שמו של הרב סימון ג'ייקובסון הולך לפניו. ספרו, 'הדרך לחיים של משמעות', המכיל את תמצית גישתו של הרבי מלובביץ' לכל תחומי החיים, יצא לאור לראשונה בשנת תשנ"ה (1995), תורגם לשלל שפות ושומר בעקביות על מקומו בצמרת רשימת רבי המכר היהודיים בעולם כולו. מיליונים, בני ברית ושאינם כאלה, מגלים עניין בספר הזה. על זרי הצלחתו מוזמן מחברו, החמוש בשפה פילוסופית עמוקה אך נהירה, להרצאות רבות סביב הגלובוס.

בשנים האחרונות, בעקבות היבחרו לנשיאות ארגנטינה של חאבייר מיליי, מי שהוכרז השבוע כחתן פרס ישראל ובד בבד קיבל מהנשיא הרצוג את אות עיטור הכבוד, הפך הרב ג'ייקובסון לרבו האישי של הנשיא הפרו-יהודי.

הרב סימון (69) נולד בניו יורק להורים שהיגרו מגרוזיה לארה"ב. אביו, העיתונאי גרשון ג'ייקובסון, היה במשך שנים שליח 'ידיעות אחרונות' בניו יורק ולימים הקים בה את העיתון היִידי 'אלגמיינער זשורנאל'. בשני העשורים האחרונים לחייו של הרבי, עמד הרב סימון בראש צוות העריכה והשכתוב של שיחותיו, לצדו של 'החוזר' המפורסם הרב יואל כהן זצ"ל. אחיו הצעיר הוא המרצה הפופולרי הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון.

בשעת בוקר של יום שישי, התייצבתי בפתח ביתו של הרב סימון בברוקלין לשיחה שקבענו מראש. הוא ורעייתו שיינדי מתגוררים בבית פרטי-טיפוסי על שדרת איסטרן פארקוויי, במרחק מאות מטרים בלבד ממרכז חב"ד העולמי, בית 770 בעל הלבנים האדומות. שעה קלה לפני כניסתי סיים המארח הרצאת זום בפני עשרות אנשי דת מהחוף המערבי של ארצות הברית. כשפסעתי לתוך הסלון עמוס הספרים, בלטו בירכתיו מצלמה משוכללת, שסיימה זה עתה לתעד את דבריו, ולצדה מסך גדול שבו נראו אחרוני המשתתפים המתנתקים מהשיחה. היו שם רבנים ולהבדיל כמרים אנגלו-סקסים ואפרו-אמריקנים, לטיניים ומלוכסני עיניים.

נינוחות שרתה על הרב סימון. ההילה שאופפת את שמו לא ניכרה בנימה האותנטית של דבריו ובחיוך המבויש-משהו שמדי פעם הבליח בפניו. מהמטבח עלו קולות של הכנות לשבת ואנו צללנו לשיחה ששילבה אינטלקטואליות חב"דית וגם גילויים מרתקים על הקשר החם והבלתי מובן מאליו שנרקם בין רב חב"די מניו יורק לבין נשיאה התוסס של ארגנטינה.

לתקן את העולם

"בעצם", פתח הרב סימון כשביקשתי להבין את מגמת העיסוק שלו בעשורים האחרונים, "עלינו להבין תחילה את מהותה של התורה עצמה. גדלנו על דברי חכמים, 'כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ניתן למשה מסיני'. בשנות ה-80 הרבי הוביל קמפיין של הפצת והטמעת שבע מצוות בני נח בקרב אומות העולם. הרבי כמובן לא המציא זאת. אלו שבע מצוות שמופיעות בתורה ומיועדות לכלל האנושות שאיננה יהודית. הרבי סבר אז שהשעה כשרה להסביר זאת לכולם ולהציע להם לאמץ זאת".

מה עמד בעצם מאחורי זה? ניסיון לחנך את העולם?

"הרבי תפס את המבט הכי רחב של התורה. המדרש אומר (תנחומא, נשא טז): 'נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים'. לבורא הייתה מטרה ברורה בהקמת העולם – להשכין את שכינתו בעולם הזה. אם נשתמש בלשון של תורת החסידות, בריאת העולם נועדה 'לברר ניצוצות' קדושים בכל פינה: דומם, צומח, חי, מדבר. התורה היא התוכנית האדריכלית של העולם. היא בוודאי לא ספר היסטורי וגם לא רק ספר של חוקים ומצוות. התורה, מלשון הוראה, נועדה להיות חלק בלתי נפרד מתמצית ההוויה של החיים, במחשבה, בדיבור ובמעשה. עלינו לטייב כל הזדמנות למען המטרה הזאת. לכך בעצם כיוונו חכמים כשאמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא בראו אלא לכבודו.

