כשניסיתי לתפוס את הרב ישעיהו גרליצקי, השליח באוניברסיטת תל אביב, לשיחת טלפון, הוא היה נשמע טרוד. "אני ממהר לשיעור ואחריו יש לי היום שתי חופות שאני עורך", אמר במהירות.
למחרת, ברגע רגוע יותר, פתחתי ושאלתי האם עריכה חופות עבורו היא דבר שבשגרה. "אני לא עוסק בשגרה בעריכת חופות, ובאופן כללי אני לא נוהג לערוך חופות לזוגות שאני לא מכיר", מבהיר תחילה הרב גרליצקי. "כל חופה שאני עורך, מדובר בזוג שהכרנו היטב, ואני ואשתי למדנו זמן ממושך קודם לכן עם החתן והכלה והכנו אותם, רוחנית, ליום הגדול שלהם. אבל כשמגיעים למצב שאנחנו מחתנים זוג שהכיר לעומק את היהדות על ידינו, זה סיפוק גדול מאוד".
"באופן כללי, בשליחות שלנו בחב"ד בקמפוס", הוא מסביר את האתגר, "לא תמיד אפשר להמשיך לשמור על קשר עם סטודנטים שסיימו את לימודיהם ועברו לכל חלקי הארץ. אבל אלו שאנו חיתנו אותם נשארים איתנו בקשר וגם ממשיכים לבוא אלינו, ובהמשך גם עם ילדיהם, וזה מחמם ומרחיב את הלב".
הרב גרליצקי נולד בתל אביב, היישר לתוך עולמה של השליחות, כבן לאביו הרב יוסף גרליצקי, רב מרכז העיר והשליח הראשי בה. לאחר נישואיו, הוא ורעייתו התרצו לבקשת האב ליטול על עצמם את האחריות להבאת קרן אור יהודית בתוככי אוניברסיטת תל אביב. האתגר הגדול, על מורכבויותיו, ממשיך ללוות אותם עד היום, מזה 17 שנה.
כשאני שואל אותו על המשמעות הגלומה עבורו במילים 'אוניברסיטת תל אביב', הרב גרליצקי משיב כי "מבחינת הסטודנטים – הם מייצגים בדיוק את הקהל הרב והמגוון של מדינת ישראל. אדרבה, במידה מסוימת יש אפילו ייצוג עודף של הפריפריה, יש אפילו מבחינה מסוימת תיעדוף של סטודנטים מהפריפריה, כך שמבחינת הסטודנטים עצמם אין הבדל בין המקום שלנו לכל מקום שליחות אחר בארץ; אך מבחינת הרוח הכללית במקום, אין ספק שכאן מאתגר יותר מכל מוסד אקדמי אחר".
"היה כאן בחור מסורתי", הוא מספר לדוגמה, "שלפני שהגיע לאוניברסיטה אפילו למד בישיבה תיכונית, וכשהתחיל ללמוד כאן הייתי נפגש איתו בקביעות ולומד איתו גמרא וחסידות. פעם אחת פגשתי אותו בתוך הקמפוס וראיתי להפתעתי שהוא בלי כיפה. שאלתי אותו על כך בעדינות והוא אמר לי בכנות: 'לא יודע איך להסביר לך, אבל כל יום, כשאני רק עובר את הביתן של השומר, אני באופן אוטומטי חש צורך לשים את הכיפה בכיס. זו תחושה כזאת שאי אפשר להסביר'. כך הוא אמר בפשטות.
"זה אולי מה שמגדיר את הסטיגמה על אוניברסיטת תל אביב", הוא אומר בחיוך, "מין רתיעה לא מובנת מפעילות של יהדות. כי בסופו של דבר, כשמדברים עם כל אדם לגופו, גם אנשי סגל ובכירים, כמעט תמיד לכולם יש חיבור למסורת ורצון לשמוע, ואכן בפועל אנו עורכים פעילות יומיומית ושיעורי תורה וחסידות; רק צריך לפעמים לנער קצת דעות קדומות ולגלות את האמת הפנימית הפשוטה".
