אחד מגדולי החסידים של האדמו"ר הזקן היה ר' מרדכי. הוא היה גר בפטרבורג, בירת רוסיה דאז, דבר לא מצוי באותם ימים בהם לא הורשו יהודים להתגורר בעיר וסביבותיה, מלבד מי שהיה מקורב למלכות או בעל מעמד אחר. ובאמת, ר' מרדכי הזה היה גביר גדול ומקורב למלכות, וכך לא פלא שהוא החזיק ברישיון מגורים בעיר.
אגב, בפי חסידים מקובל שכאשר השתחרר אדמו"ר הזקן בחג הגאולה י"ט כסלו ממאסרו בפטרבורג, הוא הלך משם לביתו של ר' מרדכי, שם התארח עד שחזר לעירו.
על ר' מרדכי העיד אדמו"ר הזקן שהוא "בינוני", זה העומד במדרגה עליה נסוב ספר התניא – "ספר של בינונים". מההגדרה הזו אתם כבר יכולים להבין שר' מרדכי היה איש מעלה. אתם זוכרים איך מתאר אדמו"ר הזקן את הבינוני בספר התניא? "לא עבר עברה מימיו ולא יעבור לעולם, ולא נקרא עליו שם רשע אפילו שעה אחת ורגע אחד כל ימיו". כלומר, זה אדם השלם במחשבה, בדיבור ובמעשה.
מסופר שאדמו"ר הזקן התבטא פעם במעמד חסידים, בדרך ענווה, שהוא עצמו עומד במדרגת בינוני… ר' מרדכי שנכח במקום הגיב מיד: אמנם אני לא חושב שאני רשע, אבל אם רבנו אומר על עצמו שהוא בינוני, מה נשאר לי?!… לכאורה "לא שביק מר חיי לכל בריה". אבל רבנו ענה לו: "בבינוני יש הרבה מדרגות, עד כחמש מאות מדרגות".
נחזור לעדותו של אדמו"ר הזקן על ר' מרדכי שהוא "בינוני של תניא". פעם שאלו אותו חסידים: איך הגעת לדרגה כזו? הרי אתה מתגורר בפטרבורג, עיר הבירה והמלוכה, מקום שאין בו חיי יהדות בגלוי ואדרבה – העיר נדמית כהמונה של רומי. איך הצלחת בפטרבורג הסואנת להיות שלם במחשבה דיבור ומעשה?
השיב להם ר' מרדכי: פשוט מאוד, השמירה שלי על המחשבה דיבור ומעשה נובעת כולה מגאווה… ואם תשאלו: איך זה ייתכן, הרי הגאווה היא מידה מגונה? ובכן, כשהיצר הרע בא אלי ואומר לי: מרדכי, לך ועשה דבר פלוני, או חשוב מחשבה פלונית וכדומה, אני אומר לו: אני?! ר' מרדכי?! חסיד של אדמו"ר הזקן, למדן וגביר – אתה מצפה שאהיה מוכן לאבד את כל צורתי הרוחנית ולמכור לך הכל?! לא ולא. לא מתאים לי… וכך, באמצעות מחשבת "גאווה" זו יש בידי להתגבר על הפיתיונות שהוא משגר לעברי.
סיפור זה עולה כבר דורות על שולחנם של חסידים, כאשר הם מפיקים ממנו את הנמשל – הצורך לנצל את מידת הגאווה לקדושה, כמו שאומר הפסוק בדברי הימים "ויגבה לבו בדרכי ה".
כידוע, את הגעת בני ישראל לקבלת התורה מתאר הפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר". מהי משמעות ההדגשה "נגד ההר'?
בואו נתבונן רגע בתורת הבעש"ט בנושא זה ביחס לעבודת ה'. נאמר בפרשת ויקרא, בעניין מעשה הקרבנות, "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". דהיינו, כשיהודי מביא קרבן לה', אסור להביא ולהקטיר איתו לא שאור ולא דבש. אבל פעם אחת ויחידה יש מצווה להביא קרבן דווקא עם שאור, וכנאמר בהמשך הכתוב שם "קרבן ראשית תקריבו אותם לה'". כלומר, כשמקריבים "קרבן ראשית" מצווה להקריבו עם שאור ודבש.
