העולם עדיין תהו ובהו, חשך ותהום מעורבים בו יחד. אבל יש משהו אחד שמחזיק אותו, משהו אחד שמעניק לעולם את חיותו, "רוח אלוקים". יש רוח המרחפת מעל תהומות ליבנו, מעל החשך בחיינו, מעל כל הבלגאן הלא מובן שרובץ עלינו. רוח אלוקים. משהו אלוקי לא מובן, שכל הזמן קיים מעל הדברים, מרחף מעליהם, בלי לגעת, בלי להתגלות, בלי להיראות. נוגע ולא נוגע. מחזיק, ולא מחזיק.
"דָּא הוּא רוּחוֹ דְּמָשִׁיחַ". עוד לפני הכל, יש כבר משיח. לפני שמשהו בכלל התחיל, נמצא התיקון המרחף מעל השברים.
ודורשים חז"ל: "וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ… וְאֵימָתַי מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם? כְּשֶׁתִּשְׁפְּכוּ כַּמַּיִם לְבַבְכֶם נֹכַח פְּנֵי ה'". אדם השופך ליבו כמים לפני בוראו, יכול לזכות להרגיש את הרוח המרחפת מעל מי הלב, מנחמת ומפיחה בו רוח חיים. אדם המאפשר למים לזלוג מתוכו, מאפשר גם לרוח לנשוב בו.
והרוח הזו אינה רק משהו המרחף מעלינו, היא לא באה אלינו רק מלמעלה. הרוח הזו, רוחו של משיח, אומר רבי נחמן, היא רוח הקיימת עמוק בכל אחד מאיתנו. "וְדַע, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד צָרִיךְ לִשְׁמֹר אֶת בְּחִינַת מָשִׁיחַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ". יש רוח הטמונה בתוכנו, מרחפת עמוק בליבנו מעל תהומות נפשנו, והיא רוח שצריך לשמור עליה. רוח שיש לנו אחריות עליה, על החיות שהיא מפיחה בנו. יש לנו מחויבות להקשיב לה, לחפש אותה, לדעת אותה, ובעיקר לשמור עליה. לשמור עליה מפני רוחות אחרות, סוערות, שהן קשות לה. השמירה על רוח אפינו, היא השמירה על החיים שלנו.
העולם מתחיל מרוח, התורה מתחילה ברוח, לב החיים הוא הרוח.
פעם אחת, לפני שנפרד רבי נחמן מחסידיו, אמר להם: "כְּשֶׁתִּסְעוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶתְכֶם מַה פְּעַלְתֶּם, תּאמְרוּ רוּחַ…" כי באמת לפעול רוח, יכול להעלות חיוך… יש משהו ברוח שלעולם לא נבין, שתמיד יישאר מעורפל וחסר אחיזה. אבל עם כל זה, נוכל להרגיש את רוח החיים שהוא מעניק לנו.
ולפני שנתחיל שוב את התורה מבראשית, נוכל אולי להתכוון על הרוח הזו, שתהיה מרחפת מעל הלימוד, שיהיה לימוד שרוח חיים מנשבת מעליו. רוח שנקשיב לה, שנחפש אותה.
ונוכל גם להוסיף את התפילה שהתפלל רבי נתן: "וְזַכֵּנִי שֶׁיָּאִיר עָלַי קְדֻשַּׁת רוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ הַשּׁוֹרֶה וּמְרַחֵף עַל הַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה".
