"יאללה נעמה, יצאנו?"

"כן, שנייה, אני מכניסה רק עוד מטפחת אחת וקרם הגנה, ואת הקופסה עם הפירות החתוכים".

נכנסנו לאוטו וטרקנו את מכסה הבגאז' על התיקים, המחצלות, הגזייה ועוד מיליון שקיות שהבאנו איתנו. דבר ראשון הדלקתי מזגן ושמתי לנעמה שיר שהיא אוהבת.

"אני לא מאמינה שאני באמת עושה את זה. תאמין לי, בשביל אף אחד אחר לא הייתי נוסעת לשבת שבוע על הכנרת עם ילדים שקטנים ממני בעשור כמעט. איזו הזיה. תן לי צימר, מלון, למה חוף? ואם כבר חוף, אפשר עם מקלחת ושירותים צמודים רק שלי??"

צחקתי ואמרתי לנעמה את המשפט הקבוע, "אני יכול להוציא אותך מרעננה…". "אבל רעננה לא תצא ממך בחיים", נעמה השלימה אותי בטון מלגלג.

"טוב, ייאמר לזכותי שידעת את זה כשהתחתנת איתי, נכון?"

"נכון, נשמה, אבל חשבתי שאצליח לשכנע אותך שהתבגרת, שמה שעשית בגיל תיכון כבר לא רלוונטי".

"תקשיבי, חבל על המילים, נגיע לכנרת וכבר תביני הכל. תביני למה הילדים האלה חייבים, אבל פשוט חייבים שתהיה נוכחות של מבוגרים בשטח".

"עשית אותנו כבר מבוגרים אני מבינה?"

"נעמה, זה כל כך חשוב לי. אין לי דרך להסביר לך כמה. שבע שנים שאני מגיע לכאן בכל חופש גדול, וכל שנה יש לה את הניסים שלה. אמנם אני מגיע איתך פעם ראשונה, כשאני נשוי, אבל אני מקווה שתתחברי. את מעולה בשחנשים, וזה מה שצריך עם החבר'ה האלה. פשוט להקשיב להם. אפס שיפוטיות. רק הקשבה".

נעמה נרדמה כרגיל אחרי חצי שעה בדרך ואני ניסיתי להתרכז בפודקאסט ששמתי ברקע, אבל המחשבות שלי רק נדדו לתקופה שאני הייתי תיכוניסט כמוהם. רק על זה חשבתי.

הגענו לטבריה על הקשקש של תפילת מנחה. אמנם שעת הדחק זה רבי שמעון, אבל הפעם סמכנו על רבי מאיר בעל הנס ובאנו בשעריו לשוח את תפילת מנחה יחד עם החמה ששכבה לנוח אחרי שהלהיטה את הבריות במשך יום שלם. ואם כבר רבי מאיר וניסים אז ביקשנו עוד כהנה וכהנה על זו הדרך. אחרי המעריב ערבים נפגשנו שוב ליד הכניסה וציפינו לרוח שתקדם את פנינו, אך זו לא הגיעה. אחרי הכל, רוח קרירה זו דרישה גבוהה מדי בטבריה של שלהי הקיץ…

נסענו עוד קצת והגענו אל החוף בכנרת כשכבר היה חשוך. הכנרת הייתה שחורה כמעט לגמרי. הכי הפוך מהשיר שמספר שהכנרת זוהרת בטורקיז. עשרות אוהלים היו פזורים על החוף, החום של היום נשבר אבל האוויר היה לח ודביק. עכשיו האורות של טבריה הם שמנצנצים אלינו רחוק, מעבר לים. מכל כיוון רואים מלא מלא מחצלות שעליהן ישובים בני נוער, בא לי להגיד כחול אשר על שפת הים… מצחיק להשתמש בביטוי הזה פה…

נעמה הסתכלה אליי במבט חסר אונים. "או. קיי, צורי, אז הגענו, ומה עכשיו?" לרגע חשבתי שאולי הגזמתי כשחשבתי שזה יעבוד, אבל כבר היה מאוחר מדי… חייכתי אליה ואמרתי לה שתחכה לי בכניסה ואני אלך לחפש את המקום הכי טוב לאוהל שלנו.

היה עמוס ורועש. במעגל אחד היו שירי ארץ ישראל, כמה מטרים משם צרחה בוקסה עם טראנס, קצת יותר רחוק שמעתי קבוצת בנות קולנית שכנראה ראו עקרב. הייתי המום מכמויות בני הנוער, זה אשכרה גדל משנה לשנה ברמות!

