב. שעבודת ה' תמלא לנו את הלב ותעסיק אותנו בכל רגע.
כדי להמחיש את הדברים, הנה סיפור אישי שיצא לי לספר בשבועות האחרונים לאנשים ששאלו אותי על הרב שניאור. אחרי פסח בשמינית, הבחורים כבר מתחילים כל אחד לעשות את ענייניו ולא כל כך להיות ממושמעים… הרב שניאור מאוד הקפיד איתנו על תפילה עם הישיבה ושיעור אמונה שהוא העביר בבוקר. התפילה ושיעור אמונה היו בנפשו.
בתקופה הזאת הייתי לומד חסידות עד מאוחר ומתפלל בנחת – כך שכמובן לא הייתי גם לא בשחרית של הישיבה וגם לא בשיעורים הנפלאים של הרב שניאור, לצערי. הרב שניאור כמובן העיר לי על זה, ואמר לי להגיע לפחות לשיעור אמונה. הוא שלח לי פעם סמס אחרי שלא הגעתי הרבה זמן ברצף, עד שלא ראה אותי בבקרים בכלל: "אחיה, אני לא מוכן להכרזת המדינה העצמאית שלך"… אבל, יחד עם זה, פעם אחת הוא הגיע אליי ואמר לי: "אחיה, תדע לך שאני מאוד מחזיק ממה שאתה עושה, שאתה ככה לומד חסידות ברצינות ובנחת ומתפלל באריכות, אני מאוד מחזיק מזה".
הדבר הזה היה לי כל כך חזק, והנקודה הזו ממש הולכת איתי בשבועות האחרונים. הרב שניאור באמת דחף שנלך על הקשר עם הקדוש ברוך הוא בכל הכוח. בסדר, צריך גם לשמור על הגבולות, זה גם היה מאוד חשוב לרב שניאור שהדברים לא 'ירחפו' ושיהיו בהתיישבות, כפי שמסתמא עוד נדבר ונרחיב על כך, אבל אפשר וצריך ללכת על הקדוש ברוך הוא בשיא החיות. אלו החיים שלנו, להתקשר בקדוש ברוך הוא.
אל תקפוץ לי, תעלה בסולם
אליה: באמת הצד השני של זה, הוא שהרב שניאור מאוד־מאוד הקפיד שהדברים לא יהיו תלושים.
בזמנו הייתה סערה גדולה, כשהוא לא הסכים שילמדו ספר חסידות פופולרי מסוים בישיבה התיכונית. להרבה אנשים הייתה קפידה על הרב שניאור, וגם הרבה בחורים שאלו – למה הוא לא מסכים?! אבל אני יכול להעיד שבאותה תקופה במקביל בישיבה הגבוהה, כמעט כל פעם שהוא היה מגיע לבית המדרש הוא היה פותח בעצמו את הספר הזה, וגם היה מעודד ללמוד אותו בישיבה הגבוהה.
כמו שאמרת, העיקר שהלב יזוז לקב"ה, לכן מצד אחד צריך ללכת בכל הכוח. אבל מצד שני, לשים לב שזה במה שנוגע אליי, מה ששייך לי. אמרו לו, "למה אתה לא אומר את זה על ליקוטי תורה של אדמו"ר הזקן?" והוא אמר, "גם ליקוטי תורה אני לא ממליץ ללמוד לבחורים בתיכונית, אלא רק יחד עם הפירוש של חסידות מבוארת", שאת הביאור הזה הוא כל כך אהב. חשוב שתבין משהו ממה שאתה לומד, שתיקח טיפה אחת שהיא בכלים שלך והיא באמת, כפשוטו, תיתן לך כוח להתמודד עם קשיים, היא תיתן לך את הכוח מול ההתמודדויות של החיים.
הרב שניאור מאוד־מאוד הקפיד שלא לברוח מהחיים, והוא עצמו – מי יודע כמה – עזר לנו ולכל האנשים מסביבנו באמת להיכנס לתוך הדברים האלו, לפתור את הדברים באמת. אף פעם הוא לא אהב להתעסק במושגים הגדולים של החסידות. הוא תמיד־תמיד אהב להתעסק באיפה זה תופס אותנו, איפה זה מזיז אותנו, איפה זה נוגע בנו, בנקודות המצומצמות והקטנות האלו. כי באמת, כשלוקחים את זה ככה, נקודתי, זה מה שפועל, זה מה שמזיז. זו נקודה באמת חשובה, וזה נראה לי באמת המקום להביא את זה. אצל הרב שניאור, היה חשוב שהדברים יתבטאו בסוף בפרטים הקטנים של החיים. בסוף, בדברים האלו זה תפס.