רוצים חנוכייה משלנו
"חג החנוכה, למשל", הוא מספר בסיפוק, "הוא בכל שנה שיא הפעילות. בכל אחת מהפקולטות יש הדלקה מדי ערב. היות ומדובר באוניברסיטה ענקית, בחלק מהמקומות עושים זאת כבר בלעדינו עם החנוכיות שלנו. בכל אחת מהפקולטות ההדלקה נערכת בלובי, אבל עד השנה שעברה לא היה אישור לקיים הדלקה מרכזית לכל האוניברסיטה במרכז הקמפוס. בשנה שעברה נערכנו לכך מראש ועשינו זאת בתיאום עם אגודת הסטודנטים. היות וזה היה דרך האגודה, קיבלנו אישור להציב חנוכייה גדולה והטקס היה גדול ומרשים.
"ואז, חצי שעה לאחר תום האירוע, פתאום התחלתי לקבל טלפונים מבכירים בהנהלת האוניברסיטה. 'מה קורה פה? מה פתאום חנוכייה שלכם במרכז הקמפוס"? לא הבנתי מה בדיוק קרה וקצת 'נלחצתי'. בפרט כשהסמנכ"ל הודיע לי שמיד לאחר חנוכה אני מתבקש להגיע לפגישה מיוחדת שבה 'נעשה סדר עם הפעילות שלכם בחנוכה', כבר ממש נבהלתי…
"הגעתי לפגישה, ואת פניי קידמו הסמנכ"ל ועוד כמה אנשי מנהלה. ואז, להפתעתי, הוא פתח ואמר: 'שמע, במרכז של כל עיר יש חנוכייה גדולה. למה שלא תהיה חנוכייה גדולה ורשמית של אוניברסיטת תל אביב?' לא ידעתי לאן הוא חותר ואמרתי: 'אפשר לארגן חנוכייה, אבל צריך לדעת איך מברכים ומדליקים…' הוא הרגיע אותי ואמר: 'ברור, אתה תבוא ותברך, אבל אנחנו רוצים שהחנוכייה תהיה שלנו!…'
"כמובן, התרגשתי לשמוע על כך שהרצון בחנוכייה רשמית מגיע מההנהלה עצמה, כשאחר כך החל דיון איזו חנוכייה זו תהיה. עלו הצעות שונות לצורת החנוכייה, אבל רוב המשתתפים בדיון היו נחרצים: 'מה פתאום, אנחנו רוצים חנוכייה גדולה וגבוהה, בדיוק כמו זו שיש לחב"ד בכיכרות'. ובכן, לקראת חנוכה האחרון קנינו חנוכייה גדולה ועליה מתנוסס סמל אוניברסיטת תל אביב, ובכך החלה מסורת חדשה של הדלקה מרכזית ורשמית בלב הקמפוס".
"האתגרים באוניברסיטה", אומר הרב גרליצקי, "מתחדשים ומשתנים. ועם זאת, המשוב שמתקבל כל הזמן מהסטודנטים עצמם מעניק לנו את הכוח להמשיך קדימה. מעגל המשתתפים בפעילויות הולך וגדל תמיד".
ההתעוררות הפוקדת את העם מאז שמחת תורה תשפ"ד, אינה פוסחת גם על אוניברסיטת תל אביב. "אם פעם היו יותר ויכוחים ולפעמים היו תנועות מסוימות בקמפוס שהתנגדו לפעילות יהודית, היום זה הולך ונעלם. החיבור לענייני מסורת ומצוות הפך להיות הדבר הכי טבעי ומובן מאליו. במקביל, אם בעבר אני הייתי מחפש את הקשר עם הסטודנטים, כיום יש יותר ויותר פניות אליי. יותר ויותר סטודנטים פשוט מטלפנים או שולחים הודעה: 'הרב, מתי אפשר לשבת לשיחה?' כולם חשים צורך לדבר, לנסות להבין את המשמעות של מה קורה מסביב, לקבל חיזוק מהמסורת".
הרב גרליצקי משתף אותנו בנתון מדהים מהשפעותיה של המלחמה האחרונה: "קרוב למאה סטודנטים קיבלו על עצמם במרוצת השנתיים וחצי האחרונות להתחיל להניח תפילין בקביעות. עזרנו להם להשיג תפילין מהודרות והם מניחים אותן מדי יום. לגבי מזוזות – זה בכלל דבר שהפך להיות ברמה של בקשות יומיומיות ממש לבדיקה ולמזוזות חדשות. אלו דברים שבעבר כלל לא היו בתכיפות שכזו".