אחרי הרבה מאמצים הצלחתי למצוא מקום יחסית שקט שיתאים להקים בו את האוהל שלנו, לא רחוק מדי מהשירותים והמקלחות. כשהגעתי לנעמה הצלחתי לראות מבעד לחושך שהיא מוחה דמעה. היא ניסתה שלא ארגיש בכך, ואני מצידי עשיתי כאילו לא ראיתי.

הלכנו אל המקום המיועד והתחלתי בזריזות להקים את האוהל. הוצאתי שני בקבוקי מיץ שנשארו קרים בצידנית והגשתי לנעמה. "האמת, אני קצת רעב, רוצה להוציא את הקופסה עם הפירות?"

משום מקום נעמה התחילה לבכות. "אוף, צורי, אני ממש מנסה להיות איתך בזה. באמת שאני מנסה. אבל כשהלכת למצוא מקום לאוהל עבר לידי נער מסריח מאלכוהול, הוא ראה שהוצאתי את הקופסה עם הפירות, ואז קרא לחבר'ה והצביע עליי: 'תראו איזו חמודה אחותי, הביאה לי קופסה עם פירות שאמא שלי כפרה עליה חתכה לי כמו שאני אוהב, איזו אמא זו יאללה!…' הוא התחיל לצחוק ולקח לי את הקופסה. 'אמא תודה, אמא יקרה לי יקרה'. הוא רקד עם הקופסה, שם אותה על הראש, חיבק אותה ותוך רגע חילק לכל החבר'ה פירות. לא התווכחתי איתו, כמובן, שייקח את הקופסא ויעזוב אותי בשקט. הוא עוד אמר לי תודה אחר כך החצוף הזה, 'ותמסרי לאמא שאני מתגעגע אליה מאוד'…".

"יואו, נעמה, אני מצטער שעברת את זה בלעדיי. לא הייתי צריך להשאיר אותך לבד. סליחה".

נעמה הסתכלה עליי, ופתאום הבנתי כמה אני אוהב אותה וכמה שאנחנו שונים. החברים שלי נקרעו עליי מצחוק כשהם ראו את נעמה בפעם הראשונה. "באנה, הכי רחוק ממה שהיינו חושבים שמתאים לך". אני הייתי נער פרא אדם, נזרק בכל מקום שרק אפשר, מסוגל לא להתקלח שבועיים, להישאר עם אותם בגדים עד שצריך לקלף אותם ממני, ונעמה היא הצפונבונית המצויה. יש לה בגדים ברגע זה בארון יותר ממה שהיו לי כל חיי. אבל הלב שלה, הלב שלה זה מה שכבש אותי. אז אני נאלץ בשבילה ללכת לבתי קפה ולאכול קיש פטריות עם סלט נבטים, והיא… היא באה איתי להיות עם נערים בכנרת. עזר כנגדו על אמת.

היו כמה דקות של שקט כי כבר נעשה מאוחר. אני מניסיוני יודע שזה השקט שלפני הסערה. אלו השעות שהכל צף בהן. עד עכשיו הייתה תפאורה ועוד רגע מתחילה ההופעה האמיתית.

"סליחה, אולי הקופסה הזו שייכת לכם?" "סליחה, אולי הקופסה הזו שייכת לכם?" נער חמוד שנראה אולי בן 15 התחיל לעבור בין המחצלות. "אמאלה, צורי, זה המסטול ההוא שלקח לי את הקופסה. תן לו לעבור, אל תגיד מילה. אני לא רוצה לראות אותו, הוא מפחיד אותי".

"וואלה גבר, כן, זה שלנו, בוא, בוא, שב". נעמה רצתה להרוג אותי עם המבט שלה, אבל אני ידעתי שרק ככה זה עובד פה…

"יואו, תקשיבו אני מה זה מצטער, אני לא הייתי מאה מקודם, הסתובבתי כאן על החוף ועשיתי כל כך הרבה שטויות, חלק אני זוכר וחלק לא, אבל החבר'ה שלי אמרו לי שלקחתי כאן למישהי את הקופסה עם הפירות שלה, ו…" הוא התחיל לבכות, אבל לבכות ממש.

חיבקתי אותו ואמרתי לו שהכל טוב ומחר אנחנו קופצים לסופר וקונים פירות חדשים וטריים. אבל הוא המשיך לבכות ולבכות. הייתי חייב שיגיד משהו.

"תגיד אחי, מאיפה אתה?" "ממושב 'שבות יעקב' בדרום", הוא הפסיק לשנייה את הבכי.

"ואיפה אתה לומד?" "איפה אני רשום אתה מתכוון", סוף סוף הוא חייך רגע. "לומד זו מילה גדולה, אחי. עזוב אתה לא מכיר. זו ישיבה חדשה שמנסים להתמודד בה עם ילדים כמוני".