מתי מקריבים "קרבן ראשית"? – כמובן, בחג השבועות, אז באו שאור ודבש בקרבן שתי הלחם, שהיה חמץ. וכידוע, כל המנחות שבמקדש היו עשויות דווקא ממצה, ורק שתי הלחם היו חמץ, והחימוץ נעשה על ידי ה"שאור". ועניינו של הדבש הוא בקשר להבאת הביכורים משבעת המינים, כמו תמרים ותאנים.
מורנו הבעל שם טוב מבאר בדרך העבודה את הנרמז כאן בתורה. לדבריו הכתוב בא לומר "כל שאור וכל דבש לא תקטירו" – בעבודת ה' אסור שיתערב שמץ גאוה, כי זה דבר מאוס שאין לו מקום, "לא מיניה ולא מקצתיה". כך מפורש בדברי חז"ל בכמה מקומות, וקל וחומר בשיטת החסידות העוסקת רבות בחובת ה"ביטול", היפך הגאוה. ואם כן, "שאור" נמשל לגאווה, ו"דבש" נמשל לעניין המתיקות והעונג. ועל כך נצטווינו "לא תקטירו" – בעבודת ה' אל תכניסו לא גאוה ולא תענוג, אלא עניינה הוא התמסרות וקבלת עול.
רגע רגע, אבל בשעה שמקריבים "קרבן ראשית", כאן המצווה צריכה להתקיים דווקא בצירוף שאור ודבש. מדוע?
חג השבועות, זמן מתן תורתנו – מסביר הבעש"ט – הוא, באופן כללי, זמנה של ראשית העבודה. וכאשר האדם מתחיל לעבוד את ה', הוא מוצא את עצמו עומד "נגד ההר". היצר הרע "נדמה לו כהר", כדבר בעל תוקף וגובה שקשה לנצח אותו, ובשעה כזו בא היצר הרע ואומר לאדם: מי אתה שתוכל לגשת אל הקודש, יצור שפל שכמוך. אתה זוכר מה עשית אתמול בלילה? ולפני שבועיים ביום רביעי בצהריים בקניון? בדרכים כאלו עמל היצר הרע להחליש את האדם ולהסיט אותו מהמסילה העולה אל בית ה'.
משום כך, זה עניינו של "קרבן ראשית" הבא בתחילת הדרך, ולכן בו דווקא זקוק האדם ל"שאור" ו"דבש" שהוא עניין ההגבהה החיובית, "ויגבה לבו בדרכי ה'", והעונג הנלווה לעבודה, שמכוחם הוא נותר איתן בהחלטתו להמשיך לצעוד בדרך התורה. הוא מפנים את גודל הערך והמשמעות של מעשיו, ומתבונן בכך שהקב"ה בחר בנו מכל העמים והכתיר אותנו כ"ממלכת כהנים". יהודי נחשב, אם כן, ככהן ומשרת של ה', בעל חשיבות וגדולה, ובאופן טבעי הדבר מרומם אותו וממלא את ליבו אושר.
אלו הם דברי הגמרא במסכת סנהדרין שאתם ודאי מכירים: "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". ברור שאין הכוונה באמירה הזו לטפיחה על החזה מתוך סיפוק עצמי ח"ו, אלא אדרבה – למחשבה שהעולם כולו ממתין לי ומצפה לעבודה שלי, לטביעת האצבע שלי, שבלעדיה העולם חסר. וכדברי חז"ל שאילו היה חסר בעם ישראל יהודי אחד משישים ריבוא – לא הייתה ניתנת התורה להם.
מובן אם כן כמה עונג ותחושת חשיבות ואחריות צריכים להיות מנת חלקו של האדם בראשית העבודה שלו. אבל בד בבד עליו להיזהר ולהקפיד שבהמשך הדרך, כאשר כבר נכנס לעבודת ה' בצורה מסודרת – או אז הוא נדרש לתכלית הביטול, "לא מיניה ולא מקצתיה", ללא שאור וללא דבש.
