כשניסיתי לתפוס את הרב ישעיהו גרליצקי, השליח באוניברסיטת תל אביב, לשיחת טלפון, הוא היה נשמע טרוד. "אני ממהר לשיעור ואחריו יש לי היום שתי חופות שאני
בעולם שבו אחוזי הגירושין מטפסים, הבדידות הפכה למגיפה וההגדרות הבסיסיות ביותר של גבר ואישה נראות לעיתים כמתערערות, אנו נקראים לשוב אל נקודת התמימות המקורית שלנו.
חודש תמוז, חופש גדול, ואני בין שני בתים. עוד מעט ביתנו ייעשה ארגזים ארגזים, חפצים, זיכרונות, פיסות חיים. ונכון זה מרגש, וזה חדש, וזו הזדמנות,
בפועל התורה מסתיימת בסוף ספר דברים כאשר משה רבינו נפטר, והעם עוד לא נכנס לארץ כנען. סוף. אין עוד מילים שנכתבו בדרגת הקדושה של התורה,
הלו! מה אתה בוהה? למה, לא ראית אף פעם מישהו מיואש? אז עכשיו אתה רואה. טוב לך? * "בוקררררררררררררררררררררר טובבבבבבבבבבבבבבבבב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" "זה איחול? זו תפילה? קביעת
זה בכלל לא פשוט לצאת לדרך. זאת אומרת, אנחנו יודעים כמה זה חשוב להתקדם, כמה אנחנו רוצים לגדול ולנוע ולצמוח, אבל יש מלכודת כזו שברגע
אומרים שחודש תמוז הוא החודש בו זמני תשובה ממשמשים ובאים, בחילופי אותיות. כידוע, כל דבר תלוי ומושפע מההכנה שקדמה לו. ולכן, כדי שנגיע מוכנים רגשית,
שלום חברים, נכנסנו לימי בין המצרים שמשלבים בתוכם עבר, הווה ועתיד. מצד אחד, עין אחת צופה לאחור, על החורבן שחווינו, ומצד ההסתכלות הזו אנחנו נוהגים
כשהרבי מבאבוב, רבי שלמה הלברשטם זצ"ל, הגיע לניו יורק אחרי השואה, הוא השתכן בשכונת איסט סייד שבמנהטן. בשואה הנוראה הוא איבד את משפחתו וחסידיו, כשמכל
"יאללה נעמה, יצאנו?" "כן, שנייה, אני מכניסה רק עוד מטפחת אחת וקרם הגנה, ואת הקופסה עם הפירות החתוכים". נכנסנו לאוטו וטרקנו את מכסה הבגאז' על
את הזכות להתיר נדר, קיבל משה רבינו שנים רבות קודם לכן, בראשית דרכו. כשמשה יצא אל אחיו וראה בסבלותם, חז"ל מספרים שהוא ראה שהמצרים שמו