ההבנה שיש לנו אחריות על אחרים היא עניין מרכזי ביותר כשאנחנו ניגשים לעבודת הסליחות. מי שמתבונן בנוסח הסליחות, גם אצל האשכנזים וגם אצל הספרדים, רואה שחלק גדול מהעבודה כלל לא עוסק בחיטוט במומים ובבעיות הרוחניות שיש לנו. אמנם יש לנו גם עיסוק כזה, שהרי צריך לעשות תשובה וחשבון נפש, אך עיקר הסליחות הוא טענה שאנו מפנים כלפי הקדוש ברוך הוא: אנו, עם ישראל, עוברים תלאות וייסורים קשים למען שמו יתברך, ובזכות זה אנו מבקשים שיכתוב אותנו לחיים טובים, שיחוס עלינו וירחם עלינו.

רואים את זה גם בפסוקים שאנחנו אומרים בתחנון של ימי שני וחמישי, שרובם מסתובבים סביב העניין הזה: "מקדשך שמם… היינו לעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד למכה ולחרפה – ובכל זאת שמך לא שכחנו, נא אל תשכחנו". אנחנו אומרים לקדוש ברוך הוא שבסופו של דבר אנחנו האומה הטובה והנאמנת ביותר לבעלה, לקב"ה. מתוך הנאמנות הזו של כלל ישראל, אנו מתחננים ומבקשים מה' את כל מה שאנחנו מתחננים ומבקשים שיקיים.

מתוך כך, חלק מרכזי בעבודה שלנו, של מי שזוכה לבוא לבית המדרש לאמירת הסליחות – הוא לשמש כ"שליח ציבור". כשם שיש לנו אחריות בפועל להניח לאנשים תפילין, כך יש לנו גם אחריות מצד שאנחנו שלוחי ציבור של עם ישראל, לעורר את נקודת החמלה והרחמנות של הקדוש ברוך הוא על כלל ישראל. התפקיד שלנו הוא לצעוק את הכאב, לחזור על כך יום אחר יום, עוד פעם ועוד פעם, להזכיר שוב ושוב את י"ג מידות הרחמים, ולבקש מה' שמצד הנהגת י"ג מדות הרחמים ירחם על כלל ישראל.

פרשת נצבים פותחת במילים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם… רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם… מִחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שׁוֹאֵב מֵימֶיךָ". בעם ישראל יש מדרגות של אחריות: יש אנשים שממונים על השבט כולו, יש כאלה שאחראים כמעט על כל איש ישראל, ויש כאלה שאחראים על הטף. בלשון רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן, לכל אחד יש "מלכות" – הכוונה היא שלכל יהודי יש אנשים שהוא אחראי ומשפיע עליהם.

החידוש של ארץ ישראל הוא הפיכתנו ל"גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ". "בארץ" – הכוונה לארץ ישראל. ארץ ישראל עושה את כל ישראל גוי אחד, וממילא בכניסתנו לארץ מופעלת הברית של דין הערבות. לכל אחד מאיתנו יש אחריות על חברו ועל הקשר של כל יהודי עם הקדוש ברוך הוא. כמו שאומר בעל התניא בתחילת המאמר 'אתם נצבים': בסופו של דבר כל כנסת ישראל כולה צריכה לעבור יחד בברית ה'. איסוף כל נשמות ישראל שבכל הדורות צריך לקבל את מלכותו של הקדוש ברוך הוא בעולם כאומה אחת; כל אחד ואחד, לפי מדרגתו ומעלתו, יש לו אחריות לאחרים.

אנחנו ה"נצבים", אנחנו השליחים. מהבחינה הזאת יש לנו ערבות על כל עם ישראל. אנחנו אלו שצריכים להציג את הדברים לפני המלך. כמו שהש"ץ הוא שלוחו של הקהל לערוך את התפילה לפני ה', כך בדור שלנו, אלו שבאים לבית המדרש הם שליחי הציבור בעבור כלל ישראל, גם בעבור העם שבשדות, אותם יהודים ש"אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". מהי האחריות שלנו? להיות מליצי יושר, "הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם". האחריות שלנו היא להמליץ טוב לפני ה', לבקש שיביט על מסירות הנפש של עם ישראל, על כל הטוב שיש בעם ישראל, כל הטוב האלוקי שיש בנו.