הדרכה דומה אנחנו מוצאים בדברי רבי לוי יצחק מברדיצוב, המשיב לפי דרכו על השאלה האמורה – מדוע בחג הפסח אסור אפילו משהו חמץ, ואילו בחג השבועות החמץ הופך למצווה. הוא מקדים ואומר שבהנהגת הקב"ה בעולמו ישנן שתי דרכים. מצד למעלה, כאשר ברצונו יעשה הקב"ה ניסים ונפלאות, ומצד הטבע, כאשר ברצונו ינהיג את העולם בדרך הטבע.
הדרך הראשונה הייתה ביציאת מצרים. למרות שבני ישראל לא היו ראויים לגאולה, והמלאכים קטרגו "הללו עובדי עבודה זרה והללו כו'", בכל זאת מצד גדולתו וחסדו של הקב"ה עשה איתנו ניסים ונפלאות. אבל בשעת מתן תורה באה לידי ביטוי הדרך השנייה – "אתה בחרתנו". הקב"ה בחר בישראל, והעמיד את קיום העולם על עבודתם ועל הכרעתם.
זה פשר הסיפור המפורסם על המחלוקת של חכמים עם רבי אליעזר בעניין תנורו של עכנאי, שלמרות שיצאה בת קול משמיים שאמרה שהלכה כרבי אליעזר – נמנו וגמרו חכמי ישראל ש"תורה לא בשמים היא" ו"אין משגיחין בבת קול". לאחר מכן פגש רבי נתן את אליהו הנביא ושאל אותו מה עשה הקב"ה באותה שעה, ואליהו השיב לו שהקב"ה חייך ואמר "נצחוני בני, נצחוני בני". זאת אומרת שבעת מתן תורה ניטל הכוח מהעליונים לפסוק בדיני התורה וניתן לתחתונים. וכך הדבר לא רק בענייני הלכה אלא גם באורחות חיים ודרכי הנהגת העולם, שגם בהם נאמר "צדיק גוזר והקב"ה מקיים".
יוצא, אם כן, שישנם שני אופנים בעבודת ה'. יש אופן בו יהודי מתבונן כיצד הקב"ה מנהיג את העולם בגדולתו ורוממותו, הוא מעמיק בניסים המופלאים של יציאת מצרים בהם הקב"ה הוציא אותנו משיא השפל והזוהמה – וממילא הוא מתמלא התבטלות גדולה ויראה עצומה מגודל הבושה לפניו יתברך. לכן חג הפסח קשור מאוד עם עניינה של המצה, "לחם עוני", כרמז לביטול המוחלט.
לעומת זאת, כאשר ישראל התקדמו בעבודתם ועומדים הכן למתן תורה, עכשיו הם נזקקים להתבוננות בדרך אחרת והפוכה בתכלית – לא השפלות של יהודי היא המעוררת אותו לעבודה אלא דווקא הרוממות שלו. הוא מעמיק את המחשבה שלו בכך שהקב"ה הגביה את ישראל מעלה מעלה והבדיל אותם מכל אומה ולשון, עד שכל קיומו של העולם תלוי ועומד על העבודה שלהם. ממילא גם עשיית המצוות שלו הולכת ומשתנה, כי הוא מבין את גודל המעלה והיתרון שלהן, כך שכאשר הוא מניח תפילין, למשל, נעשית עלייה בכל העולמות. כל הבריאה, עליונים ותחתונים, ממתינה לתורה ומצוות של יהודי. וכך להפך, אם חלילה הוא מתנהג לא כראוי, הוא פועל ירידה בעולמות. אם כן, דווקא לאחר שיהודי מבין היטב את גדולתו ורוממותו, הוא נשמר היטב בכל מחשבה דיבור ומעשה. והעבודה הזו אינה באה מצד השפלות שלו אלא דווקא מצד רוממותו.
זהו עניינו של חג השבועות, עליו אנחנו שרים ומזמרים "אתה בחרתנו מכל העמים… ורוממתנו". הכיוון של ההתבוננות מתהפך, כך שאנחנו מתחילים בה 'מלמטה' ומתבוננים בגדולת האדם אשר בו בחר ה', ולכן מביאים דווקא קרבן חמץ – שתי הלחם. זהו עניינה של הגאווה דקדושה.