"מי ששרוי כל היום בלימוד גמרא, מקיים כמובן את מצוות 'והגית בו יומם ולילה', אבל הוא מתמקד בפן אחד בלבד של התורה. במובן מסוים, הוא מצמצם את מוטת הכנפיים של התורה. אמת, כולם אהובים, כולם ברורים וכולם קדושים. אנו יודעים את דברי המדרש על 'לגוזר ים סוף לגזרים' – בקריעת ים סוף נגזר הים ל-12 גזרים וכל שבט פסע בשביל שלו. אבל יש את השער הכולל שמבקש להכיל את כל הביטויים של התורה ולא להסתפק רק בענף אחד בודד.

"ההשקפה של הרבי על התורה נגעה בכל תחומי החיים. בהגדה של פסח אמרנו לא מכבר: מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו. מעבר למשמעות הפשטנית של הדברים, האנושות כולה הייתה עובדת את עצמה, משועבדת לאנוכיות שלה, ללא השאיפה המתמדת לתיקון העולם. ואז הופיע אברהם אבינו וביקש 'לעשות צדקה ומשפט'. הוא ביקש ללמד את העולם שהחיים הם לא חיים של הישרדות אלא חיים של משמעות. לי ולך, ולכל אדם בעולם, מכל דת או גזע, יש תפקיד יותר גבוה ועמוק מעבר לסיפוק הצרכים הבסיסיים שלנו. זו בעצם תמצית גישת היהדות. האמת היא שלכך כיוון ה' כבר מתחילת הבריאה של אדם הראשון בשעותיו הראשונות עלי אדמות, 'וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעׇבְדָהּ וּלְשׇׁמְרָהּ'.

"כשהרבי עלה לכס ההנהגה, שנה לאחר פטירת חותנו, הריי"צ, בשנת תשי"א (1951), כבר במאמר החסידות הראשון הוא שרטט את היעד. הדרוש החסידי הראשון שלו לא נותר ברובד העמוק, המטאפיזי, של הדברים אלא ירד עד עולם המעשה. הרבי השתית את הכול על תכלית הכוונה האלוקית להשרות את השכינה בעולמנו.

"אפשר להתייחס לאידיאה הזו במובן שטחי: ללמוד ולשנן את הלכות איסור ל"ט מלאכות בשבת והסוגיות הכרוכות בהן; לפלפל בסוגיית חמץ ומצה – אבל הדינים הללו עצמם ממחישים את התכלית שלשמה הכול חותר: שהתורה ומצוותיה לא יישארו בגדר מושגים תיאורטיים ומנותקים אלא הם חיינו ואורך ימינו, הם מקיפים ואופפים אותנו בכל שלב ובכל רגע בחיים".

לא להישאר בגטו

הספר שלך וגם ההרצאות שלך חורגות מגבולות הגזרה הטבעיים של תורת החסידות. אתה לא פונה לקהל יעד טבעי שמסרי תורת החסידות אמורים לדבר אליו אלא לכל העולם. זה ריאלי?

"כל אחד מאיתנו נולד עם התכונות שלו. מאז שחר ילדותי הייתי כזה. תמיד הרגשתי שהתורה שייכת לכל העולם כי הקדוש ברוך הוא ברא את כל העולם. כאב לי שהיהודים מתרכזים רק בגטו שלהם ואינם מפיצים את אורו של ה' לעולם כולו. כאב לי שבעתיים לראות את עם ישראל נחלק לשבטיו, החסידים בשלהם, הליטאים בשלהם, בני עדות המזרח בשלהם, והדתיים הלאומיים בשלהם, ולא קרב זה אל זה כל הלילה, כאשר בתוך כל חוג ישנם תתי חוגים והבידול נעשה עמוק יותר ויותר. כנער צעיר, כשקראתי בפעם הראשונה את מכתבו של אדמו"ר הזקן, בעל התניא, שבו כתב את המילים: החסידות אינה מפלגה אלא היא נחלת הכלל – רחב ליבי. זה הצית בי שמחה אדירה.

