מה קורה כשתלמיד חכם, מוזיקאי ומחפש רוחני נכנס לתוך מילות התפילה ומבקש לשמוע בהן משהו חדש? הרב דניאל כהן, רב היישוב בת עין, עושה בדיוק את זה. הוא מדבר על תפילה לא רק כטקסט שאומרים, אלא כמפגש שצריך להתכונן אליו. על כוונה לא כמאמץ להתרכז, אלא כיכולת "לכוון את הכלי" הפנימי אל המקום הנכון. הדרך לשם עוברת אצלו דרך בעל התניא, הקבלה, המהר"ל והרב קוק — וגם דרך שנים של עבודה עם אנשים.
הוא מדבר על חסד, גבורה, אהבה, געגוע, התבוננות והתייחדות, בשפה שמחברת בין עומק תורני לחוויה חיה. אפילו תפילת מנחה חטופה, הוא אומר, יכולה להפוך לרגע של מפגש. בשיחה איתו ניסיתי להבין איך הופכים את התפילה ממילים מוכרות למסע פנימי. איך לומדים לזהות באיזה מקום בנפש אנחנו נמצאים, ולאיזה מקום התפילה מבקשת לקחת אותנו. את כל התפיסה הזאת הוא פורש כעת גם בספר חדש ועמוק על התפילה (הסידור כמסע רוחני – נתיב לחכמה, צמיחה וחיבור) – אבל השיחה איתו מגלה שהספר הוא רק חלק ממסע חיים ארוך הרבה יותר.
מדיטציית נעורים
הרב דניאל, מאיפה נתחיל?
גדלתי בבית דתי בארצות הברית, אבל אפשר לומר שבחיי המשפחה שלנו אף פעם לא היינו במקום שהתאים בדיוק לאופי החיים הדתיים שלנו. היינו אורתודוקסים, אבל ההורים שלי לא רצו לשלוח אותי לישיבה, כי הם חשבו שהילדים לא יוצאים משם עם אופי דתי אמיתי. אני עדיין זוכר את אימא שלי אומרת "אתה רואה אותם מתנדנדים? זה לא אמיתי".
היא אמרה שזה לא אמיתי, ואז הוציאה אותי מהישיבה. גדלתי בבתי ספר ציבוריים בארצות הברית, אבל כמשפחה שמרנו שבת, כשרות והכול. בשלב מסוים עברנו למקום בפלורידה שלא הייתה בו אף משפחה דתית חוץ מאיתנו. חוויות החיים יצרו אצלי תנועה פנימית להיות קשוב לזהות הפנימית שלי, כי הסביבה לא סיפקה לי אותה. בשלב מסוים הייתי במחנה קיץ קונסרבטיבי, והמדריך שלי שם, שהיה סוג של דתל"ש, זיהה אצלי משהו ואמר לי שאני שייך לחב"ד. הוא ארגן שאלך למרכז חב"ד אצל הרבי מלובביץ' בניו-יורק.
היה לי שם מגע רוחני עם הרבי. התארחתי שם אצל חסיד חב"ד, הלכנו בבוקר בשבת לשחרית ואחר כך נשארנו להתוועדות. זה סיפור ארוך, אבל היה רגע מיוחד שהרבי הסתכל לעיניי ואמר לי 'לחיים', והרגשתי משהו עמוק ברגע הזה שקשה להסביר במילים. לפני שחזרתי הביתה המארח נתן לי כמובן ספר תניא.
כשחזרתי לפלורידה, הספר היה אצלי והייתי קורא בו. קלטתי שיש פה הדרכה מעשית לעבודה. התחברתי פחות לחלקים הפילוסופיים ויותר לאלו שהיום אני יודע להגדיר כמדיטטיביים, מפרק כ' והלאה. הייתי מיישם את זה. הייתי משנן משפטים כמו "אין עוד מלבדו" או "לית אתר פנוי מיניה", והיו קורים לי דברים. מכיוון שאני גם מוזיקאי, היה בזה משהו מוזיקלי עבורי. הייתי חוזר על המילים ומזמזם אותן.