קשר של פלא

אני חושב שזה אחד הדברים הגדולים שמתרחשים בעבודת הסליחות. ידוע העניין שמנהג האשכנזים הוא להתחיל באמירת הסליחות לפחות ארבעה ימים לפני ראש השנה, שכן זה דומה לאופן שבו יש לבקר את הבהמה ממומים ארבעה ימים לפני הקרבתה. אנו מבקשים כביכול להקריב את עצמנו לקדוש ברוך הוא, ורוצים לגרום לו, כמו שאומר בעל התניא, לחדש את הברית עמנו ביום ראש השנה: "לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם". אנחנו רוצים לעורר אצל הקב"ה רצון לחדש את הברית אתנו. חידוש הברית משמעותו התחדשות האהבה והאמון של ה' בעם ישראל ובעולם כולו, באופן שהוא למעלה מטעם ודעת – חיבור עצמי ממש.

ה'חוזר' של הרבי מליובאוויטש, ר' יואל כהן, היה מסביר זאת על פי משל: למלך בשר ודם ישנם סוגים שונים של אוצרות. יש אוצרות שהמלך אוגר כדי שיהיה לו איך להתמודד אם יתרחש פתאום משבר או רעידת אדמה. יש אוצר אחר, כמו כתר המלכות, שהמלך שומר עליו כדי להתפאר בו ולהראות שהוא מלך עשיר וגדול. אבל יש עוד סוג של אוצרות, אוצרות שהמלך שומר עליהם בלי סיבה. חלק מלהיות מלך זה להחזיק באוצרות האלה, והמלך מחזיק בהם מעצם היותו מלך.

ככה זה עם ישראל ביחס לקדוש ברוך הוא. "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" – מסביר רש"י: סגולה פירושה "אוצר חביב". אנחנו האוצר של הקדוש ברוך הוא. אז כדי לחדש את הברית עם ה', אנחנו מתייצבים בימי הסליחות בצורה שתעורר אצל הקדוש ברוך הוא את הרצון לחדש את הברית אתנו. מהבחינה הזאת אנו העומדים ניצבים, ממונים להמליץ טוב בשם כל מי שלא נמצא בבית המדרש. אנחנו ממונים להמליץ את הדבר הזה, לומר לקדוש ברוך הוא למה כל כך כדאי לו לחדש את הברית הזאת עם ישראל.

ההבטחה הזו, של קשר שלא יינתק, התבררה דווקא לאחר חטא העגל. לאחר החטא ביקש משה רבנו מהקדוש ברוך הוא כמה בקשות, למשל שלא תשרה שכינה על אומות העולם אלא רק על עם ישראל, וה' השיב לו: "גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֶעֱשֶׂה". כמו כן ביקש שה' ילך אתנו בעצמו ולא על ידי מלאך: "אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה". אנחנו לא מוכנים להמשיך ללכת לארץ ישראל אם אתה לא בא אתנו ביחד.

היו הרבה דברים שהיו אמורים להיעלם אחרי חטא העגל. הקב"ה רצה להיות בנתק אתנו, ואמנם היה נתק מסוים, היינו זועפים למקום, ובכל זאת הדבקות של הקדוש ברוך הוא בעם ישראל לא רק שלא נחלשה אחרי החטא, אלא התבררה יותר. התברר שהקשר של הקב"ה לעם ישראל יישאר נצחי למרות שישראל עושים חטאים: "וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ". הקשר של עם ישראל עם הקדוש ברוך הוא זה קשר שבבחינת פלא, קשר וחיבור מופלאים, מעל ומעבר לטעם ודעת.

כל ענייננו בראש השנה, וכשמתקרבים לקראתו בימי הסליחות, הוא לעורר אצל הקדוש ברוך הוא את אותה אהבה פלאית למעלה מטעם ודעת לעם ישראל. זוהי גם סגולת השופר, קול פשוט ופנימי המעורר אצל הקדוש ברוך הוא את הרצון הפנימי להיות עמנו בברית שלמעלה מכל מדידה, הגבלה והשגה. השיא של המהלך מגיע ביום הכיפורים, שעיצומו של יום, עצם המציאות של יום הכיפורים – מכפרת, משום שביום זה מתגלה הקשר העצמי עם כל יהודי, קשר שלא תלוי כלל במה שהיהודי עושה.