"אתה מתכוון מהממים כמוך"? "אם היית הרב שלי לא היית אומר את זה", עכשיו הוא כבר צחק.

"אתה נראה לי אחלה גבר, אחד שאם אני צריך ממנו עזרה, הוא ישר ייתן לי את הלב שלו, לא ככה?"

"וואלה, אמת דיברת, כזה אני. פעם הייתי בסדר דווקא, אבל אחרי שאמא שלי נפטרה כל החיים שלי נהיו בבלבלה אחת גדולה. סיימתי עם הלימודים, סיימתי עם להיות ילד טוב. איך? איך ילד יכול בלי אמא תגידו לי? איך?" והוא שוב בכה.

נעמה ואני הסתכלנו אחד על השני וכל האסימונים נפלו לנו בבת אחת. חשבתי לעצמי: ברוכים הבאים, התחלנו! שמעון מסתבר קוראים לבחור המתוק הזה. הוא הלך והביא איתו עוד כמה בחורים שהביאו עוד כמה בחורים שהביאו גיטרות ופיצוחים והיינו מפצחים כמעט כל אותו הלילה, עד שהגיע איזה בחור אחד ואמר שהגיע זמן קריוקי… חלק נטשו וחדשים הצטרפו.

הרתחתי מים על הגזייה, ואיך שמישהו קלט את האש שלי הוא הוציא סיגריה מהכיס ובא לבקש אש. יש לי חוש שישי לדברים האלה. "אני ממש מבקש לא לעשן פה, בסדר?" פתחתי שקית ערגליות והגשתי לו, "תאמין לי עדיף". השקית עברה בין החבר'ה. "אז מה הסיפור שלכם?" אחד אזר אומץ. "אתם נראים לי זוג נשוי באושר, מה לכם ולמקום הזה? פה יש רק זרוקים כמונו…". החבר'ה צחקו.

"אל תתלהב אחי", עניתי לו, "עשר שנים אחורה אני נראה כמוכם, אפילו יותר זרוק מכם. מבטיח. אבא שלי ראש ישיבה, אמא שלי יועצת באולפנה, בית דוסי על חלל, ואני הרגשתי שאני חנוק, לא יכול יותר להיות בתוך המסגרת הלוחצת הזאת. רציתי אוויר. חיפשתי ריגושים בכל מיני מקומות, וגם פה בכנרת, אין חוף שלא נזרקתי עליו. אין משהו כמעט שלא הכנסתי לריאות, אני לא רוצה לתת לכם רעיונות יותר ממה שכבר יש לכם…

"בחופש בין כיתה י"א לי"ב פשוט נעלמתי בלי להגיד כלום לאף אחד. היום כשאני חושב על זה, אני לא מבין מאיפה היה לי האומץ. השארתי את הטלפון בבית. היה לי שטר של חמישים שקל בכיס ושתי פיתות. הייתי כאן שבועיים, כל פעם מפלח משהו מאחד האוהלים רק בשביל לאכול.

"בוקר אחד אני מתעורר מאוחר ואני רואה שכמעט אין נפש חיה מסביב. כל האוהלים, המחצלות, המוסיקה. בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות ועשיתי טבילת בוקר טובה, מצאתי חבילת ביסלי סגורה על הרצפה ואכלתי אותה בכזה עונג. איך שאני מסיים אני רואה חבר שלי והוא אומר לי: 'באנה, צורי, לא חשבתי שהלכת כזה רחוק, אפילו תשעה באב אתה לא שומר? אתה ממש דתל"ש למהדרין!' טפח לי על הגב והתקדם.

"הטיפות מהים עדיין נשרו ממני, והביסלי נתקע לי בגרון, פתאום הרגשתי שהבטן מתהפכת לי ושאני רוצה להקיא. הראש שלי הסתחרר ולא הבנתי אם דמיינתי או לא, אבל פתאום קלטתי את ההורים שלי מרחוק, הולכים לעברי במבטים מודאגים. רק חיבוקים ודמעות היו שם. הם לא שאלו לאן נעלמתי, הם לא שאלו למה לא לקחתי טלפון, הם לא שאלו למה אני רטוב ומחזיק שקית ביסלי בתשעה באב! הם רק אמרו שהתגעגעו מאוד ושהם ישמחו שאני אחזור הביתה איתם. ככה בפשטות.

