בוקר, את מתעוררת וישר קופץ עלייך כל היום שבא לקראתך. מה שאת צריכה, ומה שלא הספקת, ומה שעוד רצית, ומלא משימות. לעבודה, לבית, לאנשים סביבך. פקחת עיניים וקפץ עלייך היום. מכירה? יש בקרים שמרגישים כך? אבל האמת היא שכל בוקר מחדש, הרבה לפני המשימות, מתעוררת בתוכנו נפש אלוקית. עם רגע היקיצה שבה אלינו נשמה שנתת בי.
וְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל הִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", וְ"אַתָּה נָפַחְתָּ בִּי", וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר "מַאן דִּנְפַח מִתּוֹכֵהּ נְפַח", פֵּרוּשׁ: מִתּוֹכִיּוּתוֹ וּמִפְּנִימִיּוּתוֹ, שֶׁתּוֹכִיּוּת וּפְנִימִיּוּת הַחַיּוּת שֶׁבָּאָדָם מוֹצִיא בִּנְפִיחָתוֹ בְּכֹחַ. כָּךְ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה…
(תניא פרק ב)
יש בתוך כל אחד ואחת מאיתנו נשמת חיים. נפיחה ארוכה של הבורא, שעשה לתוכנו כביכול נשיפה ונתן בתוכנו חלק מתוכו ממש. אם זה לא היה כתוב, לא היינו מסוגלים לומר זאת, בטח שלא לדמיין זאת… אבל זה מה שכותב לנו אדמו"ר הזקן ממש בתחילת התניא.
לפני שאנחנו מתחילים את המאבקים (והם כנראה יגיעו, בצורה כזו או אחרת), קודם נבין מה יש בקרבנו. קודם נבין את הנפשות שבנו, את היכולת להיות בו זמנית עולים לשמים ויורדים עד עפר. בתוכנו יש "תוכיות ופנימיות" הבורא, הלוא הן נשמות ישראל. אי אפשר לגשת לעבודת האדם בעולם בלי להבין את הגודל. מה הכוח העצום, מה הפלא הנשגב, מה רבה אמונתך. ומן הצד השני, יש בנו גם ההפך, ושני הכוחות הללו נעים בנו, נוגעים ומחפשים מי מוביל. התגוששות כזו שבסופה אחד יוצא – ומוביל.
ועם זאת, ומתוך כך, על הבוקר אנחנו שואלות את עצמנו: מי מתעורר בי? איזה כוח בי מעיר ומעורר את השחר? איזה כוחות חיים מולכים בי, מובילים, מנתבים את חיי.
בלשונו הקדושה של בעל התניא (פרק ט):
אַךְ הִנֵּה כְּתִיב "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ", כִּי הַגּוּף נִקְרָא "עִיר קְטַנָּה". וּכְמוֹ שֶׁשְּׁנֵי מְלָכִים נִלְחָמִים עַל עִיר אַחַת, שֶׁכָּל אֶחָד רוֹצֶה לְכָבְשָׁהּ וְלִמְלֹךְ עָלֶיהָ, דְּהַיְנוּ לְהַנְהִיג יוֹשְׁבֶיהָ כִּרְצוֹנוֹ וְשֶׁיִּהְיוּ סָרִים לְמִשְׁמַעְתּוֹ בְּכֹל אֲשֶׁר יִגְזֹר עֲלֵיהֶם – כָּךְ שְׁתֵּי הַנְּפָשׁוֹת, הָאֱלֹהִית וְהַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִפָּה, נִלְחָמוֹת זוֹ עִם זוֹ עַל הַגּוּף וְכָל אֵבָרָיו…
יש מאבק, יש שאלה מרחפת בעולם. מי מוביל את מי. מי נותן את ההוראות ומי ממלא את הפקודות. איך היום שלי נראה, מי רושם אותו, מי משרטט, מי חולם ומי מבקש.
מהיכן אני צומחת – מהנפש האלוקית, האינסופית, הפלאית, או חלילה מהנפש הבהמית, החלקית, המושכת מטה?
לפעמים נדמה לנו שאין לנו בחירה. שאנחנו נגררות אחרי החיים שמתנהלים, אומרות הן למשימות, מנסות לעמוד בקצב. אבל הנפש האלוקית היא בוחרת, היא חפצת חיים, היא מאמינה באינסוף השינוי ואינסוף ההתגשמות שיכולים להתרחש בכל רגע. רגע לפני שניתן לה את המושכות, אנחנו קמות ונזכרות.
נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי.
נתת בי את כל הכוחות כדי להצליח למלוך על חיי. נתת בי מכוחותיך היוצרים, הבוראים, הבוחרים בטוב. הבחירה הזו, כמו שמדייק בעל התניא, היא לא בחירה חד פעמית. היא נעשית אמנם כקריאת כיוון, כרצון שמכוון את חיינו – איפה ולאן, אבל יותר מכך, זו החלטה בכל רגע מי מולך על העיר שלי. מי נותן את ההוראות. החשוב או הדחוף? דחוף לאכול, חשוב לאכול בצורה מכבדת. דחוף להשיג פרנסה, חשוב לעשות זאת תוך חיבור לשליחות, לאמת, לאלוקי שניתן בי. דחוף להשיג קשרים, חשוב לפעול באצילות, מתוך כבוד אליי ולסובבים.
בכל פעולה ופעולה יש לי אפשרות להיזכר. מאיפה אני רוצה לפעול? מי ימלוך? באיזו ארץ אגור?
המרחב אותו אני בוחרת, הוא מרחב החיים שלי, הוא בריאות חיי, ושמחת ליבי. ככל שנזכה להכיר את הכוח האינסופי הזה, שנברא וניתן בנו, נתמלא כוח ושמחה לבחור. שהעיר שלי, שהיא חיי המבורכים, יהיו כאלה ששם ה' נקרא עליהם; שיש בהם אורך נשימה, כי יש בהם נשמה; שהדחוף שבהם לא דוחק את החשוב, את היקר מפז, אלא נותן לו כלי, מרחב, משכן.
(לעילוי נשמת גבריאל אברהם בן רחל)