מעבר לכך, מאז פרוץ המלחמה הוא מנהל קשר ישיר ורציף עם בוגרי האוניברסיטה שהיו איתו בקשר בעת לימודם במקום, ובמסגרת שירותם הצבאי, בסדיר או במילואים, נפצעו באחת מזירות הקרבות. "רבים מהם עומדים איתי היום בקשר עמוק יותר מכפי שהיה כשהם היו כאן. לא מעטים מהם קובעים איתי לימוד שבועי, שהוא 'זריקת הכוח' הטובה ביותר שלהם להתמודדות עם הפציעה ועם החיים שאחרי. השליחות המיוחדת הזו – שמחוץ לכותלי הקמפוס כביכול – הפכה להיות חלק שגרתי בעבודה שלי".
הפקולטה לסעודת שבת
גולת הכותרת בפעילותה של משפחת גרליצקי, כמו של רבים מהשליחים בקמפוסים, היא סעודות השבת. בשבת ממוצעת, הוא אומר, יותר מארבעים סטודנטים גודשים את שולחן השבת המשפחתי שלהם. בהקשר הזה הוא מעלה על נס את הנהלת 'חב"ד בקמפוס' בראשות הרב משה שילת, המסייעת מאוד בעלויות הכרוכות בכך ובעוד פרויקטים רבים בקמפוס.
"בדרך כלל הסעודות נערכות בביתנו, וכמובן אנו מארחים בשמחה ובאהבה ולא עולה על דעתנו לבקש תשלום על כך", הוא אומר. "מפעם לפעם אנו עורכים סעודות באולמות גדולים באזור הקמפוס, ואז המספרים עולים ומטפסים ומתקרבים למאה סועדים. אנשים באים ויושבים ולא רוצים ללכת… בחורף אנחנו מתחילים את הסעודה בשבע בערב, והיא יכולה להימשך עד חצות הלילה". הוא רואה בלילות השבת הללו הזדמנות שאינה חוזרת. "בניגוד לאוניברסיטאות בחו"ל, בארץ אתה כמעט לא יכול לפגוש סטודנטים לזמן ממושך. חיים של סטודנט בארץ הם תיזוז בין עבודות מזדמנות ללימודים ומבחנים. לכן ליל שבת הוא הזדמנות נדירה לשבת ולשוחח איתם בנחת ולהרים אותם לאטמוספרה אחרת".
"סעודות השבת", הוא מעיד, "הניבו במרוצת השנים הכי הרבה פירות. אחד הזכורים לי למשל הוא בחור אמריקאי שהגיע ללמוד בארץ במשך שנתיים. פעם אחת, אחרי שיחת שכנוע ארוכה, 'סחבתי' אותו לסעודת שבת ומאז הוא כבר היה מגיע מעצמו בכל שבת. הוא הכיר בקמפוס סטודנטית ישראלית שגם היא הייתה משתתפת די קבועה אצלנו, ולאחר שנה בערך חיתנתי אותם בחופה חסידית, כולל ניגון 'ארבע בבות'… כאשר נולד להם הבן הראשון, טלפן אליי מבית אבות בפלורידה הסבא הישיש של אותו סטודנט אמריקאי – יהודי שעוד שירת כחייל במלחמת העולם השנייה – ואמר לי: 'אני רוצה לשתף אותך בשמחתי הגדולה. יש לי עשרות צאצאים, אך רובם אינם יהודים עקב נישואי תערובת. הנין הזה הוא הסיכוי היחיד שלי להמשך יהודי למשפחה…'.