"לשאלתך, אני סבור שהרבי אבחן את מצבו של העולם, לאחר כל הצרות והרדיפות שעבר העם היהודי, לאחר השואה האיומה שכילתה שישה מיליון יהודים, ה' ייקום דמם. הרבי הרגיש שחל שינוי עצום בכל העולם ודרש בתוקף לנצל את המומנטום הזה ולהפוך את העולם למזוכך יותר, לדירה לו יתברך. הרבי סבר שרוב הגויים כיום פתוחים לשמוע דברי אמונה ויש לפעול גם בקרבם, לא חלילה על מנת לפתוח בקמפיין גיור המוני, אלא לעשות הכול על מנת ש'יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך'. מילים פשוטות שאין מי שלא אומר אותן שלוש פעמים מדי יום בסיום התפילה אך מעטים שמים לב אליהן ולמשמעותן. הרבי סבר שההכרה של כל אדם בעולם בה' וקיום שבע מצוות בני נח יקרבו את הגאולה אליה שאף כל העת, והרי עליה כותב הרמב"ם (בסוף הלכות מלכים): ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד.

"האמת היא שאין מדובר בחזון מנותק מן המציאות. במרוצת השנים, ובייחוד בשנותיו האחרונות, הרבי הצביע על התמורות שעוברות על העולם המצביעות על כך שהוא מתקרב יותר ויותר אל הגאולה. בארצות הברית של אמריקה, שהרבי נהג לכנותה 'מלכות של חסד', על שטר הדולר כתוב: In God We Trust. אנו בוטחים בה'. כמו כן, בעל התניא בזמנו ניהל מלחמה נגד רצונו של נפוליאון לכבוש את רוסיה, וסבר שחיי המנעמים מבית היוצר הצרפתי מסוכנים רוחנית וגרועים יותר מהרדיפה הצארית. הרבי סבר שבימינו צרפת התהפכה מן הקצה אל הקצה. בשלב מסוים חיבר הרבי למילים של 'האדרת והאמונה' את המרסלייז הצרפתי, וב-1992 קבע כי 'צרפת אותיות פָּרַצְתָּ' וכי הרפובליקה הצרפתית בת זמננו, בה התחוללה אכן תנופה יהודית אדירה בניצוחם של שליחי הרבי, היא דוגמה מובהקת למהפך החיובי שהעולם חווה.

"ברוח הזו המשכתי לפעול ולכך הועדתי את עצמי מהרגע הראשון. גם כשהייתי צעיר ובני גילי יצאו בזה אחר זה לשליחות ברחבי העולם, ידעתי שאני לא עומד לפתוח בית חב"ד בעיר מסוימת. ידעתי שהחושים שלי מנווטים אותי למעגלי השפעה רחבים יותר על מנת להגיע עם המסר של תורת החסידות לכלל האוכלוסייה העולמית".

כמו ילד קטן

ברשותך, נרד מהאידיאולוגיה הגדולה אל היישום של הטמעת המסר. בוא נקרא לילד בשמו: האם אתה באמת חושב שיש לנו סיכוי בדור של הפרעת קשב, דור של טיקטוק ושל אינסטגרם ומסרים קצרים, לקרב המונים לאמונה בה' ולדרך התורה, לא כהתלהבות אקסטזית אלא כרעיון ומשנה אידיאולוגית סדורה ועמוקה? יש לך סיכוי ב-2026?

"אני באמת סבור שהתשובה חיובית. בכל הדורות היה רק מיעוט שעסק במשמעות הטרנסצנדנטלית של החיים. בכל דור היו אולי חמישה אחוזים שעסקו בכך. כל השאר עשו את המוטל עליהם בלי להעמיק יתר על המידה. דווקא בשנים האחרונות חלה יותר פתיחות להעמקה. בשנות ה-60 התחוללה מהפכה בארה"ב. אז החלה תנועת ההיפים. הנוער התמרד ומאס בכל המוסכמות. למרבה הצער, המרד הזה הוביל רבים למחוזות שאינם יהודים. עד היום 60 אחוז מהבודהיסטים הם יהודים. הרבי זיהה את הצורך של ההיפים – יהודים ושאינם – והוביל מאבק עיקש לשנות את המגמה הזאת ולכוון אותם לחיים של משמעות אמת. כך גם אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר חלה התעוררות עצומה בישראל ובעולם היהודי כולו, הרבי ראה בה הזדמנות פז לפתיחות רוחנית ולסלילת דרכה של התורה למחוזות חדשים.

