האם יש מקום לארח את האושפיזין? חג סוכות כבר גדוש במצוות ומשמעויות – בניית הסוכה וישיבה בה, ארבעת המינים, ניסוך המים וכל השמחה שמלווה אותה, הושענות, קהלת, כולם יחד יוצרים סימפוניה עשירה של קדושה. וגם צריך לארח אורחים מכובדים?
הבעל שם טוב הקדוש מבאר: הם לא מגיעים סתם, וזה לא בדיוק שצריך לשמור להם כיסא ריק בשולחן אם הכיסא שלהם ריק גם בלב…
"בסכת תשבו שבעת ימים וגו'". פירוש הפסוק, לפי הפשוט היה צריך לכתוב להיפוך – 'שבעת ימים תשבו בסוכות', אך כך פירושו: אתם בני אדם, תראו שבסוכות תשבו אתם במעשיכם את השבעת ימים עליונים, דהיינו הזיי"ן אושפיזין עילאין כנודע:
יש ניקיון ויש ניקיון. ניקיון של צלחת מאפשר לאכול עליה, וזה מלכלך אותה שוב. ניקיון של חלון מאפשר לאור לזהור דרכו, ואז החדר מתגלה. אחרי תהליך של עשרת ימי תשובה אנחנו נקיים, והניקיון הזה מאפשר לאור ה' לזרוח דרכנו אל הסביבה שלנו, אל האנשים בסוכה שלנו. הניקיון גם יכול לפתוח לנו הזדמנות לגלות אותם, באור אחר, אור חדש. אלה לא סיסמאות – משהו מאוד עדין, כל כך עדין שאפשר לא לשים לב אליו, משתנה בנו. הרצון שלנו לעשות טוב ולהיות טובים מקבל קצת יותר נוכחות בנו.
מבואר בהקדמת הזוהר ש"הניצנים נראו בארץ – אלו האבות העליונים". יש שבעה כוחות של גילוי של הטוב האלוקי בעולם, והכוחות האלה מתגלים כל הזמן, דרך כל מיני פעולות של אנשים רבים. בלי שום קשר לשבעת האושפיזין, שבעת הכוחות האלה מקבלים המוני ביטויים שונים, אצל כל אדם.
עכשיו דמיינו שכוח אחד מאלה מקבל ביטוי טהור, שלם, באדם בעל בשר ועצמות. אלה האושפיזין. הם אנשים שהלכו על גבי כדור הארץ והיו ביטוי השיא של אחד מהכוחות האלה.
אך כאמור, הכוחות האלה באופן מופשט, ולא מואנש, מתארחים אצלנו לא רק בסוכות. הם מתארחים בתוכנו כל הזמן. למשל, בכל אדם יש נחישות כלשהי, שאיפה וחתירה ליעדים שלו, ולצד הנחישות יש בנו עוד דברים. אבל יש אנשים שאנחנו מכירים שנראה שהתכונה הכי בולטת שלהם זאת הנחישות והשאיפה, ואם הם עושים חסדים זה במסגרת השאיפה, אם הם קשובים זה נבחן באבן הבוחן של היעד שלהם. הם כביכול תכונת הנחישות כגילוי אנושי, עם ידיים ורגליים. ככה גם עם כוח כמו קשב והפניית מקום לזולת – אפשר לדמיין שלכל אדם יש בתוכו יכולת קשב. לחילופין, אפשר לדמיין שיש בעולם יכולת כזאת, של קשב והפניית מקום – והיכולת הזאת מבטאת את עצמה דרך אנשים שונים כל הזמן.
כמו שהכוחות האלה קיבלו ביטוי באנשים, כך הם מקבלים ביטוי בזמן. היום הראשון בשבוע, וגם בחג הסוכות, הוא יום של חסד. היום השני בשבוע, כמו גם היום השני של בריאת העולם, הוא יום של איפוק, של גבורה והפרדה, שימת גבול. וכן הלאה.
קצת קשה לקלוט את המציאות הערטילאית הזאת, של כוחות אמורפיים שמקבלים ביטויים שונים. אז אנחנו נזכרים באותם האושפיזין, בדמויות שחיו, במעשים מוחשיים שעשו בחייהם שביטאו את הכוח הזה. במשך זמן רב בשנה האישיות שלנו עמוסה בג'אנק, בעובש אישיותי, בהיסוסים והסחות דעת, ולכן בדרך כלל מה שיצליח להתבטא מתוך כל העומס הזה זה בעיקר הכוחות החיוביים היותר דומיננטיים שלנו. אך אחרי הזיכוך של יום הדין ויום הרחמים, יש לנו אפשרות להשמיע מתוכנו את שבעת הכוחות הקמאיים האלה.
זה כן עוזר לשים כיסא ריק ולהיזכר באברהם אבינו, לספר עליו ועל מעשיו, על חסדיו ועל אהבתו לה' ולבריות. אך כל זה נועד בעיקר כדי להיזכר שהדם שלו זורם בעורקינו, שיש לנו את ה-DNA החסדי שהוא הוריד לעולם. בקשתנו היא שייכנסו בתוכנו האושפיזין העילאין, הכוחות האלה, האברהמיים, ו'תיב עמנא', שממש ישבו איתנו, ישכנו בנו. יופי שהתנקינו – עכשיו עלינו לזרוח!