"היום אני חושב על זה שבמשך שבועיים הם הלכו לישון בלי לדעת איפה אני, ניסו לברר, לחפש, השתגעו מדאגה. כמה אגואיסט יכולתי להיות, כמה מרוכז בעצמי. לקח לי הרבה זמן לחזור לתלם. עברתי בירורים וגלגולים, הייתי בחיפוש, אבל ידעתי שאני אהוב ורצוי. ההורים שלי דעתם כמעט נטרפה, ובעוד הם צמים עלו לצפון וחיפשו אותי בין החופים בחום הלוהט של אב! זו אהבה שאינה תלויה בדבר. יודעים מה? בואו נפתח את הפרקי אבות הזה…"

התחלתי ללמוד איתם את המשנה הזו במסכת אבות, הם הוציאו פלאפונים וקראנו משם. מעניין מה חז"ל היו חושבים עכשיו כשהיו רואים ששנים רבות אחרי שהתנצחו ביניהם בדברי תורה בבית המדרש, ככה על הכנרת לומדים את דבריהם מתוך הפלאפונים ובין כל האוהלים והמדורות.

אחרי שהחבר'ה עזבו ראיתי שנעמה נועצת מבט קדימה, אל עבר המים השקטים של הכנרת. כשאימצתי את עיניי בחושך ראיתי שיושבת שם נערה עם הגב אלינו והראש שלה בין הברכיים. "היא כבר המון זמן ככה", אמרה לי נעמה. "אני רוצה לגשת אליה אבל לא משופשפת כמוך במצבים האלה…". "בואי ניגש אליה יחד, אבל את תפתחי איתה בשיחה… זה יותר מתאים", אמרתי.

עשינו את עצמנו כאילו אנחנו בהליכה זוגית ורק 'נתקלנו' בה בדרך. נעמה התכופפה אליה ושאלה: "היי יקרה, מה איתך? אפשר לעזור לך?" בהתחלה היא נבהלה, הרימה את הראש והפנים שלה היו רטובות. "אפשר לשבת לידך?" "מה' אתם המתנדבים האלה עם הווסטים רק בלי הווסטים?" "אנחנו פה כי כיף לנו", ענתה נעמה בחיוך.

"מאיפה את?" שתיקה. "את כאן כבר הרבה זמן?" שתיקה. "את יודעת? גם לי יש צמיד כמו שלך, תראי". הופה. הבחורה נאלצה להרים את העיניים. נעמה הצמידה את הצמיד שלה לשל הבחורה. "אז מה מישהי כמוך שיכולה להרשות לעצמה לילה במלון חמישה כוכבים עושה כאן בלחות של הכנרת?"

הבחורה נראתה מופתעת מאוד. "אני מזהה יהלומים מקילומטרים", לחשה לה נעמה באוזן. "אני רואה את השעון, העגילים והצמיד, ישר אני יודעת מה עלה גרושים משיין ומה עולה הרבהההה כסף".

"התכשיטים האלה לא מעניינים אותי", היא אמרה בחדות, "גם אם היו עולים שקל. זה לא מזיז לי. האמת, הם הבעיה!"

"התכשיטים?"

"לא. ההורים שלי".

נעמה חייכה אליי חיוך של ניצחון. יש פה סדק.

"תגידי", היא שאלה את נעמה. "את כבר אמא?" "האמת שלא. אנחנו זוג טרי". "וכשתהיי אמא, במה תעבדי?" "אני לומדת עכשיו רוקחות וזה התחום שאני רוצה לעבוד בו".

"ותגידי, ברוקחות צריך לנסוע לחו"ל? לעבוד בשבתות וחגים?" "אממ… לא, זו אחת הסיבות שבחרתי במקצוע הזה".

זה הרגיש כאילו לחצו לה על הכפתור, על הנקודה הכי הכי רגישה, והיא התחילה לירות:

"את מבינה?? ההורים שלי הם מליינים, יש להם טונות של כסף, יש להם חברה מצליחה, אבל הם לא רואים אותי ממטר. כל היום קונים לי מתנות יקרות. את הפלאפון הכי משוכלל, את הטאבלט הכי חדשני. כשאני אעבור טסט יהיה לי רכב חדש… כולם מקנאים בי ובטוחים שאני הכי מאושרת בעולם, אבל האמת היא שאני לבד. אני פשוט לבד. לא רוצה שלאה המבשלת תקבל אותי כשאני חוזרת מהלימודים עם שניצלים וצ'יפס ישר מהמחבת. מצידי לאכול מנה חמה, אבל שאמא תחכה לי בבית ותשאל אותי איך עבר עליי היום ואם הצלחתי במבחן. לא צריכה מכונת קפה, אני אסתפק לגמרי בשוקו פשוט מאבקת שוקולית, אבל שההורים שלי יהיו איתי ויסתכלו לי בעיניים כשאני מדברת, לא בשיחת וידיאו בלי קליטה. כל החברות שלי באות אליי רק בגלל הבריכה והמזווה שמלא אצלנו תמיד במלא ממתקים שווים, אבל לי זה לא שווה. פשוט לא שווה. אני מרגישה שהחיים שלי מזויפים".

