בפועל התורה מסתיימת בסוף ספר דברים כאשר משה רבינו נפטר, והעם עוד לא נכנס לארץ כנען. סוף. אין עוד מילים שנכתבו בדרגת הקדושה של התורה, של "מפי ה' ביד משה". כל שאר ספרי התנ"ך הם 'רק' רוח הקודש. אבל האם זאת התורה בשלמותה? לא היה אמור להיכלל בה הסוף השמח של הסיפור, של כניסה לארץ הקודש, התכלית של כל התורה כולה? השלב בסרט בו הכל בא על מקומו בשלום וכל הדמויות חיות באושר ובעושר?
כנראה צריך להבין אחרת לגמרי את מהותה ומגמתה של התורה, ואף את מהותו של התנ"ך כולו. הרי מבין עשרות ספריו ומאות פרקיו יש מעט מאוד פרקים שעוסקים בישיבה איש תחת גפנו ותאנתו, או בסוף טוב של אושר ועושר. כמעט הכל עוסק במסעות שהעם עובר בדרך – מסעות ממש, או מסעות באופן מטפורי, בדרכו לגיבוש הזהות הלאומית שלו. זהות שתהפוך למורשת שתעמוד לנו ולבנינו עד עולם.
אם הכניסה לישראל אינה חלק מהתורה, סימן שהכניסה עצמה אינה התכלית. אז מה כן התכלית? הבעל שם טוב הקדוש מבאר את המגמה הפנימית של עם ישראל במסגרת התורה, כמו גם את המגמה הפנימית של האדם במסגרת חייו בעולם:
אלה מסעי בני ישראל וגו'. שמעתי בשם [הבעל שם טוב הקדוש] כי כל המסעות היו מ"ב, והם אצל כל אדם מיום הוולדו עד שובו אל עולמו. ולהבין זה כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו הוא בחינת יציאת מצרים כנודע, ואחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה. ובוודאי נכתבו המסעות בתורה להורות הדרך הישר לאיש הישראלי, לידע הדרך הישר אשר ילך בו כל ימי חייו, ליסע ממסע למסע…
למה התורה נקראת 'תורה'? כי היא מורה לנו דרך. את הדרך בה נלך במהלך ימינו על האדמה. לא רק הנחיה של ההלכה, אלא ליווי והנחיה של האדם במסע שלו בין תחנות חייו. כשאדם קורא בתורה, הוא בעצם קורא על עצמו, על המסע שלו. התורה הכתובה היא עקרונות נצחיים, דרך מהותית, שקיבלה ביטוי בהקשר היסטורי מסוים בדור יוצאי המדבר, אך העקרונות האלה משתקפים בחיים הפרטיים של כל מי שפותח חומש. כל אחד מאירועי התורה, וכל אחת מהתחנות במדבר, מקבילים לתחנה בחיים של כל איש ישראלי. עצם הידיעה הזאת, שהחיים שלי אינם אוסף של שנים אקראיות אלא מהלך בין תחנות של התפתחות שה' עיצב, יכולה לגרום לנו לחוש שאנחנו מוחזקים, שלא נזרקנו לאיזו מציאות לא ברורה וכאוטית אלא אנחנו במסלול, ובכל תחנה יש קריאה לצמוח.
ואם פספסתי? אם באמת סתם חלפתי בתחנת חיים בלי לצמוח בה? בסדר גמור, יש עוד ארבעים ואחת תחנות. במדבר, בתום כל תחנה היו משמיעים קול תרועה, וזה היה סימן שנעים לתחנה הבאה, ואם פספסת את הצמיחה בתחנה הנוכחית, תוכל לגשת אחרת, עם יותר מעוף ויותר יוזמה, לתחנה הבאה. זאת אחת הסיבות שכשעם ישראל מחדש שנה, הוא עושה זאת בתרועה, ביום תרועה ובתנועה, לתחנה הבאה, להזדמנויות חדשות.
הכניסה לארץ ישראל, או המעבר לעולם הבא בסוף החיים, אינם חלק מהתורה כי אינם חלק מהמסע הזה. ליבו של המסע, כמו ליבם של החיים עלי אדמות, הוא תהליך מתמשך של התפתחות, של גילוי וצמיחה, ובעולם הבא אין תהליכים כאלה. לכן בעולם הזה שמחה אמיתית בדרך כלל טמונה בהתקדמות, ולא במנוחה. המוקד, מסתבר, אינו לאן תגיע, אלא מי אתה הופך להיות. לכן ההגעה לארץ ישראל אינה חלק מהתורה, או מהמסע של יוצאי מצרים, או של משה… או של הבעל שם טוב הקדוש.