"הבעיה בכל גלי ההתעוררות האלה, שהם רגעיים וברי חלוף. התכונה האנושית מסתפקת בריגוש מיידי שלאחריו היא נסחפת שוב אל מרוץ החיים. בלשון של חכמינו זו נקראת העדפת חיי שעה על פני חיי עולם. לפנינו שתי תנועות שסותרות זו את זו: מצד אחד, יש היום הרבה יותר קשב לאינטלקט. אנשים מחפשים העמקה. תפתח קורס ותכריז עליו שבו לומדים קבלה – אוטומטית יירשמו לו המונים, ובעיקר כאלו שלא מכסים את ראשם ולא שומרים שבת. אנשים אוהבים את המסתורין, את ההיחשפות לרובד הנסתר החבוי מאחורי הבריאה. מצד שני, אנשים כיום הרבה יותר שקועים בג'אנק. לפני שלושים שנה לא היו בהישג מיידי כל האופציות לשקוע בתחתית הטומאה במהירות מיידית כזו.

"יש כאן ניגוד קוטבי. בעבר הלא מאוד רחוק, רבים לא היו יודעים כלל קרוא וכתוב. הם היו שקועים בקיום עצמי בסיסי, בלי להפעיל את השכל והחושים שלהם. היום התופעה הזו כמעט לא קיימת. מנגד, הרוע האנושי, שחיתות המידות, אינם רק נחלת עבריינים כבדים אלא הם אורבים לפתחו של כל אדם, צעיר או מבוגר. אל תוך הניגודיות הזו באה תורת החסידות כתרופה. בחסידות נאמר שמצבם של 'האובדים בארץ אשור', מדושני האושר החומרי, קשה יותר מ'הנידחים בארץ מצרים'. הגלות הרוחנית של הנשמה הרבה יותר קשה ומעיקה מהגלות הפיזית של עבדות לפרעה.

"זו התשובה שלי לשאלתך. אני חושב שגם המסרים העמוקים ביותר בתורת החסידות, מושגים שיונקים מתורת הקבלה והופכים בה למטבעות לשון, כמו 'אור אין סוף שלפני הצמצום', 'עַצְמוּת', רלוונטיים לכל אדם. הבעיה היא שלא חינכו אותנו איך לתרגם כל דבר עמוק לשפת בני אנוש. אני מאתגר את עצמי לכך ומשתדל לעשות זאת.

"אתן לך דוגמה. הרבי הרש"ב, החמישי בשושלת אדמו"רי חב"ד, נקרא בחב"ד 'הרמב"ם של תורת החסידות', בגלל הסדר המופתי של מאמרי החסידות שלו והמבניות המופלאה שלהם. הוא כתב מאמרי חסידות עמוקים ביותר, אותם השמיע תחילה בציבור ולאחר מכן העלה על הכתב. החיבור של חלק מהסדרות שלו – מה שמכונה 'המשכים' – נמשך על פני שנים. בכל שבת היה פרק המשך של השבת הקודמת וכעבור מספר שנים הושלם החיבור. ה'המשך' העמוק ביותר שהנפיק נושא את הכותרת 'בשעה שהקדימו תרע"ב'. המאמר הראשון החל בחג השבועות תרע"ב (1912) ונמשך על פני 144 פרקי המשך בשנים הבאות. זהו 'המשך' עב כרס ועמוק מאוד. קשה ללמוד אותו לבד, בלי הסבר והדרכה. אני מוסר מדי יום, בתשע וחצי בבוקר, שיעור באנגלית בספר הזה בפני כמה עשרות אנשים המחוברים לשיעור בשידור חי ולהקלטה שלו המופיעה ברשת נחשפים אלפים.

"השיעור הזה לא נשמע כלל כמו שיעור סטנדרטי. כל דרגה בו מוסברת היטב גם לאדם שלא למד חסידות מימיו. אני אומר תמיד: אם אתה מסביר לעצמך מה זה 'פנימיות עתיק' ו'חיצוניות עתיק' בדרגות האלוקות אבל אינך יכול להשלים את הביאור ולהבהיר מה המשמעות של כל דרגה כזו בעבודת ה' הפרסונלית של כל אדם, לא באמת הבנת את הדברים".