זאת הייתה בעצם הכניסה שלי לעולם המדיטציה היהודית, דרך שנהייתה מפגש תפילה עם ה'.
אז בעצם ספר התניא שהחסיד נתן לך העניק לך את חוויית המדיטציה הראשונה?
כן. הייתי אז אולי בן 14 או 15, ולא ידעתי לקרוא לזה בשם. זה לא היה עידן שבו מדיטציה נחשבה לדבר מוכר. אנחנו מדברים על סוף שנות השישים. להקת "הביטלס" רק הגיעו חזרה מהודו והביאו את המדיטציה הטרנסצנדנטלית למערב.
ובמעבר להיום, מתוך חוויות החיים שלך נולד הספר החדש?
אם אני באמת מתבונן על היחס שלי אל התפילה, על הכנות של אימא שלי ועל החוויות שברבות השנים הגדרתי כרוחניות, אגלה שהן תמיד התקיימו לצד הצד האינטלקטואלי שלי. אני איש של תבונה ושכל שאוהב רעיונות. כשתקרא את הספר תראה שהוא מעין מפגש בין הגות יהודית לפרקטיקה. מבחינה רעיונית הוא חדשני, גם בתיאור של האלוקות וביחסים של האדם עם אלוקים, אבל גם בדרכים נגישות לעבודה חווייתית.
אני תלמיד של המהר"ל בעיקר, מעבר לחז"ל, לבעל התניא ולרב קוק. בעל התניא היה בשבילי יותר מורה רוחני פרקטי, והקטעים ההתבוננותיים שלו תמיד ליבבו אותי.
בתוך הספר, בכל פרק יש קטע של התבוננות. אני כותב שם למשל: "קחו רגע להרגיש את אנרגיית החיים שזורמת דרככם, בעודכם מציירים בדמיון את הרצון האלוקי לחיים גדולים ומתרחבים. תחושו את ההתרחבות". זה מגיע אחרי פרק הגותי בספר על אברהם אבינו והיחס שלו אל הגדולה והמרחב כמי שהיה "אב המון גויים". אני מנסה להפעיל על הקורא חוויה דרך התבוננות. בתחילת הספר יש גם קוד סריקה שמוביל למדיטציות מודרכות עם מוזיקה.
שתי תנועות נפש
אחרי גיל ההתבגרות הלכתי לאוניברסיטה והדברים נזנחו. בסוף הלימודים הרגשתי שהיהדות שלי צריכה בנייה מחדש, כי הפרופסורים די שכנעו אותי שהיהדות הרגילה איבדה את הבסיס הראייתי שלה בעקבות הממצאים שלהם. הייתי מוטרד מאוד. באתי לארץ והתחלתי ללמוד בישיבות. תחילה בישיבה למתחילים, משם עברתי למרכז הרב, ואחר כך למדתי אצל הרב ישראל גוסטמן, שהיה משארית הפליטה של וילנה והנהיג ישיבה ליטאית חזקה בארץ. למדתי שם הרבה והשקעתי שעות ארוכות בלימוד ש"ס ופוסקים.
תמיד לצד הלימוד הייתה לי הזליגה המוזיקלית שלי. הייתי מנגן בחתונות וככה מפרנס את עצמי. עם הזמן הפכתי לרב של בת עין ולראש ישיבה לבעלי תשובה, ותמיד שתי התנועות האלו עבדו אצלי ביחד.
מה הכוונה שתי התנועות?
מצד אחד, תנועה אינטלקטואלית תובענית מאוד. אני פשוט לא סובל ווערטלאך (=פתגמים קצרים). אם יש לך ראיה ומשהו שנובע מתוך אמירה של פסוק או של חז"ל, זה נורא מסקרן אותי. לא משנה לי מה תגיד, כל עוד יש לך תשתית. אבל אם יש לך איזה ווארט שאתה מלביש על הפסוק, דברים כאלה יכולים לשגע אותי. לכן הספר שלי מבוסס מאוד. אין כמעט שום דבר בספר שאני אומר בלי להביא לו מקורות.