"לא צריך הרבה", אומר הרב גרליצקי, "די בשולחן שבת אחד שבו סטודנט משתתף, כדי לשבור לו את כל הסטיגמה שהייתה לו עד כה על היהדות. אתן לך דוגמה לא שגרתית. יש לאחרונה תופעה מאוד רחבה: אנחנו פוגשים באוניברסיטה יותר ויותר סטודנטים שבאו ממשפחות חרדיות ונשרו ממוסדות החינוך הקהילתיים, ובדרך לכאן השירו מעצמם הכל. ואז הם באים לסעודת שבת ושומעים לראשונה בחייהם רעיון חסידי, והם פותחים את העיניים ואומרים: 'אף פעם לא שמעתי הסבר כזה'. הם כביכול מתחילים להכיר את היהדות מחדש. 'עשרים שנה דיברו איתי על תורה ואף פעם לא אמרו לי דבר כזה'. כך אני שומע מהם שוב ושוב. זה הפך לנתח משמעותי בעבודה שלנו – לחבר את הצעירים האלה חזרה לשורשים שלהם. את חלקם אנחנו מצליחים לחבר חזרה למשפחות שלהם לאחר שכבר אבד הקשר איתם. העבודה אמנם לא קלה, אבל התוצאות מרגשות מאוד".
"בסופו של יום", אומר הרב גרליצקי, "העבודה שלנו היא לגרום לכך שעוד סטודנט ועוד סטודנט יבואו לשיעור. כשהם כבר באים לשיעור ושומעים אפילו רעיון אחד, זה משנה את הראש שלהם ואת כל התפיסה שלהם, והם כבר רוצים מעצמם לבוא עוד ועוד".
תאילנד על טורבו
הרב עדי אלפנט, השליח של חב"ד בקמפוס במרכז תל אביב, פעיל במקום זה שנים רבות. כשאני מדבר איתו הוא נשמע מבסוט. "הגיל הזה של הסטודנטים הוא הגיל הכי קל לרתימה ושכנוע", הוא אומר. "ישנם צעירים שבפעם הראשונה בחייהם חווים קידוש של שבת, תפילת שבת, וזה מחולל אצלם פלאות. הם עוד לא נשואים ומקובעים, עוד לא באמת התחילו את החיים שלהם, וכך קל להם יותר להיפתח ולקבל".
יש עוד יתרון שהוא ממהר להצביע עליו. "בדיוק בגלל שהם לא נחשפו ליהדות כלל עד עכשיו, אצלנו הכל מוגש להם מלכתחילה ברוח חסידית המותאמת ככפפה ליד עבורם. התורה והמצוות מונגשות להם באור פנימי, ברוח של אהבת ישראל, והם 'כלים' לקבל את הדברים ולהפנים אותם".
שלשום, מספר הרב אלפנט בסיפוק, הוא ערך חופה לסטודנט שכבר בימי הקורונה הפך לחלק מהגרעין הקשה של בית חב"ד. "היה כל כך מרגש לראות את המהפך האדיר שחל בחייו מאז שהכיר אותנו. זו הייתה חתונה חסידית מלאה, והחתן אפילו חזר מאמר חסידות של הרבי לפני החופה. מדהים לראות את השינוי העצום שחל בו תוך שנים אחדות. ברוך השם, יש לנו עוד הרבה מאוד דוגמאות לכך. אנשים שלא היו קשורים לחיי תורה ומצוות בשום צורה באופן חיצוני, רק אתמול הם הניחו תפילין בדוכן שלנו ב'דיזנגוף סנטר', וכיום הם כבר מנהלים בתים כשרים לכל דבר".
ההגדרה שלו לפעילות בית חב"ד שלו לסטודנטים, היא "כמו בתאילנד – על טורבו. בבית חב"ד בנגקוק עושים להם סמינר של עשרה ימים. כאן הסמינר נמשך שנה ושנתיים".
את הפעילות והשיעורים מרכז הרב אלפנט מביתו השוכן בשיא הלוקיישן של רחוב אבן גבירול, כשעל הגג הענק של הבית נערכות הסעודות והאירועים הגדולים. "תחזור איתי לימים שלפני פסח האחרון", הוא מנסה להזכיר לי, "בעיצומה של המלחמה עם איראן, כשהכל היה מושבת, היה לנו שיעור חסידות והשתתפו בו באופן פעיל 50 סטודנטים. יחד ישבנו ולמדנו לעומק את המאמר המפורסם של הרבי על הפסוק 'ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר', בעניין הבחירה של הפיקח במלך – 'אנא נסיב מלכא'. תבין, מדובר בחבר'ה שרובם הגדול מגיע בפעם הראשונה בחייו לשיעור תורה, ואני זורק אותם ישר לתוך החסידות של הרבי ולעומקים שלה, וכולם יושבים בצוותא עם כיבוד ו'לחיים' ואווירה מיוחדת, כשבסוף הערב הארוך כל אחד יוצא עם ערכת מצות שמורות לליל הסדר. זו עוצמה שאי אפשר לתאר אותה".
