יש שלב הכרחי בתהליך הבאת קרבן שלא מתואר בתורה. אדם שגג במעשה, או שהיה לו הרהור עבירה, או שהוא רוצה להביא קרבן נדבה או מנחה. הוא אוזר אומץ, וצועד בזהירות לכיוון המשכן. או שהוא עולה לירושלים לבית המקדש, ושם למרגלות הר הבית הוא נכנס לאחד ממוכרי הבהמות המורשים, מוציא את צרור הכסף שלו, ו…מתחיל להתלבט איזה בעל חיים לקנות.
עם מי יתייעץ? עם מוכר הבהמות? מה יאמר? "קח עז, זה הולך טוב עם הזקן שלך…". עם לקוח אחר שבמקרה נמצא בקופה? "מה אתה מביא, שלמים? שכן שלי בדיוק הביא כבש וממש התאכזב, את כל האליה הגישו על המזבח…".
בגדול, מצד התורה, הוא די לבד שם. התורה תיארה את הנסיבות של הבאת הקרבן, וגם איך עליו להביא אותו, ומה הם תנאי ההקרבה, ההקטרה והאכילה של כל קרבן וקרבן. אבל לגבי בחירת בעל החיים, לא ברור בכלל איך האדם מכריע. מה שזול? מה שנראה טוב? הקרבנות מתוארים אחרי ההחלטה הזאת: "אם מן הבקר הוא מקריב, אם זכר אם נקבה…", "ואם מן הצאן קרבנו…", "ואם עז קרבנו…". בעולה הוא יכול להביא פר או כבש או תיש או תור או יונה. בשלמים הוא יכול גם להביא פרה וכבשה ועז. רק בחטאת עולה ויורד נאמר שהקרבן המובא מותאם למצב הכלכלי של המקריב. ומה בשאר הקרבנות? האם אמורים להביא את הכי יקר?
המשנה והגמרא במנחות (קי.) עוקבות אחרי תיאורי ההשפעות של כל קרבן. אולי לעיתים אנחנו עוברים את הפרשות האלה בבית הכנסת וחשים שזה קצת טכני, ואולי כל זה יכול היה להיכתב כספר הדרכה לכהנים. אבל ברגע שנפתח אוזניים נתעורר לדיוק המכוון שיש בכל קרבן. לא כל קרבן נקרא "לחם". יש קרבנות שנאמר שהם "לריח ניחוח". יש הרבה שלא. חלק מסוים מהקרבנות נקרא "אִשֵּׁה". בשלמים הכבש מופיע לפני העז. בחטאת העז מופיע לפני הכבש…
אחת המסקנות של המשנה היא משפט שקצת מוכר לנו כיום: "נאמר בעוף 'ריח ניחוח' ונאמר בבהמה 'ריח ניחוח', לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשמים".
בקרבן עולה, בכל ארבעת בעלי החיים שאפשר להביא – פר, תיש, איל או עוף – בחתימה התורה מציינת שהקרבן הוא "לריח ניחוח". המשנה מבינה שבין אם אדם הביא פר בשרני ובין אם הביא יונה הנאחזת ביד אחת, הקרבן שלו מתקבל לריח ניחוח, העיקר שיקריב עם לב שמכוון כלפי שמים, לב שמביא קרבן בגלל הקשר עם ה' – להתקרב לה', להתבטל אליו, לבקש מחילה על לב שבעבר לא היה מכוון לה' (בהתאם להסברים השונים שמופיעים בראשונים בנוגע להבאת עולה), ולא מכל מיני סיבות חיצוניות.
בכל אופן, המשנה לא ממש עוזרת לנו בנוגע לשאלה איזה בעל חיים להביא. לפי המשנה – זה לא משנה. אז איך מחליטים? למה בכלל יש הרבה אפשרויות אם זה לא משנה?