זה עיקרון מבחינתך שיראו לאורך הספר שהדברים נובעים מתוך חז"ל והמקורות?
כן, אבל לא כדי להוכיח להם משהו, אלא כדי שייהנו ביחד איתי מהגילוי. הדבר שהכי מלבב אותי הוא התגלית, פחות מעניין אותי מה היא. אני רוצה להביא אותם יחד איתי אל חוויית הגילוי הזאת. שיגידו "האומנם? אף פעם לא שמתי לב לזה! רש"י באמת אומר את זה? אתה צודק, מעולם לא חשבתי על זה". אני לא יודע מה בדיוק הקטע בנפש שלי שאוהב את ההתרחשות הזאת, אבל אני אוהב את ההתרחשות של תגלית.
האם הכוונה היא שאם יש לי חידוש במהלך התפילה אז זו נקראת תפילה טובה? צריך לחפש חידוש בתפילה?
אני לא אוהב את המילה "צריך". לא צריך את החידוש הזה, אפשר להשתחרר מהמתח. אין צריך. אבל זה גם תלוי באופי של הבן-אדם.
אין ספק שחוויית לב ניזונה ברמה כזאת או אחרת מהתבונה, מהחידוש ומהראייה המחודשת של המציאות. אפשר לרגש את הלב בהרבה בומים של מוזיקה, אבל בדרך כלל הריגוש הזה הוא חיצוני. ריגוש פנימי מכיל לרוב שילוב של הבנה והשלמה, כמו התחושה של "עכשיו אני מבין, תודה", או "הייתי מסוכסך עם מה שקרה לי ועכשיו אני שלם עם זה". משהו קורה במוחין, וזה לא חייב להיות מורכב ממחשבה עמוקה. נדיר שיש לנו חוויה אמוציונלית שלא ניזונה מנקודה תבונתית. יש כמובן עונג ללא שום מחשבה שהוא פשוט מגע, שמחה, לבביות. תפילה בנויה בדרך כלל על תשתית התבוננותית.
קשה להתפלל לא-ל אם אתה חושב שהוא אכזר, קמצן ואדיש כלפיך. ברור שכדי להתפלל אתה צריך רעיון א-לוהי כלשהו. שהוא רוצה בך, שהוא מעוניין בך, שהוא מחכה לך. כבר זה מהווה משהו תבונתי. לכן הספר מספק הרבה תבונה ותובנות שישרתו את התפילה. אני אומר לכולם שלא חייבים להבין את כולן, למרות שכתבתי את הספר בצורה נגישה למי שמוכן להשקיע זמן, לקרוא לאט ולהתבונן. זה לא מיועד למי שמצפה לסרטון שורטס קצר, אלא למי שמבין שלוקחים אותו למסע. עם הזמן התבונה תעניק עבורו את חוויית הלב והתפילה.
לכוונן את הכלי
איך אפשר ליצור חיבור חי בין החיים שמחוץ לתפילה לחיים שבתוך התפילה? לפעמים אדם יכול לבוא לבית הכנסת, אבל להישאר בעצם מחוץ אליו. הגוף שלו מתנדנד, אבל הוא עצמו עדיין בעבודה או מוטרד ממשימות החיים. איך מנתקים את הקשר לעולם החיצון ומחברים אותו לתפילה?
קודם כול, הספר מציע המון דרכים לחבר. אחת התבניות בספר היא התבוננות בבקשות של תפילת שמונה עשרה לפי ההכוונה שלהן אל המידות של החסד, הגבורה והתפארת, כפי שמופיע בסידורים הספרדיים ובקבלה. כל בקשה מכוונת כנגד אחת מהספירות. חשוב לי לא להשאיר את זה כסמכות קבלית שצריך פשוט לקבל, אלא לראות את זה באופן מעשי.