בספר לקוטי תורה, דרושים לפרשת במדבר, יש מאמר קצר של אדמו"ר הזקן שכותרתו היא "ענין שניתנה התורה על הר סיני דוקא". לכאורה, למה התורה ניתנה על הר סיני? הרי כתוב במדרש שהר תבור והר כרמל ביקשו מהקב"ה שייתן עליהם את התורה, אבל הקב"ה אמר שייתן את התורה דווקא על הר סיני בגלל שהוא נמוך מכל ההרים. כמו כן, כתוב במדרשים ש"סיני" קשור עם עניין ה"סנה". מהו הסנה? אילן קטן, ודווקא בו התגלה הקב"ה למשה בפעם הראשונה בלבת אש.
תשאלו: למה קשורה ההתגלות האלוקית דווקא עם מקומות נמוכים וקטנים, סנה וסיני? והתשובה היא, כמובן – בגלל הביטול שבהם. הקב"ה אינו סובל כביכול גאווה וגסות הרוח, ומאידך גיסא נאמר "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי". כלומר, מי שעומד בתכלית הביטול והשפלות עד שמשים עצמו כשיריים.
אלא שאם כן, שואל רבנו הזקן, למה ניתנה התורה בכלל על הר? הרי אם רצונו יתברך להדגיש את עניין הביטול והשפלות, היא הייתה יכולה להינתן במקום שפל כמו מישור או בקעה וכדומה?
אלא, מסיק אדמו"ר הזקן, שטעם הדבר הוא כמו שהסברנו: כשאדם רוצה בראשית העבודה לגשת אל הקודש ולעבוד את ה', מגיע היצר הרע ומסית אותו לומר לעצמו: "מי אני ומה אני", בדרך ענווה ושפלות של שקר, כי עיקר המטרה שלו היא להניא את האדם מהעבודה שלו, עד שהוא משתכנע מהבלי השקר שלו ושואל את עצמו: באמת העבודה שלי ראויה שתחולל משהו טוב למעלה?!
בעקבות רוח השפלות הזו בא האדם למעמד ומצב של "אסקופה הנדרסת" – כך כתוב בספרים – לכל מיני רע. מה זו אסקופה? מפתן הדלת שכולם דורסים עליו. וכך כשאדם בוחן היטב בנפשו יזהה שהשפלות האמורה אינה באה מצד מעלת הענווה, אלא בגלל היצר הרע שגורם לו לחוש כמו אדם שפל שלא פועל שום דבר בעבודה שלו, וממילא אין לו תוקף לגשת אל הקודש.
עכשיו אנחנו מבינים מה שהזכרנו בהתחלה על הפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר". כי כמו שהביטול הוא יסוד בסיסי בעבודת ה', כך גם הגאווה דקדושה נצרכת לא פחות בראשית העבודה. ולכן כאשר בני ישראל באו למדבר סיני, הם עמדו "נגד ההר". כי כנגד היצר הרע הנמשל להר צריך להשתמש בכלי הגבהות והרוממות, עד שהאדם נאזר בתוקף לעבודת ה'. ובלשון אדמו"ר הזקן שם: "כי באמת עם היות שצריך כל האדם להיות שפל במאד, מכל מקום צריך התחזקות וקצת הגבהה, כמו שכתוב 'ויגבה לבו בדרכי ה"… כי אם לא יהיה בבחינת הגבהה כלל – לא יערב לבו לגשת אל העבודה באמרו: מי אנכי ומה עבודתי".
זו ההוראה שאנחנו לומדים ממתן תורה: מצד אחד, תנועת ביטול ושפלות, כמו הר סיני הנמוך מכל ההרים, וכמו שאנחנו מבקשים בסיום תפילת העמידה "ונפשי כעפר לכל תהיה – פתח לבי בתורתך". כלומר, על ידי "נפשי כעפר לכל תהיה", זה יביא ל"פתח ליבי בתורתך", כי הביטול הוא תנאי הכרחי לקבלת התורה. אבל מצד שני, האדם זקוק לגאווה בדרך "ויגבה לבו", שיהיה בו די תוקף כדי לומר "בשבילי נברא העולם", ולדעת ולהאמין שהעבודה שלו נוגעת עד למעלה מעלה, ודיבורי התפילה והתורה שלו גורמים נחת רוח, וכך הכל כאשר לכל תלוי בו. אתם מכירים שאור ודבש יותר גדולים מזה?
לחיים, לחיים ולברכה. חג שמח!