"הדור שלנו", מאבחן הרב אלפנט, "מחפש אנרגיות גבוהות. כשהם לומדים משהו כמו שצריך, כל התפיסה שלהם משתנה. השיעור שתיארתי לך איננו נדיר. אני רואה את זה בעיניים: מאז פרוץ המלחמה יש אצלנו הכפלה בכל העניינים. גם כשהיו אזעקות והתרעות, וגם כשסטודנטים משלנו הוקפצו למילואים, איכשהו נותרה אותה כמות של אנשים שתמיד משתתפת בשיעורים. זה דבר פנטסטי".
אחת הפעולות הקבועות של הרב אליפנט, שהוזכרה לעיל בקצרה, הוא הדוכן המפורסם להנחת תפילין בלב 'דיזנגוף סנטר', אחד המקומות ההומים ביותר בעיר. "הדוכן הזה פעיל מדי יום חול מעל עשר שנים רצופות". הוא מתעד את הפעילות בו באופן מסודר והנתונים מדברים בעד עצמם. "בחודש אדר השנה", הוא שולף דוגמה אקראית כדי לסבר את אוזני, "שמונה מאות ושישים יהודים הניחו תפילין. הנתון הזה מדהים במיוחד בחודש זה שבו ברחובות העיר היו פחות ממחצית העוברים והשבים בשל המלחמה. תסכים איתי שזה לא דבר סביר".
כשהילדים עושים הכל
כשאני מבקש את התייחסותו למקום הטעון, לב תל אביב, על כל מה שנכרך בו בשנים האחרונות, הרב אלפנט משיב בחיוך: "אכן אנחנו חיים בתקופה היסטורית ובמקום היסטורי. מקום שבו עד לא מזמן נערכו כל ההפגנות הסוערות, והיום נערכות כאן על הגג התוועדויות חסידיות אל תוך הלילה".
"הילדים הם המנהלים של האירועים", משיב הרב אלפנט על השאלה אודות המעורבות של הילדים ובני הבית בפעילות השוטפת. "אחד הולך לחנות להביא את כל הכיבוד, שניים אחרים מסדרים שולחנות, שלישי שוטף כלים. בשולחן השבת, הילדים מדברים לפניי. הקטנים ביותר אומרים פסוק תורה, וזה תופס את הלב של כולם. הבוגרים יותר חוזרים דיבורי חסידות, וקהל הסטודנטים שותה בצמא את דבריהם".
"לפני כמה חודשים אשתי ילדה למזל טוב בערב שבת", הוא נזכר בסיפור אופייני, "והילדים ניהלו את הקידוש עד שהגעתי. אחד עשה קידוש, אחר חזר בעל פה רעיון של הרבי על הפרשה. האורחים היו בשוק טוטלי. הם רגילים למחזות שבהם צריך להשתלט על הילדים שלא יעשו בלגן, וכאן הילדים מארגנים את כל האירוח, מהדאגה הטכנית ועד התכנים. הסעודות הללו גורמות לאנשים להגיע עוד פעם ועוד פעם".
"אני לא צריך לעשות הכל בידיים שלי", מספר הרב אלפנט. "לא מעט סטודנטים נרתמים תמיד לעזרה ונוטלים חלק פעיל בפעילות. בפורים שכולו אזעקות הצלחנו לחלק מעל אלף משלוחי מנות. לקראת פסח – שלושת אלפים מצות שמורות. וכן הלאה, כל חג והפעילות המיוחדת שלו".
מעבר להיקפים המדהימים הללו, התכנים המעמיקים שנמסרים בשיעורים ובהתוועדויות מחלחלים עמוק. "זכיתי להיות סנדק בבריתות של בני סטודנטים שהפכו ליהודים יראי שמים לכל דבר, חסידים של ממש. כשאתה נמצא באירועים כאלו, זו כבר לא הקרן, זה הרווח של הפירות ופירי הפירות".