כאשר אדם מבקש סליחה, היא מכוונת כנגד ספירת החסד, כפי שהתשובה מכוונת כנגד הבינה, הגאולה כנגד הגבורה והרפואה כנגד התפארת. אוקיי, ספרי הקבלה אומרים משהו ענק וחשוב מאוד, אבל לא אמרת לי שום דבר שהוא שימושי עבורי בינתיים. כשאני מבקש סליחה, אני אמור לכוונן את התדר שלי לחסד, כאהבת היש וייקור החיים. מתוך כך עליי לדעת שזו מידה אצל הקדוש ברוך הוא שכרגע אני חווה, ומתוך המקום הזה אני מבקש על הסליחה.
אני צריך להתחבר לחסד שבתוכי?
כן, לאהבת החיים ולאהבת היש. נעשה את זה פשוט. תפילה וכוונה קשורות למה שיש במוזיקה כשמכוונים את הכלים. כשאתה מכוון כלי, אתה יוצר תו שמכוונן לתדר מסוים. אתה רוצה למשל את התו "דו", שיש לו תדר מסוים, כשאתה מכוונן לתדר הזה, אתה יכול לנגן עם כלים אחרים שמהדהדים יחד באותו תדר ויוצרים רזוננס.
כשאני מכוון את עצמי על החסד, אני יכול להתחיל מהחסד שבתוכי או מחסד הבורא, ואני יכול גם פשוט להתאהב בחיים לרגע. לעזוב הכול ולהיות נוכח באהבת החיים, שהיא היסוד של החסד. אדם שנמצא באהבת החיים סולח הרבה יותר בקלות. כולנו מכירים את התנועה שאומרת "עזוב שטויות, בוא נעשה לחיים". אולי אנחנו לא תמיד שמים לב שהתנועה הזאת של לסלוח לחבר באה בקלות רבה יותר כשאנחנו אוהבים את החיים, כי אז אני לא רוצה לפספס את החיים בגלל מועקה שקיימת בינינו.
כשאני נמצא בחוויה הזו, זה הרגע להתפלל אל הקדוש ברוך הוא שיסלח לי על השטויות שלי, כי עכשיו אני מכוונן ומהדהד עם התדר הזה שנקרא חסד. תאמין לי, אדם שעושה את זה יום-יום, או אפילו בוחן בכל יום היבט אחר של תפילת העמידה, מקבל דרך מעשית להתכוונן. עם הזמן אני מתכוון לפתח גם יותר מנגינות שמלוות את התכווננות הזו, למרות שכבר יש לי ביוטיוב כמה מנגינות שמתאימות לכך.
כשהאדם הזה יוצא מהתפילה אל העולם לאחר שהתעורר בו התדר המסוים, זה ישפיע על היכולת שלו להתמודד בעולם. כשמישהו יבקש ממנו סליחה, הוא יהיה מתורגל. הוא יעצור לרגע ויגיד לעצמו "אני רוצה לסלוח לחבר שלי, אבל אני לא מצליח. אבל רגע, עוררתי בתוכי היום את מידת הגדולה והחסד, אז עזוב שטויות, אני סולח לך". יש בהחלט קשר בין ההתרחשות התפילתית, ההשפעה הנפשית שלה ומה שעשוי לקרות לך כשאתה יוצא לעולם.
וכשאני מכין את עצמי בהתכווננות הזאת, האם זה אומר שגם הקדוש ברוך הוא סולח יותר? מה שנקרא, התעוררות מלמטה מעוררת התעוררות דומה מלמעלה?