אפשר לקבל דוגמה? שגם אנחנו נבין?

אתן דוגמה קטנה. בספר היסודי 'עץ חיים', שחיבר רבי חיים ויטאל, גדול תלמידי האר"י הקדוש, מדובר על 'אור אין סוף שלפני הצמצום', שבו 'לא היה מקום לעולמות כלל'. הרבי העניק לכך דוגמה מוחשית מעולמו של ילד. כשפעוט מבקש משהו ורוצה אותו, שום דבר לא ישכנע אותו להפסיק את הבכי שלו ולוותר. הוא לא רואה ולא שומע מאומה אלא צועק ובוכה בקולי קולות. כל כולו מרוכז במטרה הנוכחית שלו. כזה היה האור שלפני הצמצום. לא הייתה בו שום מציאות אחרת. רק אורו של ה' האיר בשיא עוצמתו.

"עוד דוגמה. החסידות חותרת לכך שההנחה הבסיסית של אדם תהיה 'אלוקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות'. אסביר: נקודת המוצא של כל אדם היא שיש עולם שבו אנו חיים וכי דורשים ממנו לקיים בעולם הזה תורה ומצוות, לעשות את רצון הבורא. האידיאל הנשגב הפוך מכך: קודם כל תחדיר לעצמך את ההכרה שיש אלוקים ואז תשאל את עצמך: ומה עושים עם העולם הזה שקיים פה? אין זאת אומרת שמבקשים מאנשים להיות מלאכים; לא מצפים שאדם יהיה מנותק מהמציאות ויחיה בדמיון מופשט. אנחנו מדברים על ההכרה העמוקה, על נקודת המוצא התודעתית לכל נושא בחיים".

איך אפשר לוודא שהדברים הללו אינם הופכים למנטרה ומי שלומד אותם ומכיר בהם באמת יהיה חדור בהם? במילים אחרות: איך נוודא שלא מרדדים את ההכרה האידיאולוגית הזאת?

"זה תלוי ברמת הלימוד וההבנה. מי שלומד את הדברים טוב יותר ומבין אותם, איננו מסוגל לרדד אותם וגם לא יכול להתעלם מהם ולהפוך אותם לדקלום חסר משמעות. אני יכול להעיד על עצמי: לפעמים אני יכול לעבור על דבר אחד מאה פעמים, בלי גוזמה, עד שאני מבין אותו היטב, יודע להסביר אותו לעצמי היטב וכך גם יכול להנחיל אותו לאחרים. רמה כזו של לימוד והבנה מביאה גם להפנמה. זהו פועל יוצא שאי אפשר לברוח ממנו. כאמור, אם זה לא מגיע עד שם, משהו לא אפוי ולא התבשל כל צורכו עוד בשלב הלימוד ויש לחזור אליו".

אחת לשבוע, מדי יום ראשון משדר הרב סימון תוכנית מיוחדת שבה הוא משיב לשאלות מכל מעגלי החיים על פי תורת החסידות. לתוכנית הזו יש פופולריות שהולכת וצוברת תאוצה. "אין שאלה שלחסידות אין עליה תשובה מדויקת", הוא משוכנע.

את המוטו הזה ביטא בספרו הנוגע בכל תחומי החיים, בלי לפסוח על אחד מהם, ומגיש לכל אחד מהם את תמצית גישת הרבי מליובאוויטש. כששאלתי כמה זמן ארכה כתיבת הספר, אמר הרב סימון בחיוך: "תמיד שואלים אותי את השאלה הזאת ותמיד אני עונה רת אותה תשובה: ארבעים שנה ועוד שלושה חודשים. עצם הכתיבה ארכה שלושה חודשים, אבל ארבעים שנה התבשלתי עם התכנים הללו. כך שכשניגשתי לכתיבה עצמה, היא ארכה שלושה חודשים בלבד".

מה בעצם הייתה המטרה שלך בספר הזה?