אחיה: הוא לא הסכים בשום צורה שיהיו ריחופים, או כמו שהיה אומר לאחד מהבחורים שהוא הכי אהב כשראה אותו יוצא מכליו: "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" – צריך יחוד בין שמים וארץ.
אליה: הוא גם לא הסכים שיהפכו אותו לאחד כזה קדוש עליון. הוא לא הסכים להיות רב'ה. לא הסכים לכל דבר שהרגיש לו שיכוונן למקום כזה. אם שמו כיסא מכובד, אז הוא יזיז אותו וישים כיסא רגיל, או ישב בכיסא ליד. תמיד, בצורות מתוחכמות – בלי לעשות מזה יותר מדי עסק – הוא דאג כאילו שלא יהפוך להיות משהו מופשט. אנחנו לומדים, אנחנו עובדים בתוך החיים, והכל בעמל גדול, במסירות נפש גדולה.
בוא נגיד בכנות. כיף לספר שהייתי כך וכך שנים אצל הרב שניאור, אבל כמה אנחנו יודעים שהרב שניאור באמת מסר את הנפש שלו עלינו. צריך לדעת שהרב שניאור מסר נפש עליך.
אחיה: ממש. בכל הדרך להלוויה, יחד עם הבכי כמעט ללא הפוגה, חשבתי לעצמי כמה הרב שניאור אהב אותנו, כמה הוא אהב אותי באמת. כמה הוא העצים אותי, נתן לי לדרוך עליו בתור נער מתבגר – כאשר לאחר מכן הוא מבקש סליחה מול כל הישיבה על כך שגער בי… כמה הרגשתי שהוא פשוט נתן את עצמו בשבילנו בכלל ובשבילי בפרט. כמה רציתי לספר לו ולהחזיר לו קצת אהבה והכרת הטוב על כל החיים שלי.
רק כדי להמחיש את הפרטים הקטנים – לרב שניאור היה מאוד אכפת מהניקיון של השירותים, או למשל בישיבה התיכונית הוא היה מסתובב ואוסף לכלוכים מכל בית המדרש, ובשיחה אחרי התפילה היה מציג לכולם: "הנה לחמנייה עם עובש, הנה עטיפה של שוקו וכו'" וממש כואב על כך, צועק על זה, איך זה יכול להיות? אם אחרי התוועדות לא היו מסדרים את השולחנות, איך יכול להיות כזה דבר שככה זה נראה אחרי התוועדות, אחרי שיהודי מתעלה? כשיהודי לומד בבית מדרש, איך לא רואים את זה בחיים הפשוטים שלו?! הרב היה אוהב לספר מבעלי המוסר על האבא שהגיע לבקר את הבן שלו בישיבה, וביקש לראות רק את ארון הבגדים שלו. כשראה שהארון שלו מסודר, הוא אמר "אני לא צריך לראות יותר שום דבר. ברור לי שהוא לומד כמו שצריך".
פעם הוא סיפר בזעזוע שהוא היה באיזו חסידות, והוא ראה שבית הכיסא שם היה לא כל כך נקי… הוא שאל את אחד החסידים שם: "מה הולך פה?! איך יכול להיות שאתם ככה בכזו דבקות, להט ותפילה, וככה השירותים שלכם נראים?!" אז הוא אמר לו, "נו, עולם הזה לא מעניין אותנו…" ברב שניאור זה כל כך נגע. זו לא חסידות מבחינתו. מבחינתו, החסידות הייתה אחד המשפטים שהיה חוזר עליהם הרבה: "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". שכאן בתחתונים נחיה עם הקב"ה ונגלה את שמו בחיים הפשוטים.
בעירה של יום־יום
אליה: לסיום הדברים, אני לא יודע אם אתה זוכר – הייתה התוועדות י"ט כסלו עם הרב רן שריד, כקביעות המיוחדת מידי שנה, ובתוך הדברים הרב רן שריד אמר שבאמצע השנה אנחנו חיים במצב לא פשוט, אי אפשר באמצע היום להיכנס סתם ככה לבית המדרש, לדפוק על השולחן ולצעוק "ה' הוא האלוקים!" כשהוא אמר את זה, לרב שניאור מאוד הפריע שככה אומרים שבישיבה, שביכול אי אפשר באמצע היום לדפוק על השולחן ולצעוק "ה' הוא האלוקים!"… אז בתור תשובה כינסו מהר את כל הבחורים, הרב שניאור והרב רן אמרו להיכנס בתוך בית המדרש, ואז כולם צעקו בכל הכוח "ה' הוא האלוקים!" ואחר כך גם "שמע ישראל"… כי אם ה' הוא האלוקים, מאוד חשוב שתלך עם הנקודה של הלב, ובאמת.