כן. הנחת היסוד שאני מסביר בספר היא שכמו שאצלך יש רבדים באישיות – יש ימים שאתה סולח בקלות וימים שאתה פועל בגבורה או מקבל את המציאות כפי שהיא – כך יש תכונות שונות למעלה. אם אני רוצה שתסלח לי, אני לא אבוא אליך בגבורות. אני אנסה ליצור "וייב" של גדלות שירומם את הצד הסלחני באישיות שלך. אני מבסס את זה על דברי בעל התניא והאדמו"ר האמצעי שמדברים על זה.
כולנו מבינים את הפסוק "כמים הפנים לפנים". אם אני נמצא בוייב מסוים, יש יותר סיכוי שאעורר את הצד הזה שקיים גם בך. זה עובד בדיוק אותו הדבר כלפי שמיא. אתה לא מבקש על חסד מתוך גבורות, אלא מתוך זה שאתה איש של חסד. וכשאתה כלי לחסד, אתה גם מעורר את החסד. כך גם כאשר אתפלל על גאולה, אשתמש בתנועה של גבורה כדי לבקש ממנו לגבור על כל המדכאים והמשעבדים.
בשפה ארצית, כשאני מנגן את התו דו, אם יש עוד מיתר בחדר שמכוונן לדו, הוא יהדהד. זה בדיוק מה שקורה. כשאני בתדר הזה, זה מעורר את זה אצל הקדוש ברוך הוא את התדר הזה.
אני לא מצפה מהמתפלל להחזיק את כל התנועות האלו למשך כל תפילת העמידה, למרות שאפשר לעשות את זה וזה לא חייב לקחת הרבה זמן. אבל כשאדם לומד ויודע, נוצר ריקוד בין התנועות. לפעמים אתה שם ולפעמים אתה במקום אחר, אבל לפחות אתה מבין מה מבקשים ממך ואיך מבקשים מהקדוש ברוך הוא.
30 שניות של כוונה
הספר מנחה מסע רוחני בהתכווננות מאוד עמוקה, אבל איך אפשר לחבר את זה לתפילת מנחה חטופה במניין חולף באמצע קניות בסופר?
לקחת ממש מקרה קצה. אני משער שזה סוג של מחמאה לבתי כנסת, שהדוגמה היחידה שיכולת לחשוב עליה למקום שבו אולי לא יצליחו להתכוונן היא תפילת מנחה בסופר… אבל כולנו מתמודדים כל יום עם העובדה שאנחנו יצורים בעלי מוח ומחשבות. זה היתרון הגדול שלנו וגם החיסרון הגדול שלנו, כי המחשבות הרבה פעמים מסיחות את הדעת ממה שקורה.
ברור שזה דורש עבודה. אני לא מצפה שכל תפילה תיראה ככה, אפשר להירגע. אבל אני מקווה שהספר יפתח פתח לאנשים שרוצים להפוך את הסידור, התפילה והמדיטציה למרחב של התקרבות א-לוהית. שיידעו שהערוצים האלה קיימים וילמדו איך להשתמש בהם. זה לא קורה כל יום, אבל זה בהחלט יכול לקרות. אדם יכול להגיד לעצמו: אני יודע את הדרך לשם. ביום שאני מרגיש שקט, אני יודע מה לעשות עם השקט הזה. ביום שבו אני מוטרד מאוד וחייב להספיק המון דברים, אני יכול לפחות לעצור בפסוקי דזמרה, לשים יד על הלב ולהמתין 30 שניות. זה הכול. להרגיש את הלב ורק אז לומר "ברוך שאמר והיה העולם".
אני שמח עבור אדם שהיו לו 30 השניות האלו, והוא ידע מה לעשות כדי שפסוקי דזמרה לא יהיו רק מרוצת מילים, אלא תהיה בהם גם הרגשה של רחמים ויופי. כך הוא יזכור את ההלכה שפוסקת "טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות בלא כוונה". זה יכול לקרות לו גם במניין שממהר מאוד. זה לא רק עניין של זמן, אלא לדעת לאן אני אמור לכוון את עצמי. יש אנשים שפשוט לא יודעים לאן לכוון את עצמם ומה הסידור מציע מעבר למילים.