"את כזו מהממת ואני מבינה אותך מאוד", אמרה לה נעמה. "כל ילד צריך הורה שיראה אותו וירגיש אותו. אני בטוחה שהם מרגישים שהם עושים לך טוב עם כל המתנות שקונים לך. הם בטוחים שאת מרגישה את האהבה שלהם בדרך הזו. את דיברת איתם פעם ואמרת להם שאת זקוקה להם יותר?"

"אני צריכה להגיד להם? אני לא חושבת שילד צריך להסביר להורה שלו למה הוא זקוק. הורה צריך לדעת את זה לבד!"

הטלפון (היקר) שלה צלצל ועל הצג היה כתוב: אמא.

"זו כבר פעם עשירית שהיא מתקשרת… אין לי כוח לענות לה. היא חושבת שאני אצל חברה בצפת. כל כך קל לעבוד עליה".

"אני יכולה לחבק אותך?" נעמה הפתיעה. "את מתארת מציאות ממש כואבת, אבל אני יכולה רק לומר לך שבכל הפעמים שהרגשתי בחיים שלא מבינים אותי, המסקנה שלי הייתה שאני חייבת להסביר, לדבר, לא להניח שהצד השני מבין. פשוט להוריד לי מהלב את מה שיש לי שם ומפריע. בטח אם אלו ההורים שלך שרוצים רק את טובתך. אנחנו עוד פה… תנסי לנשום עמוק ולענות לה. אני חושבת שתרגישי יותר טוב אחר כך. תספרי לי מחר מה היה".

המשכנו בהליכה הזוגית שלנו… ומרחוק הצלחנו לשמוע שהיא ענתה לטלפון.

ביומיים הבאים פגשנו עוד עשרות ילדים שבטוחים שהם גדולים וגילו את העולם. רחוקים מהמשפחה, רחוקים מעצמם, רחוקים מתורה ומצוות. שעות על גבי שעות של בטלה ורביצה במקום. קצת שש בש, קצת מטקות, בליל של ריחות באוויר מכל מיני חומרים, ורק שייזהרו, רק שייזהרו, שלא יעשו טעות שיתחרטו עליה כל החיים. נעמה נכנסה לעניינים הרבה יותר מהר ממה שחשבתי ושאלה אם לא נישאר עוד קצת… היא הצליחה להגיע לשיחות של עומק עם כמה בנות. חלקן ביקשו ממנה את המספר שלה כדי להמשיך להתקשר ולשאול שאלות. לי זה לא קרה אף פעם…

בלילה האחרון שלנו נעמה אמרה לי: "צורי, אתה קולט כמה כוח יש פה? כמה הנערים האלו מסוגלים לעשות במקום לכלות עוד יום ועוד יום בלי לעשות שום דבר מועיל בחיים? אנחנו מדינה שמלקקת את פצעי המלחמה, כל כך הרבה חקלאים צריכים עזרה, בתים צריכים שיקום… איזה בזבוז".

"יואו אשתי את גאונה. את פשוט גאונה".

אל תשאלו איך, אבל השגתי אוטובוס! יום למחרת עברתי בין האוהלים ושאלתי מי מצטרף לעזור למשק של חקלאי בצפון. בהתחלה הגיעו כמה חבר'ה מנומנמים והתחילו לעלות לאט, ואז עוד כמה, ושנייה לפני שיצאנו לדרך האוטובוס היה מלא, והיו עוד כמה שהייתי צריך להגיד להם שנגמר המקום והם חזרו מבואסים לאוהלים.

פתאום ראיתי ניצוץ בעיניים, פתאום ראו שהם כאלה טובים ורוצים לעשות טוב, והם רק בורחים אבל הם יחזרו בכוחות עוד יותר גדולים. יש בהם אהבה והיא תנצח.

הסברתי להם מה אנחנו הולכים לעשות, וכשיצאנו מטבריה לקחתי את המיקרופון של האוטובוס והתחלתי לומר את תפילת הדרך, אבל בלב הרגשתי כמו בתפילת כהן גדול ביום הכיפורים:

"יהי רצון מלפניך… שהנערים והנערות המתוקים האלה, תוליכם לשלום, ותצעידם לשלום, ותגיעם למחוז חפצם, לחיים לשמחה ולשלום".