"אני חושב", אומר הרב אלפנט בכנות, "שהשליחות הזו היא העבודה הכי משמחת בעולם. נכון. נדרשת עבודה קשה של גיוס כספים ושל הכנת שיעורים, אבל זו הזכות הגדולה ביותר בעולם להיות שליח, וזכות עוד יותר גדולה להיות שליח בקרב סטודנטים".
יפו החדשה
הרב שמואל קפלן ורעייתו יצאו לשליחות בחב"ד בקמפוס, במכללה האקדמית תל אביב־יפו, בשלב מתקדם יחסית בחייהם האישיים, כשהם כבר הורים לארבעה ילדים. "האמת היא שכבר לפני שבע שנים הסתובבנו ביפו עם הרב שילת, שניסה לשכנע אותנו ליטול על עצמנו את השליחות המאתגרת הזו", הוא משתף, "אבל העניין לא יצא אל הפועל. כנראה שהיו אמורות לחלוף עוד מספר שנים ואז, כשהרב שילת שב והעלה בפנינו את האפשרות הזו, וכשבינתיים נבנו מעונות למאות רבות של סטודנטים צמוד לקמפוס, יצאנו לשליחות הזו".
בנוסף ל־5000 הסטודנטים הלומדים במכללה, הסביבה שלה הפכה בשנים האחרונות למוקד משיכה לסטודנטים מכל רחבי הארץ, ואפילו מהעולם. כאן מחכים להם בני הזוג קפלן, עם מאור פנים נדיר ומתק שפתיים כובש. "יש ביפו סצנה שלמה סביב חיי השוק והברים הפעילים פה", מתאר הרב קפלן. "משהו בכל הסיפור הצבעוני והמורכב הזה, חדש וישן, יהודים וערבים, מושך אליו צעירים כמקום ייחודי שאין כמותו בארץ. הסטיגמה שזועקת מהם היא שהם הכי לא מחוברים ליהדות, אבל בפועל הדברים נראים אחרת לגמרי אחרי שמקלפים את השכבה החיצונית.
"כשבאנו לכאן לפני שנתיים, לקראת פורים, התחלתי לחלק משלוחי מנות לסטודנטים בלי להכיר אף אחד. בחלוקת המצות לפסח כבר התחלנו להתוודע לאנשים ולהכיר, ואז התחלנו עם סעודות שבת ושם פגשנו את הצימאון הגדול. אנשים רוצים את הסעודה המשותפת, את העונג שבת, את הישיבה בצוותא. קרה לא פעם שאנשים אמרו לי: 'יש לי תוכניות ולא אצליח להגיע', ובסופו של דבר הם באו בעצמם והביאו גם את החברים שאיתם הם תכננו לבלות… אנשים מחפשים משמעות, וכאן הם מקבלים אותה".
כשלוש מאות סטודנטים באים איתו במגע ישיר מדי שבוע. כחמישים סטודנטים מסבים מדי שבת על שולחנה של משפחת קפלן. על מערכי השיעורים של חב"ד בקמפוס הוא אומר כי "השיעורים בנויים בצורה שיטתית והם משנים לאנשים את החיים. כל מי שעבר את השיעורים הללו, ועברנו כבר כמה מחזורים, נכנס עם כל הסטיגמות שלו על יהדות ויצא אחר לגמרי".
התוכניות מרחיקות לכת. הקמפוס של האקדמית בנוי בצורת ח'. בהשגחה פרטית, בפאה הפתוחה של הח' של מבני הקמפוס עומד זה שנים בניין לשימור. בהחלטה נועזת של הרב שילת הוחלט לרכוש את הבניין הזה למרות העלות הגבוהה הכרוכה בכך. "אנחנו מחכים בימים אלו לסיום השכירות של בית ספר שפועל במקום, נצלח עוד כמה מהמורות בירוקרטיות וניכנס למקום. זה בניין מרשים ויפה מאוד, שעומד להיות אבן שואבת לצעירים. בעזרת ה' נהפוך אותו לתחנת טעינה משמעותית מאוד באזור", הוא משוכנע ועיניו זורחות.
תל אביב של מעלה כבר אמרנו?