ואם אני בתקופה לחוצה מאוד ולא מצליח להרגיע את עצמי אפילו לזמן קצר, איך אוכל להתחבר?
אדם לחוץ בהחלט יכול להפוך את הלחץ שלו עצמו לבקשה. למרות שזו פחות ההצעה המרכזית של הספר, ההתמרה הזאת חשובה מאוד. אם אתה לחוץ על משהו, תדבר על זה. אתה מדבר את הלחץ החוצה ומפקיד אותו אצל הקדוש ברוך הוא, בבחינת "השלך על ה' יהבך". זה דבר שאני עושה בסדנאות, כי צריך להשתתף במעמד כזה שבו אתה שולח את הכול אליו בעזרת תנועת ידיים ודיבור. הלחץ יכול בהחלט להפוך לקפיץ של התקרבות.
אתה לא צריך להירגע, אדרבה, תשתמש בטרפוד ובלחץ ליצור פיצוץ של דיבור, תפילה, תקווה, כאב או דאגה. הספר הזה פחות עוסק בזה מכיוון שהוא מנסה להוביל מסע מסודר דרך הסידור, אבל ודאי שתפילה לא חייבת לבוא מתוך רוגע. יש עשרה לשונות לתפילה. אדם יכול להשתמש בלשונות של צעקה ושוועה, יש כמה וכמה גוונים לתפילה.
הזכרנו את המקרה הקיצוני של הסופר, אבל בוא ניקח כדוגמה נער בישיבה תיכונית. איך אפשר לתת כוח לתפילה לנערים שלא מחפשים מפגש עם הקדוש ברוך הוא, או בכלל, לכל אחד מאיתנו כשאין לו כוח ורצון?
מצב שבו אין כוח ואין רצון הוא שונה. לא מדובר באדם שמוטרד, מודאג ומכווץ את גבותיו מלחץ, אלא במישהו שאומר "מה אכפת לי בכלל? תן לי לצפות במסך, מה אתה רוצה ממני?". הוא לא מבין מה רוצים ממנו. אלו כבר תהליכים אחרים ויש לי הרבה מה לומר על כך, מכיוון שאני עובד גם עם צוותים חינוכיים ועם נערים, אבל זה פחות הנושא של הספר הזה.
במהלך העבודה שלי יצא לי לפגוש מגוון רחב של אוכלוסיות. אני עובד עם אנשים שונים, עם צוותים ועם נערים. אני יכול כמובן לחלק להם עצות, ויש לי לא מעט כאלה להציע, אך אני חייב להודות בכנות שאף עצה לא באמת תעזור לנער. מכיוון שהזכרת בני נוער, חשוב להבין שלנערים לא נותנים עצות. כשיושבים עם נער, המטרה היא לנסות ליצור עבורו חוויה מסוימת, כזו שתהפוך עבורו לתגלית ותוכיח לו שאפשרות כזו אכן קיימת בתוכו.
יש לי שלל דרכים להגיע לשם. עצם היכולת ללמד אנשים כיצד לשים לב אל המחשבה שהם חושבים באותו רגע, היא כשלעצמה בעלת ערך עצום. עם זאת, צריך לדעת איך לשחק איתם. אני לא אבוא לנער בן חמש עשרה או שבע עשרה בהרצאות. זה חייב להיעשות ממש דרך משחק ושעשוע. פתאום הוא שם לב למשהו, ואני מזמין אותו להישאר איתי עוד רגע בתחושה הזו. העבודה בגילאים האלה חייבת להיעשות בצורה לבבית, משחקית ומשועשעת, כדי שהנער יגלה על עצמו משהו שמפתיע אותו.
