חודש חשון.

למּה נקרא שמו מר חשון?

מר לגבי המים… כי בחודש הזה יורדים (אמן) גשמים מרובים, אבל הם מרים… לא לשתייה.

הם נועדו 'לנקות' את הארץ, האדמה.

אולי בגלל זה מרחשים תפילות… רחש כזה להעביר פחדים, פערים, חששות מן הארץ.

עכשיו הזמן לתפילות מתוך האדמה.

הנה היא ארץ ישראל,

מחכה למים.

מחכה לישועה.

אחרי החגים והזמנים ההם שבקענו רקיעים או לפחות התפללנו שייבקעו או לפחות התפללנו שנזכה להתפלל,

אנחנו חוזרים קרוב לאדמה…

להביט קרוב.

לפעמים המתיקות הזו של עבודת החקלאי בחורף (לגזום, לאסוף, לנקות…), העבודה הסיזיפית, היא זו שלאורך הזמן נותנת פירות.

היא זו שמייקרת את הקשר.

שלוכדת מבטים.

לפעמים כשאני מקפלת כביסה, מערבבת קוסקוס, יושבת בגינה, מנכשת עשבים, מכינה לימוד, מקשיבה, מדברת, עושה ופועלת…

לפעמים אז, ברגעים כאלו,

אני מרגישה

שתפילות מתמקמות,

ובלב מתפללת שהגשמיות תהיה לברכה.

תְּפִילָה לְאַחַר הַתְּפִילָה

עכשיו אחרי הכָּתְבֵנוּ

עֲנֵנוּ

בָּרְכֵנּוּ

אפשר לעמוד לפניך

פְּשׁוּטָה

בלי הרבה מילים,

כי צריך לקום, ללמד, לארגן, להכין,

לקפל את כל התפילות לפי הצבעים,

המידות,

לאוורר אותן,

להכניס לתיקים,

לדרך.

עכשיו אחרי ה –

שְׁמַע תְּפִלָּתֵנוּ

לומדים להקשיב לקול הטיפות שיוצא מלב העולם.

זרענו אלפי רגעים, דמעות, תחינות,

קמנו לבקש, לנכש, לדשן,

עכשיו, אחרי מה ששמטנו,

האמנו שמה שזרענו יהיה

לברכה,

אנחנו מחכים לגשם ההוא,

שיאסוף

את מה שדיברנו אז.

אל תקשיב כשאנחנו עוברים מהר בדרך, להספיק, להזדרז,

להקפיץ, להסיע, למהר.

תברך אותנו להשיב פנימה את הרוח, להוריד מאיתנו את המגושם,

להגשים פתיל בין ארץ לשמיים,

להחיות אדמה עייפה וצמאה.

נעלה לפניך במעלות את מי התהום והבקשה

מים אל מים

כמשוש חתן, ככלה.

יהי רצון שתוציא מאיתנו צחוק ראשוני

לעטוף את החיים

במילים ההם.

ועכשיו,

להנביט בנו

לנו

את הכל

בגשמי טובה.

בְּגִשְמֵי אוֹרָה תָּאִיר אֲדָמָה.