אחיה: מצלצל לי מיד מהסיפור הזה התוועדות ארוכה שהייתה בישיבה הגבוהה כהכנה לפורים – התוועדות שאפילו פרסמנו אותה כאן, בעלון 'קרוב אליך'. הרב שניאור הזכיר שם שבפורים זה הזמן בו אנחנו פושטים את כל ההצגות שלנו מכל השנה ואפשר לגלות את פנימיות הלב שלנו, והדוגמה שהוא הביא הייתה לעלות על הבימה ולצעוק "ה' הוא האלוקים!" צריך את הצעקה הזו! מצד שני, כל ההתוועדות הייתה על כך ש"רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום" – הוא יצא בשלום כי הוא נכנס ועלה למקום של "אין עוד מלבדו" מתוך רצון לרדת חזרה למציאות, לצאת ולהביא את הקב"ה לכאן, בעולם שלנו, בחיים היומיומיים כמו שדיברנו.
אז שוב, זו דוגמה יפה איך שהיה חשוב מאוד לרב שניאור שהנקודה הפנימית של "אין עוד מלבדו", לשבור את כללי המשחק, תבער בנו ותתגלה בפורים ובהתוועדויות, אבל העיקר שזה יבוא בחיים היומיומיים. בעשיית טובה ליהודי אחר, וכמו שקצת ציינת – ויש הרבה מה להאריך בהזדמנות אחרת – על ה'הפצות' שהיו בנפשו של הרב שניאור.
אליה: יש כל כך הרבה סיפורים ונקודות מהרב שניאור, ונגענו רק בכמה מהם מהמבט שלנו כתלמידים. בפשטות, במסירות נפש, בחינוך לחסידות, בהפצות, ובאחריות על עם ישראל. יש עוד הרבה מה להאריך ולהתוועד, אבל 'חסידים לא נפרדים', ובעזרת ה' נזכה להמשיך להתוועד ולספר, והעיקר להשתנות ולהוסיף עוד אור בשמחה ומסירות, כפי שלמדנו מרבנו היקר.
אמת מתוקה
הרב אורי גמסון
אחרי מיטתו של חבר אהוב ויקר, הרב שניאור קץ זצ"ל
לְהַשְׂכִּילְךָ בִּינָה, כִּי לֹא זוֹ הַדֶּרֶךְ יִשְׁכּוֹן אוֹר ה׳ לִהְיוֹת חָפֵץ בְּחַיֵּי בְשָׂרִים וּבָנֵי וּמְזוֹנֵי
הרב שניאור, לפני שבוע ביקרתי אותך, ובכוחות־לא־לך לחשת לחישה שבקושי נשמעה: "להשכילך בינה" אמרת, והתכוונת לאגרת הקודש י"א בספר התניא, שבה אדמו"ר הזקן מסביר למה רע לא יורד מלמעלה והכל טוב.
קראתי לך את הדברים ובכיתי. הפעם בכיתי לבד הרב שניאור, והבכי שלך, שתמיד היה מלווה אותי, היה כל כך חסר לי. אוי כמה שהוא היה חסר לי.
תמיד בכית כל כך הרבה. בכית על עם ישראל כשדיברת על הצרות שתוקפות אותו. בכית מהתרגשות אחרי קריאה של קטע בחסידות. בכית כששמעת בשורות טובות. אבל הפעם לא בכית, הפעם בכיתי לבד.
כִּי עַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״בַּטֵּל רְצוֹנְךָ כוּ׳״, דְּהַיְינוּ, שֶׁיִּהְיֶה רְצוֹנוֹ בָּטֵל בִּמְצִיאוּת, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ שׁוּם רָצוֹן כְּלָל בְּעִנְיְנֵי עוֹלָם הַזֶּה כּוּלָּם, הַנִּכְלָלִים בְּבָנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״עַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי״
קראתי, ולא יכולתי שלא לחשוב איך כל שורה כאן מדברת עליך.