בדרך כלל, אנשים לא מגלים על עצמם שום דבר דרך מלל, בטח לא כאשר המלל מגיע מהמורה. מבחינת ההתרחשות של הלב, למלל כזה אין שום ערך. הוא אמנם מלא ערך מבחינת רכישת ידע, אך רכישת ידע ותפילה הם שני מסלולים שונים לחלוטין. אם אתה רוצה לגעת בלב בגילאים האלה, זה לרוב לא יקרה דרך דיבורים, אלא דרך חוויה שבה הנער פתאום מופתע. אתה אפילו לא צריך לדבר איתו על זה, הוא פשוט מופתע ומשהו בתוכו מתחיל לזוז.
אפשרויות כאלה בהחלט קיימות, והן קשורות למוזיקה, לתנועה, למשחק ולדרמה. אלו אופנים שנועדו לעורר רצון ואכפתיות, ולהוציא את הנערים מאדישות ומאובדן תקווה. לעיתים הם מחפשים בידור כסוג של פיזור דעת, פשוט כי כואב להם בִּפנים. יש כל מיני סיבות לכך שנערים נמצאים במצבי הנפש הללו, ולכן צריך לעבור איתם משהו ביחד. אולי במקרים מסוימים זה עשוי להיות ספר, אך לרוב זו חייבת להיות חוויה. לכן אני נמנע ממתן עצות למצבים של חוסר רצון. מה שבאמת נדרש הוא להעביר הדרכה לצוות החינוכי, ללמד אותם כיצד להביא את הנערים למצב שבו הם מגלים משהו בעצמם. גם הצוות החינוכי צריך לעבור תהליך דומה של גילוי. זה דורש עבודה, אבל הכול אפשרי, ממש אפשרי.
להכיר את הרבדים האישיותיים
איך באמת אני אמור לגשת אל התפילה, ואיך אני יוצא ממנה? מה קורה שם בין הכניסה ליציאה? מהו המסע הרוחני שנעבור שם בזכות קריאת הספר?
נתתי קודם דוגמה אחת על החסד והסליחה. ישנן שלוש עשרה בקשות בתפילת העמידה, וכל אחת מהן פונה לתכונה ולכוח אחר בנפש. אולם מעבר לכך, או נכון יותר לומר לפני כן, הספר מציע ערנות לשכבות נוספות. לא מדובר רק בשכבות שתיארתי קודם, כמו הגדולה, הגבורה והאיזונים של תפארת וההרמוניה שנמצאת שם. אלו הן אכן תכונות בנפש, אך אני מדבר על עוד ממדים שבאדם.
כשאני מדבר על ממדים שבאדם, אני מתכוון למודעות לגוף ולכוחות שלו, כמו שמתבטא בברכות 'פוקח עיוורים', 'מתיר אסורים' ו'זוקף כפופים'. אני הופך להיות ער לגוף ולנפש. אם נדלג כרגע על פרשת הקורבנות שהיא מעט מורכבת, השלב הבא הוא לגלות שיש לי גם אמוציות. יש לי אהבה, חוויית רחמים והתרגשות בפני יופי, ואלו בדיוק התחושות שפסוקי דזמרה אמורים להוביל אליהן.
לאחר מכן אני שם לב שמאחורי הכול, יש אחד שעומד שם. כאן אנחנו כבר נכנסים לרובד של הנשמה והשכלים, ואני שוהה באזור הזה. כל התהליך הזה מתרחש עוד לפני שאני מגיע למה שמכונה 'החיה', כלומר שמונה עשרה הברכות. זהו לשון חי, חיים של ערך, יעד וייעוד. בסופו של דבר אני מגלה שאני יכול פשוט לשכוח את הכול ולהשתטח על הרצפה; זהו התחנון. אני מאבד את הכול לפניו, ואז בודק מה נשאר לי לומר לו.
אדם שעובר דרך התחנות הללו חווה משהו אחר לחלוטין. זה לא מה שתיארתי כשדיברתי רק על הבקשות, אלא זה להכיר את הרבדים האישיותיים השונים שקיימים בו. ההיכרות הזו היא סופר משמעותית גם ליכולת שלי לנהל את החיים שלי ביומיום.