"רציתי לחבר ספר שיסביר לכל אדם באשר הוא, בשפה שווה לכל נפש, מה זה אלוקים ומה הוא רוצה מאיתנו. אם אשתמש בניב מתורת החסידות, הספר הזה הוא על 'שורש הכלים' שהוא 'למעלה משורש האורות'. החשיבה שהציתה בי את התשוקה לחיבור הספר לקוחה מעולם השיווק. מה מעסיק בני אדם: זוגיות, פרנסה, חינוך, נוער, אהבה, זקנה, עצבות, שמחה. ריכזתי את שלושים הנושאים שאין אדם שלא מהרהר בהם או עסוק במחשבות עליהם, ועל כל אחד מהם הגשתי את תמצית משנתו של הרבי. מראש סימנתי לעצמי מטרה ברורה שזה לא יהיה סט של ספרים אלא כרך אחד, וברוך ה' הצלחתי ביעד הזה ובשפות רבות".

הבקשה של מיליי

זו ההזדמנות המתבקשת לדבר על הקשר הבלתי אמצעי שנרקם בין הרב סימון לבין נשיא ארגנטינה, חאבייר מיליי. ראינו כבר מנהיגי עולם המגלים אהדה לישראל אבל מיליי שבר את כל השיאים.

אשתקד, במהלך ביקורו של מיליי בארץ, על סף מבצע 'עם כלביא', מדהים היה להיווכח כי כל המנהיגים שנאמו לכבודו תיבלו בדבריהם ציטוטים מתורת הרבי, בהכירם בכך שדמותו דומיננטית מאוד בהגותו ובהשראתו של הנשיא הפרו-יהודי. ראש הממשלה, נשיא המדינה, יו"ר הכנסת וראש האופוזיציה, כל אחד מהם בתורו, בחר לשלב בדבריו משהו מתורת הרבי כדי לסבר את אוזנו של הנשיא האורח. הרב סימון ניאות לספר על כך ל'קרוב אליך'.

"פגשתי את מיליי לראשונה לפני כשלוש שנים, כשהתמודד על נשיאות ארגנטינה. הוא הגיע לניו יורק ופקד את קברו של הרבי ונמניתי עם מקבלי פניו. באותו מעמד הענקתי לו את ספרי בשפה הספרדית. הוא דפדף בו לנגד עיניי, קרא במהירות את ההקדמה, ואז קם וחיבק אותי בחום. הייתי בטוח שהוא מבקש להביע את התפעלותו מהחיבור שלי, אבל הוא אמר: 'אתה ישבת אצל הרבי, אצל המאסטר הזה, והקשבת לכל מילה שלו? וואו!' הוא שוחח עמי בהתרגשות והחלפנו מספרי טלפונים. האמת היא שאני אישית לא האמנתי שייבחר. לפי הסקרים שפורסמו בארגנטינה וקצת עקבתי אחריהם לקראת המפגש הזה, בחירתו נראתה לי כחסרת סיכויים.

"חודש ימים לאחר מכן, נבחר מיליי ברוב של 56 אחוז מהקולות. בעקבות הבחירה שלחתי לו לסלולרי סרטון קצר עם ברכה אישית חמה ומסר מחזק. יום למחרת צלצל אליי הנשיא ובקול רועד, כשהוא נשנק מבכי, אמר לי שהקשיב היטב לכל מילה ולמסר המנהיגותי ששלחתי לו. הוא שאל האם יוכל להתקשר עוד כמה ימים ולשוחח בהרחבה. בוודאי, השבתי כמובן. ימים אחדים לאחר מכן, במוצאי שבת, אני יושב פה עם אשתי לאחר ההבדלה והטלפון מצלצל. הנשיא מיליי על הקו. 'ידידי, אני בא ביום שני ל'אוהל' – הכינוי למקום מנוחתו של הרבי – אני רוצה להודות לרבי. אין לי ספק שרק התפילה שלי באוהל הביאה לי את הבחירה. אשמח מאוד לפגוש אותך שם'. נעניתי בשמחה ובהתרגשות.

"ביום שני בשבע בבוקר הופיעו הנשיא ופמלייתו באוהל. עם צאתו מהמקום הקדוש נערכה לכבודו ארוחת בוקר חגיגית. לאחר מכן, לבקשתו, נועדנו ביחידות למשך שלוש שעות תמימות".

מה דיברתם במשך שלוש שעות?

"אני דיברתי והוא בעיקר ישב והקשיב. דיברנו על רצון ה' ממנהיג. אני קורא לו גוי חסידי. יש לו חוש רוחני ורגש עצום. הוא לומד תורה כל יום עם עצמו. מאז הפכנו לידידים קרובים. לפעמים אני חושב לעצמי שאני כמו מרדכי היהודי בשער המלך… מיליי משתף אותי בדברים רבים ואני משתדל להעניק לו את הפרספקטיבה של תורת החסידות להם".