להרבות כבוד שמיים

יש ר"ן מפורסם במסכת ראש השנה שמביא כמה הסברים בשאלה מדוע נקבעו הסליחות בזמנם לפי המנהגים השונים. לפי ההסבר הראשון עיקר העניין סובב סביב זה שראש השנה נקבע לזמן סליחה: כאשר אדם הראשון חטא, עד סוף ראש השנה הוא "יצא בדימוס", ה' התפייס איתו. לכן נהגו בברצלונה ובגלילותיה להשכים באשמורת הבוקר בכ"ה באלול. מקדימים כמה ימים ומתחילים בזמן שבו נברא העולם. זה המנהג הראשון שהוא מביא בקשר לסליחות.

הר"ן מביא הסבר שני, שלפיו עיקר העניין זה יום הכיפורים בגלל שזה היום שבו הקב"ה סלח לעם ישראל על חטא העגל. כדי שנוכל להתכפר ביום הכיפורים כראוי, ה' הקדים את הדין לראש השנה כדי לתת הזדמנות לבינונים להגיע ליום כיפור מוכנים לכפרה. הקדוש ברוך הוא בעצם נתן לנו את ראש השנה כדי שעם ישראל יפשפשו במעשיהם וישובו אל ה'. הסבר דומה שמביא הר"ן הוא שבראש השנה התחיל ה' להתרצות למשה על חטא העגל, וביום הכיפורים נתרצה לו לגמרי. יוצא מזה שהתחלת התהליך היא בראש השנה, ויום הכיפורים הוא סוף המהלך של הסליחה. לפי הסברים אלו אין עניין בתאריך כ"ה אלול ביחס לסליחות, כי הסליחות לא קשורות לכפרת אדם הראשון אלא לכפרת חטא העגל. ואכן בגירונה נהגו שלא לקום לסליחות עד ראש השנה. ומוסיף הר"ן עוד מנהג שנהגו בספרד – להקדים לומר סליחות מא' אלול, מהתחלת 40 ימי הרצון, אלה שבסופם נתרצה הקב"ה למשה ונתן לו את הלוחות השניים.

המנהג שלנו יותר דומה למנהג של ברצלונה, של כ"ה באלול. אבל לפי שני ההסברים האחרים, ראש השנה ויום הכיפורים קשורים לכפרה על חטא העגל, ושם ההתרצות של ה' התחילה כבר בראש חודש אלול.

צריך קצת להתבונן על התוכן של הסליחות, לפי המהלך הזה, שמבקשים סליחה בזמן שבו ה' סלח על חטא העגל. בעיקר בפזמונים של האשכנזים, רואים שהסליחות עוסקות בעיקר במצב הכללי של עם ישראל והסבל והייסורים שאנחנו עוברים בזמן הגלות, וכן מדברות על החילול ה' שיש בשפלות של עם ישראל בגלות.

כך גם בחטא העגל, מה שהציל את עם ישראל, ההתחלה של הכפרה, זה שמשה רבנו אומר לה': כל המטרה של עם ישראל בעולם זה כבודו של ה' בעולם. "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ", ואם חס ושלום תשמיד את עם ישראל, יהיה חילול ה'. "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם?" – יהיה פה חילול ה' גדול!

נמצא שאם רוצים באמת לתקן את החטאים, הדרך לכך היא להרבות כבוד ה' בעולם. היה חילול ה' מאוד גדול כשעם ישראל יצאו ממצרים ומיד עבדו עבודה זרה. אחרי זה גם בחטא המרגלים, היה חילול ה' כשאמרו שהקדוש ברוך הוא לא יכול להכניס אותנו לארץ ישראל, "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". ולכן כנגד זה ההתחלה של הפיוס הייתה דאגה לכבוד שמיים, שלא יהיה חילול יותר גדול של הדר כבוד ה' בעולם.

אז מה התיקון? התיקון הוא שמדברים ומבקשים ורוצים שיהיה קידוש ה' בעולם, שיהיה ריבוי של כבוד שמיים. בעצם, מה שעושים בימי הסליחות, ובתפילות בראש השנה ויום הכיפורים, זה לדבר בעניין של להרבות כבוד ה' בעולם.

הוא מתנהג בחסידות, וגם אנחנו

לעסוק בעניין של להרבות כבוד ה' בעולם זו מדרגה גבוהה מאוד – במסילת ישרים היא מופיעה בפרק י"ט, בביאור עבודתו של החסיד. אבל בזמן של ראש השנה ויום הכיפורים, ואפילו כבר קודם לכן בסליחות – כולנו נהיים חסידים. זהו התיקון של חטא העגל, וזוהי ההכנה ליום הכיפורים.