הרבה דרכים אל המקום
העיקרון של המשנה, עם הקושי שהיא מעוררת, מתגלגל גם להלכה היומיומית. הטור (ובדומה לו פסק השולחן ערוך) בתחילת אורח חיים מתאר את תחילת היום, מאיך שיהודי קם בבוקר ועד לתחילת פסוקי דזמרה. בנוגע לתחנונים שלפני התפילה, הוא מציין: "ויפיל תחינתו לפני המקום, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו בתחנוניו, כי טוב מעט בכוונה מהרבות בהם שלא בכוונה". הט"ז (רבי דוד הלוי סגל) כאן מקשה על השולחן ערוך, על הטור שעליו התבסס, על הגמרא, ובעומק – גם על התורה. הרי כל עוד יש לב מכוון לה', זה לא משנה מה עושים?! "… וקשה ממה נפשך – אי מיירי [מדובר] תחילה במרבה [בתחנונים] בכוונה, למה ישוה עם הממעיט?…". כלומר, אם שניהם בכוונה, האם המרבה בכוונה שווה לממעיט בכוונה?
שאלה זו מתעצמת נוכח העובדה שהסוגיה הזאת במנחות היא האחרונה במסכת. אצבע בעין. כאילו לומר לכל מי שטרח והגיע עד לכאן – רק שתדע שהעיקר הוא הלב המכוון, כל הפרטים פחות חשובים. הבעל שם טוב הקדוש, שפעל כמאה שנה אחרי שהט"ז כתב את ספרו, ואף הוא במזרח אוקראינה, עונה תשובה שמתכתבת עם התשובה של הט"ז (שלא נביא כאן):
שמעתי ממורי ז"ל: כי יש שצריך להתחזק תחלה קודם התפלה, כדי שיהיו לו מוחין להתפלל בלי מחשבה זרה על כל פנים, או בדבקות, והוא על ידי מזמורים או תורה שיתעסק תחלה ומתוך כך הוא עומד להתפלל מתוך דברי תורה, שיש לו מוחין. ויש שאם ירבה במזמורים או תורה קודם התפלה לא יהיו לו מוחין לתפלה, וזהו שאמרו (מנחות דף ק"י) "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשם שמים" שיהיו לו מוחין בתפלה, וסרה קושיית הט"ז [או"ח א:ג] … "אחד המרבה ואחד הממעיט … למה שוין במכוון", וביאר: כי צריך ללמוד ולהתפלל עם מוחין… ואם כן אם ממעיט כדי שיהיו לו מוחין לכוון היטב, שוה למי שיש לו מוחין טובים שיוכל להרבות, וזהו שאמרו "בלבד שיכוון [את ליבו לשמים]".
הלכה חייבים לקיים. אבל מהי התודעה בזמן שאני מקיים הלכה? כאן נכנס עולם הרשות, ובמרחב הזה האדם חופשי לעשות מה שהוא מרגיש שנכון לעשות כדי שיהיו לו מוחין. מוחין זאת התודעה הנכונה. אני עכשיו מכין את עצמי לתפילה, לעמידה בפני ריבון כל העולמים. אני עכשיו מביא קרבן למען הקשר שלי עם ה'. בלי מוחין זה רק לקיים את המעשה בלי תודעה מסוימת. איך להתכונן לתפילה? יש הרבה דרכים. בסוף כל אדם צריך לשאול את עצמו מה עבד לו בעבר, ולהתעלם מהדרכים האחרות – גם אם החברה מצפה ממנו שיתייחס אליהן. אדם שיודע שככל שהוא מרבה בתחינות הוא הולך ומתכייל – זאת הדרך שלו. ואדם שיודע בכנות שהוא רוצה תפילה כנה של שיח, ולא רק רוצה להיפטר מהתפילה, אבל הוא יצליח להחזיק בתודעה מרוממת רק לזמן קצר – שיקצר. והם שווים, כי כל אחד מחפש לבנות קשר. מסתבר אפוא שכל אדם יבחר לעצמו איזה בעל חיים הוא מביא כעולה. כי זאת לא שאלה מה 'נחשב' או מה יקר יותר או על מה יעשו 'פששש' או מה יגרום לאנשים לחשוב שאני צדיק, אלא מה מכניס אותך לתודעה, למוחין המכוננים קשר יותר חזק בינך ובין בוראך. זה בידיים שלך.