עוד שמעתי בשם מורי כשהלך בנסיעה הידועה [מסעו של הבעש"ט מרובה המהמורות שלא הצליח להגיע ליעד המוגדר – לארץ ישראל]: הראה לו רבו במקום זה היה מרמז הנסיעה שהיו נוסעין ישראל במדבר במסע זו, וכל נסיעת האדם מרומז בתורה וכו'. וכן כשנשברה לו הספינה והיה בעצבות גדול, ובא רבו ותמה עליו, והראה לו באיזה עולמות הוא עכשיו… ואז התחזק בלבו למתקן בשרשן כידוע לו וכו' ודפח"ח.
הלחש הממתיק
דמיינו נער צעיר שצועקים עליו, מטילים עליו מלאכת פרך, ובמשך חודשים מכריחים אותו לסחוב משקלים כבדים, לזחול בתוך בוץ, לרוץ בתוך שלג ולישון בתוך קוצים בגשם. אם אותו הנער הוא חייל במסלול הכשרה של יחידת שייטת, אולי כל האתגרים האלה יהיו קשים לו, אולי הוא אפילו יבכה, אבל הוא לא ירגיש אבוד או ממורמר, כי הוא יודע שהוא במסלול, הוא עובר בין תחנות שהופכות אותו לאדם אחר, עם גוף אחר ועם נפש איתנה יותר.
כשהבעל שם טוב עבר ניסיונות קשים במסע שלו, התגלה אליו רבו (כנראה אחיה השילוני או רבי אדם בעל שם). רבו לא שלף אותו מהצרה, לא העניק לו סירה מתנפחת כשהיה על גבי ספינה שבורה, לא הביא לו הון עצמי כשרצה לקנות בית בקהילה שהוא אוהב, לא פיזר אבקת אהבה עליו ועל אשתו כשהם רבו, לא מצא לו עבודה שהיא גם קרובה לבית וגם עם אנשים נחמדים וגם עם ערך ושליחות וגם עם שכר גבוה. רבו לא הושיע אותו ישועה חיצונית. הוא פשוט הראה לו שהוא נמצא במסלול. שהוא בתחנה מסוימת, מקבילה לתחנות שעם ישראל עבר. ואז הוא הפנים.
אתגר הופך לסבל אם האדם חושב שהוא כלל לא אמור להיות באתגר הזה. ואמנם לנו אין רב כמו אחיה השילוני, שילחש לנו באוזן – אתה במקום הנכון, האתגר שבפניך לא נועד לאמלל אותך, אלא להצמיח אותך, אך יש לנו את דברי הבעל שם טוב, שהם כמו לחש עדין באוזן, החזקת יד איתנה, המאששים שאנחנו בדרך, כמו לראות סימון שביל אחרי שעות של תעיה ותהיה אם זה בכלל הכיוון. זה לא מבטל את הדין, זה ממתיק אותו, זה מאפשר לנו להבין שיש לו מקום. מיתוק הדינים זה חוויית האתגר בהקשר הנכון, ואז זה עדיין קשה – אבל בלי הסבל של תחושת אובדן וכאוס. הפנמה של ההקשר של המסע והתחנה הנוכחית תעורר אותנו לחיפוש מה המשמעות, מה האתגר, מה הצמיחה שאני נקרא לה עכשיו. איזה תכונות אני יכול לרכוש. זה מה שיאפשר לנו לחוות גלות כהתגלות, ולא כהתגלגלות חסרת תכלית.
הנוצרים הסתכלו את כל מה שעבר על עם ישראל וראו במסע שלנו היטלטלות חסרת אונים וחסרת תכלית, ולכן כינו את המושג 'היהודי הנודד'. הבעל שם טוב מבקש להקנות לנו מבט פנימי על כל מה שהאומה והאדם הפרטי עוברים, שזה מסע של צמיחה ותהליך, וכנראה שכינוי יותר נכון הוא 'היהודי הצועד'.