בראש השנה ויום הכיפורים מסתובבות כל התפילות סביב הרעיון הזה. אף על פי שבמשך כל השנה האדם מאוד מאוד עסוק בעצמו ולא יודע אפילו אם הוא צדיק, קל וחומר אם הוא חסיד – בימים האלה, הוא חסיד. זה גם מופיע בהלכה: אפילו מי שאוכל כל השנה פת פלטר, בעשרת ימי תשובה שלא יאכל. יש כאלה שמשיגים על זה – אם ככך צריך להיות כל השנה אז תקפיד על זה כל השנה, ואם לא, למה עכשיו כן? אבל באופן כללי, זה נכון שבימים האלה אנחנו נוהגים בחסידות. כמו שה' מתנהג בחסידות, אנחנו צריכים להתנהג בחסידות.

להתחסד עם קונו, כפי שמלמד אותנו הרמח"ל, הוא שאדם מחדיר לעצמו יותר ויותר שהסיבה לקיומו, והדבר שאליו הוא מכוון את מחשבותיו ומעשיו, הוא להרבות כבוד ה' בעולם. כשיהודי חוטא, הוא צריך להתאנח על כך שמהעבירות שלו מתמעט כבוד ה' בעולם; וכשהוא עושה מצוות, הוא חושב על כך שהוא מרבה כבוד ה' בעולם. זו העבודה של החסיד. ובימים אלה כל יהודי הוא חסיד, ועם ישראל עושים כל הזמן מנהגים של חסידות, כי באמת זה הרצון הפנימי של כל יהודי שהולך להתפלל בראש השנה וביום כיפור.

זה מה שאנחנו עושים והולכים לעשות בסליחות ובכל הימים הנוראים. גם בראש השנה אנחנו מראים את החביבות הזאת, את ההשתוקקות הזאת, בכך שאנחנו תוקעים תקיעות דמיושב עוד לפני שמגיע הזמן שצריכים לתקוע על הסדר של הברכות. זה מערבב את השטן, כי זה מראה שישראל מחבבים את המצוות. אנחנו מתחסדים עם ה', לא עושים רק מה שצריך, כי אנחנו באמת דואגים לכבוד ה' ורוצים להרבות כבוד ה' בעולם.

הרמח"ל ממשיך ומלמד אותנו שאף אם אדם תוהה "מי אני ומה אני שאתפלל על הגלות ועל ירושלים, וכי מפני תפילתי יקובצו גלויות ותצמח הישועה?" – התשובה לכך טמונה בעובדה שנברא אדם יחידי, כדי שכל אחד יאמר: "בשבילי נברא העולם". הקדוש ברוך הוא מוצא נחת רוח בכך שבניו מבקשים ומתפללים, ואף אם בקשתם אינה נענית מפני שלא הגיע הזמן או מכל סיבה אחרת, הרי שהם עשו את שלהם, והקדוש ברוך הוא שמח בזה.

החידוש כאן הוא שעצם זה שיהודי יוצא בשעת לילה, בבחינת "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה", ומדבר על הדברים הנשגבים הנוגעים לעם ישראל בכל הדורות, על בניין ירושלים – בדבר הזה עצמו הקדוש ברוך הוא שמח. זה כשלעצמו דבר עצום, גדול וקדוש.

שנזכה בימים הקדושים האלה, במנהג הקדוש הזה – מנהג עתיק מימים ימימה – שבו אנו מקדימים את ראש השנה ומקדימים את השעה. עוד לפני הזמן שה' מתחיל להתפייס עם ישראל, אנו כבר מראש דואגים לפעול התפייסות. וזו צריכה להיות המחשבה שעוברת בנו: כל מה שאנו מדברים וחושבים על המעשים שלנו, נעשה בראייה של ריבוי כבוד ה', או חס ושלום, מניעת מיעוט כבוד שמיים. גם זו עבודה גדולה, ודבר גדול כשלעצמו. ובסופו של דבר, זה הדבר שיביא, ומביא, את הופעת כבוד ה' בעולם בשלמותה, שאנו מתפללים עליה בסליחות.

אנו ניצבים על עניין זה כעת, וזוהי עבודתנו. כן יהי רצון שנעשה את עבודתנו נאמנה. "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים, למענך אלקים חיים". אנחנו וכל בית ישראל לחיים טובים ולשלום. חזק חזק ונתחזק!