באומרו זאת מפתיע אותי הרב סימון בסיפור הבא. "באחת הפעמים שבהן שוחחנו, הראה לי הנשיא מיליי תכתובת אישית, באנגלית, בינו לבין ראש הממשלה נתניהו. הוא שלח לי צילום של ההתכתבות הזאת כי ראה שאני מתקשה תחילה להאמין למה שסיפר לי. מיליי כותב לנתניהו: ביבי היקר, יש לי בקשה אישית ממך. נתניהו עונה לו: בשמחה רבה, מה אני יכול לעשות למענך כבוד הנשיא? ומיליי עונה לו: זה לא למעני, זה למענך, למען העם היהודי. נתניהו שב ושואל: במה מדובר? ונשיא ארגנטינה עונה לו: בבקשה ממך, אנא, תזכיר יותר שם שמים בנאומיך ובהופעותיך. נתניהו מופתע אך מגיב לו שהוא משתדל לעשות זאת כל העת. ומיליי משיב: אני יודע, אני עוקב, אבל אני מפציר בך, תעשה את זה יותר. זה יעניק לך ולעם היהודי את הברכה ואת הניצחון".

ברגע הראשון גם אני לא מאמין לעדות המדהימה הזאת, והרב סימון מראה לי אותה בצג הסלולרי שלו, כפי ששלח לו אותה הנשיא.

ניסיתי להבין עם הרב סימון מה פשר התופעה הזו שאין ולא היה לה אח ורע. בתגובה הוא מספר כי הוא עצמו תמה על כך בתחילת הקשר שלו עם מיליי. "אמרתי לו, אתה הרי נוצרי, לא? והוא ענה לי: למה לי לחפש חיקוי גרוע אם יש לי את האורגינל. אני רוצה ללמוד מהמנהיגים הכי טובים. אני רוצה להתחקות אחר אברהם אבינו, משה רבנו".

לקראת ביקורו בארץ אשתקד הזמין הנשיא מיליי את הרב סימון להצטרף אליו. הוא מספר על כך בהתרגשות גדולה. "ביום האחרון של הביקור היינו יחד בכותל. הוא ביקר פעם אחר פעם בכותל בביקור הזה, אבל זו הייתה הפעם האחרונה ואליה גם הצטרף ראש הממשלה. לא אשכח את הרגעים הללו. השעה הייתה שמונה בערב. נתניהו הטמין בין אבני הכותל פתק שבו כתב רק את המילים הללו: 'הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא'. חזרנו מהביקור למלון המלך דוד להתארגנות חזרה הביתה. הנשיא המריא לארגנטינה ואני ורעייתי התארגנו לטיסה שלנו בחזרה לניו יורק. בעיצומה של הטיסה חזור, כשהיינו בגובה שלושים אלף רגל, נודע לנו כי מטוסי צה"ל תקפו את מתקני הגרעין באיראן וכי ישראל הכריזה על פתיחת מבצע 'עם כלביא'. בבת אחת חזרתי אל אותם רגעים מחשמלים בכותל והבנתי הכל".

טיזרים:

"לי ולך, ולכל אדם בעולם, מכל דת או גזע, יש תפקיד יותר גבוה ועמוק מעבר לסיפוק הצרכים הבסיסיים שלנו. זו תמצית גישת היהדות. לכך כיוון ה' כבר מתחילת הבריאה"

"הנשיא קם וחיבק אותי בחום. הייתי בטוח שהוא מבקש להביע את התפעלותו מהחיבור שלי, אבל הוא אמר: אתה ישבת אצל הרבי, אצל המאסטר הזה, והקשבת לכל מילה שלו? וואו!"

"נקודת המוצא שלנו היא שיש עולם שבו אנו חיים ודורשים ממנו לקיים בו תורה ומצוות. האידיאל הוא הפוך: תחדיר לעצמך את ההכרה שיש אלוקים ואז תשאל את עצמך מה עושים עם העולם הזה"

"מיליי כתב לנתניהו: בבקשה ממך, אנא, תזכיר יותר שם שמים בנאומיך ובהופעותיך. נתניהו הופתע אך הגיב לו שהוא משתדל. ומיליי משיב: אני יודע, אני עוקב, אבל תעשה את זה יותר"