בבוקר האחד של סבב הלחימה שהתחיל ונגמר במהירות האור, מצאתי את עצמי בקפיצה הכרחית מחוץ לבית. משהו שנקבע קודם לכן ולא היה יכול לזוז, הכריח אותי להתחיל את הבוקר הזה של יום שני, בו עוד חשבנו שאנחנו אולי כפסע מתקופת-בית ארוכה (ומי יודע מה ילד יום, בקצב המהיר של צירי הגאולה), כשאני לכמה רגעים לא בתוך המולת הבוקר.
ערב לפני, כשהבנתי שכל מערכת החינוך מושבתת וכולנו בבית עד להודעה חדשה, עלו לי הזיכרונות הטובים יותר והטובים פחות מהמלחמה הקודמת. כשיצאתי מהבית בבוקר, יכולתי פתאום להביט על הכל מהצד, ולבחור. בחרתי איך אני רוצה להיות ביום הזה, מה יעזור לי להיות הכי בטוב, ומה יאפשר לדברים שחשובים לי לקרות.
חזרתי במהלך הבוקר אל בית הומה, אבל כל היום הזה היה מנוהל. ידעתי מה אני רוצה, מה יעזור, ומה יקדם. הייתי איתי.
חוץ מהגילוי הנפלא הזה, שאפשר לבחור איך להיות בתוך המציאות, גיליתי עוד משהו נפלא לא פחות: לפעמים צריך להתרחק כדי לחזור. ובמילים המתוקות של ר' נחמן: מַה שֶּׁהָעוֹלָם רְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְאֵינָם מִתְקָרְבִים אֵלָיו יִתְבָּרַך, הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁאֵין לָהֶם יִשּׁוּב הַדַּעַת…
באמת, אם יהיה לנו יישוב הדעת, אם נצליח להיות בפוקוס, בכוונה, באיכות הפנימית של הרצון שלנו – נהיה קרובים. קרובים אליו יתברך, וקרובים אלינו. הרבה פעמים אנחנו לא מגיעים לזה, לא כי אנחנו לא רוצים, לא כי זה לא חשוב לנו, ולא כי אנחנו לא יודעים עד כמה זה משמעותי. אלא רק בגלל שאין לנו יישוב הדעת.
הדעת שלנו לא יושבת. היא רצה! היא רצה ממקום למקום, מדבר לדבר, ממשהו אחד שהתחלנו לדבר אחר שאנחנו מנסים לעשות, ממשהו שאמרנו שנעשה ורגע הוֹפּ – עוד מישהו ביקש משהו וכבר אנחנו עושים אותו, אבל אז נכנסת הודעה ואנחנו פותחים אבל בכלל מגיעים למשהו אחר, ואז ילד קורא לנו ואנחנו עונים ותוך כדי מנסים גם לענות למישהו אחר ומתחילים תוך כדי לשחזר היכן היינו ואז…
אימאלה. אין לנו יישוב הדעת.
כשאנחנו בלי יישוב הדעת אנחנו מסתובבים בחיים שלנו כמו עדת כבשים ללא רועה.
מה עושים?
מסתבר, ממש כמו שהיה לי בבוקר הזה, שלפעמים צריך לרגע לצאת כדי לחזור חדשים. לצאת לכמה דקות עם עצמנו. יש לרגעים הללו הרבה שמות, עם דקויות שונות – התבוננות, התבודדות, חשבון נפש – אבל לכולם משותף אחד: רגע. לעצור. מחוץ. לחיים. ולהביט. מלמעלה.
זה יכול להיות לצאת ממש, לקחת את הרכב ולנסוע. וזה יכול להיות לצאת למרפסת ולסגור את הדלת, לצאת לחורשה או ללכת למכולת… רגע של שקט כשאנחנו עם מבט פונה פנימה.
התורה, חז"ל והחסידות ממש מבקשים מאיתנו: שמרו לכם פינה בחיים שהיא אי של שקט. שהיא לא חלק מהמרוץ. שהיא לא עוד רגע ביום. היא זמן מחוץ לזמן, ובתוכה תיצרו לכם מבט חדש: איך אני רוצה להנהיג את החיים שלי? לאן להוביל את היום הזה? איך אני רוצה לפעול עם הילדים שלי? בבית שלי? בעבודה? מה חשוב לי ומה יאפשר לי לעשות את זה?
כשאנחנו עונים על השאלות הללו לא 'תוך כדי', אנחנו יכולים לקבל תשובות חדשות. לשמוע קולות חדשים, להבין הבנות חדשות.
בפרשה מוזכרת עבודת הכהנים והלויים, והחלק המיוחד שהם מקבלים – מהקורבנות, מהדגן, מהיקב, מפדיון הבכורות, ממעשר – בכל ההתנהלות של עם ישראל אנחנו שומרים על פינה מיוחדת. פינת קודש. בכל סוג יבול, בכל קורבן, בכל עדר בקר וצאן ובכל תרומה – יש חלק לכהנים וללויים. בעם ישראל יש נקודת קודש שכל הזמן מוחזקת. נקודה שהיא בתוך החיים, אבל גם קצת מחוץ. הכהנים מחזיקים בשבילנו את הנקודה הזו. יישוב הדעת. למעלה מן הזמן. הם לא מתעסקים בעסקים, ולא בלרשת את הארץ. הם עסוקים בקודש.
ואנחנו – נקדיש בתוכנו חלק שכולו קודש. שבוחר להיות שייך לקודש הזה. לא לשקוע לתוך המולת היומיום. להביט מן הצד, להתבונן מלמעלה. ליישב את הדעת.
האדם, שהוא עולם קטן, מחזיק בתוכו גם כהן ולוי, נקודה של קודש שתמיד פועמת. רגע לצאת מחוץ לחיים, רגע להביט על הדברים לא מתוך ההמולה והמרוץ – ואז לבחור, לראות, לרעות את כל הכבשים שבתוכנו, את כל התחומים וכל העניינים כשכולם מחוברים יחד, מתקרבים אליו יתברך, ואלינו.
