חשבתי עלייך כל השבוע, שבת המלכה, ניסיתי לחשוב על מילים שיהיו ראויות לנסות ללוותך, שבת אחרונה לשנת תשפ"ו, חזרה אל אוצר בית גנזי המלך.
הפעם זה מורכב לי יותר, מרגיש לי שכל המילים רק יעמעמו את אורך.
אז אתחיל, שבת המלכה, בבקשת מחילה מכבודך.
ממי שלימדה באי עולם חופש, ממי שלימדה עם נבחר, קודש.
מששת ימי בראשית מקודשת, המתנת עד כלולות הר סיני להתאחד עם אהובך.
עוד לפני קידושייך, בימות המיצר היית לו מבצר, מנוח מבית עבדים.
כשגלה מביתו, היית לו חלקת אלוקים, זכר לימים קדמונים, זיכרון לעתיד, עולם שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.
כשהגעת, כאילו נשכח הכאב, שקטה זעקת הלב, הוא פשט את בגדי הגלות, לבש את בגדי הפאר לקראתך.
מסמן לך במשנה לחמים, שאפילו כשהוא בטל ממלאכה, את מקור הברכה.
ט"ל מלאכותייך כמלאכות משכן השכינה, שניכם קדושים בקדושה דומה, את של הזמן, הוא של המקום.
מלמדים שיש מקום לאדם, ויש מקום למקומו של עולם.
בשבת השנים את הופכת חלקת אדמה לנחלה בלי מצרים, מזכירה, לה' הארץ ומלואה.
הייתי רוצה, שבת המלכה, לאהוב כל כך עד שאזכה להאיר מאורך גם בששת ימי המעשה, לאהוב כל כך עד שאורך הטוב יאיר גם לבנייך אהובייך שמרגישים מיום שחרב בית אלוקייך, שצרו צעדם מלכת ברחובותיהם בגללך, שאת מונעת מהם מנוחה, כובלת באיסורים.
הייתי רוצה לשמור אותך 'בשם כל ישראל', שגם הם יוכלו להרגיש הד קודש מאורך.
להיות חלק ממך.
עוד כמה שעות תיכנסי בפעם האחרונה, לפני שתחזרי חזרה, אל אוצר בית ה', אוצר שבתות השנים.
לכבודך יפשטו בנייך כתונת גלותם ויצאו לקראתך בשדה בבגדי לבן, לקבל את פנייך בשיר חתנים.
ונשות קודש ידליקו נר בכל מושבותיהן, לחבר את כל מלאכת ששת ימי המעשה אלייך.
נר, פתילה, שמן, נשמה יתירה.
את פני מלאכי השרת יקבלו בשני הדסים המזכירים בריחם כמה חביבין מצוות על ישראל.
ויתקדשו הזמנים בדברים נאמרים על היין, אות ברית עולם, זכר ליציאת מצרים, זכרון למעשה בראשית.
ואת, שבת המלכה, תברכי מברכותייך הטובות, שומרי שבת וקוראי עונג.
יודעת שבך תלויה גאולתם, בם תלויה גאולתך.
ומלאכי השרת יברכו למלך שהשלום שלו,
ברוך המבדיל בין חול לקודש.
ברוך מקדש השבת.