באחת הפעמים הראשונות שנפגשנו, הסברת לי על הפלא העצום שנקרא 'נחלת ישראל', המוסדות הקדושים שהקמת, הישיבה הגבוהה, הישיבה התיכונית והאולפנה, ואמרת לי אז שהשאיפה שלך היא לגרום לכל אחד מהתלמידים להרגיש שהנוכחות האלוקית מציקה לו. שלא יהיה לו מנוח, שלא יעשה חיים, אלא שהחיים יעשו אותו כלי לאלוקות, למסירות נפש, לקדושה, להתמסרות לתורה, למצוות, לאלוקות. והצלחת.
חוסר השקט שאפיין אותך, חלחל לתלמידים. חוסר הסיפוק העצמי, והחיפוש המתמיד כל הזמן אחרי מה אפשר לעשות למען הקב"ה, למען עם ישראל, כל כך מאפיין את כל מי שזכה לקבל משהו ממך "שיהיה רצונו בטל במציאות".
לא הפסקת לדבר ולחשוב מה עוד אפשר לעשות ולתקן. מה עוד אפשר ללמוד, איך עוד אפשר להעמיק את הקשר עם הקב"ה, איפה עוד אפשר לתרום לעם ישראל, כי הרי "על כרחך אתה חי", אז צריך כל רגע לנצל בשביל לעשות עוד משהו, והכל הקרין פנימה לתפילות המיוחדות, לשיעורים, להתוועדויות, ללימוד התורה.
וחיפוש האמת הזה, שכל הזמן הניע אותך, הגיע בצורה כל כך מתוקה. קשה היה שלא ללכת שבי אחריך.
וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּעוֹמֶק הֲבָנָתוֹ, וִיצַיֵּיר בְּדַעְתּוֹ הֲוָויָיתוֹ מֵ״אַיִן״ בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע מַמָּשׁ, הַאֵיךְ יַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ כִּי רַע לוֹ, אוֹ שׁוּם יִסּוּרִים מִבָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, אוֹ שְׁאָרֵי יִסּוּרִין בָּעוֹלָם
ליד המיטה שלך, קלטתי את העוצמה. אין תלונות, אין עצב, כי הרי "האיך יעלה על דעתו כי רע לו". הצלחתי לשמוע ממך שאלה אחת "מה עם הבחורים?". גם ברגעים האלה היית עסוק בייעוד, במטרה, באלוקות. בתלמידים שלך.
וְעַל כֵּן, רֵאשִׁית הַכֹּל, שֶׁיִּשְׂמַח הָאָדָם וְיָגֵל בְּכָל עֵת וְשָׁעָה, וְיִחְיֶה מַמָּשׁ בֶּאֱמוּנָתוֹ בַּה׳, הַמְחַיֶּה וּמֵטִיב עִמּוֹ בְּכָל רֶגַע. וּמִי שֶׁמִּתְעַצֵּב וּמִתְאוֹנֵן – מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְעַט רַע וְיִסּוּרִין וְחָסֵר לוֹ אֵיזֶה טוֹבָה, וַהֲרֵי זֶה כְּכוֹפֵר חַס וְשָׁלוֹם.
אחד הדברים הכי הכי מתוקים אצלך היה דווקא ההבנה לאתגרים, להבין את מי שמתעצב ומתאונן, ומי שלא מבין ולא מתבונן. השמחה שלך עצמך הגיעה אחרי מאבק והתמודדות, ולא פחדת לספר על זה, לא פחדת מה יגידו, לא חיפשת פוזה, ולא חששת להתמודד עם טענות של כפירה, שהפוכות לגמרי מכל מה שאתה שואף אליו, ובלבד שבסוף, אחרי ההתבוננות תגיע התשובה האמיתית.
אין ספור פעמים שמעתי ממך על התמודדויות מכל מיני סוגים ובכל מיני תחומים. כשישבנו לפני חג הפסח האחרון ולמדנו יחד, לבקשתך, קטע ממי השילוח, סיפרת לי על איזו מחשבה לא מפרגנת שעברה לך בראש על מישהו שפגשת במהלך אחר הטיפולים, ואיך הקב"ה הראה לך כמה טעית ביחס אליו. ובכית.
השמחה שלך, הגילה שלך בריבונו של עולם, הגיעה אחרי עבודה ועבודה קשה, שאפיינה את כל דרך עבודת ה' שהראית לכולנו. לעמול על עבודת ה', לעמול כדי להגיע למה שצריך להגיע, ולא לפחד מהקשיים שבדרך.
כִּי עִיקַּר בְּרִיאַת הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הוּא בִּשְׁבִיל לְנַסּוֹתוֹ בְּנִסְיוֹנוֹת אֵלּוּ, וְלָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבוֹ, אִם יִפְנֶה לְבָבוֹ אַחֲרֵי ״אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, שֶׁהֵם תַּאֲווֹת הַגּוּף הַמִּשְׁתַּלְשְׁלִים מִ״סִּטְרָא אָחֳרָא״, וּבָהֶם הוּא חָפֵץ, אוֹ אִם חֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ לִחְיוֹת חַיִּים אֲמִיתִּים הַמִּשְׁתַּלְשְׁלִים מֵ״אֱלֹקִים חַיִּים״.
כמה פעמים סיפרת על הצומת הזו שבין הפנייה לחיי הגוף ובין הבחירה באלוקים חיים. בביטול הלא ברור לגמרי שהיה לך, סיפרת בהערכה של אמת על החקלאים בכפר הרוא"ה שהיו קמים מוקדם כדי להתפלל, ועד כמה אתה רחוק מההקרבה שהם מוכנים היו להקריב למען הקב"ה. רק חיפשת איפה מקריבים משהו למען הקב"ה, והסתכלת בהתפעלות על כל מי שפנה בצומת הזו לכיוון הקב"ה.
אבל, זה היה בדיוק מי שהיית אתה.
ערב ראש השנה. בעוד כמה שעות נכנס החג הקדוש. אתה מתקשר אליי "אני בכניסה ליישוב, תפתח לי את השער", וכמו מלאך אתה מופיע עם עציץ, ומתנות קטנות לילדים, כאילו אין שום דבר אחר שאתה אמור לעשות ברגעים האלה, רק להגיע אלינו ולשמח אותנו רגע לפני ראש השנה. לא לקחת את הפנייה בצומת לכיוון הנוח לך, לקחת בדיוק לכיוון ההפוך, אבל זה לא הפריע לך לייסר את עצמך כל הזמן, עד כמה אתה לא מספיק חושב על הקב"ה.
כמה פעמים התקשרת אליי, ושאלת אם במקום השליחות שלנו צריך בחורים שיבואו ויחזקו. לא חשבת מה יהיה אצלך בישיבה אם החבר'ה יעזבו, העיקר שהבחורים ילמדו מה זו מסירות נפש ושיחוו קצת שליחות. היית שותף של אמת בשליחות הזו.
וּבֶאֱמוּנָה זוֹ בֶּאֱמֶת, נַעֲשֶׂה הַכֹּל טוֹב גַּם בְּגָלוּי, שֶׁבֶּאֱמוּנָה זוֹ שֶׁמַּאֲמִין שֶׁהָרַע הַנִּדְמֶה בְּגָלוּי, כָּל חַיּוּתוֹ הוּא מִ״טּוֹב״ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהִיא חָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵינָהּ מוּשֶּׂגֶת, וְהִיא הָ״עֵדֶן״ שֶׁלְּמַעְלָה מֵעוֹלָם־הַבָּא, הֲרֵי בֶּאֱמוּנָה זוֹ נִכְלָל וּמִתְעַלֶּה בֶּאֱמֶת הָרַע הַמְדוּמֶּה בַּ״טּוֹב״ הָעֶלְיוֹן הַגָּנוּז:
הגענו לקטע הזה, ורק אתה תוכל להבין כשאשאל: נו. אז מתי נצליח לראות? רק אתה באמת תוכל להבין את הקושי שלי במפגש שבין האמונה והעולם. כמה פעמים פניתי אליך בהתוועדות, כשדיברתי על הקשיים שיש בעבודת ה', כשאתה לצידי, ואף אחד לא מבין על מה אני מדבר, ורק רציתי להסתכל עליך ולשאול אותך "הרב שניאור, אבל אתה מבין אותי. נכון?" ולשמוע את הקול הצרוד והמתוק שלך עונה לי "בטח שאני מבין אותך". להסתכל לך בתוך העיניים הצוחקות שלך, ולדעת שבסוף הדרך מחכה תשובה.
אבל עכשיו אני מסתכל הצידה, מחפש אותך, ואתה לא כאן כדי לשאול אותך. כדי להתחזק ממך.
אתה חסר לי.