תאר לעצמך שאני יוצא לדייט. אני צריך לשאול את עצמי: האם אני עכשיו פועל מתוך הנפש? מתוך הרוח? או מתוך הנשמה? כשיצאתי עם אשתי בפעם הראשונה, (היו לנו למעשה שני סבבים. זה סיפור בפני עצמו) ברגע הראשון שראיתי אותה, ידעתי מיד שזאת תהיה אשתי. הייתה לי תחושת פליאה עצומה. הקדוש ברוך הוא סיבב את הדברים כך שנצליח להיפגש. אבל כשהייתי איתה במפגשים, נכחתי המון ברובד של השכל. היה לי שטף של דיבור, ובגלל שהיא אישה כזאת מיוחדת, הייתי בטוח שהיא לגמרי איתי. אך לאחר המפגש הרביעי היא הודיעה לי שאין לה עניין עם אדם כמוני, אבל הוסיפה שיש לה חברה שדווקא עשויה להתאים לי…
לקח שנתיים וחצי עד שהשם סיבב שנתחיל להיפגש שוב. הפעם הגעתי ממקום אחר לגמרי. הייתי במקום של רוח, של לב ושל נוכחות הרבה יותר מלאה. אילו הייתי קורא את הספר של עצמי לפני הדייט ההוא, הייתי מבין שלא מדברים עם האישה רק מהשכל, והייתי מכיר בכך שיש רבדים שונים. כשאתה מחזר אחרי אישה, יש ממד מסוים שנכון יותר למפגש. הספר בעצם מלמד לעבור בין הרבדים הללו בצורה מודעת. אני מעביר גם סדנאות בנושא, כך שזה לא מסתכם רק בספר. אולם מצאתי בספר מסגרת טובה להעביר את הידע הזה, ולהראות כיצד הסידור מכוונן בדיוק לשם.
בסופו של דבר, זה בוודאי יכול לשרת את האדם בחייו. כשהוא לומד לחוות בכל יום את המעברים הללו, הוא יודע גם כיצד לנהל את עצמו. הוא מבין שכרגע זהו זמן של התייחדות בנפש, וזה לא הזמן לאף מחשבה אחרת אלא רק להיות שם. לחילופין, הוא עשוי לזהות שכרגע זה זמן של לב, או זמן של שכל.
אם ניקח את המשל שהרב אומר על הדייט, אדם מגיע עם תפיסת עולם או חוויית חיים ונפגש עם משהו חשוב שמחוץ לו. זה יכול להיות אישה, ובמקרה שלנו זה תפילה, סידור והקדוש ברוך הוא. ובכן, לא מספיק לבוא רק עם החוויה שלי, צריך לחשוב גם על הצד האחר – על הקדוש ברוך הוא ומה שהוא רוצה.
זה גורם לנו התאמה וכיוונון. כדאי להכין את עצמי לקראת התפילה, ולא רק לבוא מהמיטה ישירות לסידור. מומלץ לעבור תהליך כדי שבאמת יתרחש מפגש, כי אם לא אתכוונן, לא אצליח באמת להיפגש.
כן, שיר השירים מלא מזה, וזה נכון ומדויק כמו שאמרת – עם איזה פן של הקדוש ברוך הוא אתה בא להיפגש היום? הכן את עצמך בהתאם.
המשקל הסגולי של המילים
זה בדיוק מה שעמד בבסיס ההתנגדות הראשונית שלי לרעיון שלמילים בתפילה יש משקל סגולי בפני עצמן. בהתחלה לא ידעתי מה לעשות עם התפיסה הזו, כי אין ספק שלמילים אכן יש משקל, ואולי אפילו משקל סגולי. התשובה שגיבשתי לעצמי היא דרך המשל של אדם שמנגן צלילים. לעיתים המחשבה שלו נמצאת במקום אחר לגמרי, אך הוא עדיין מנגן את הצלילים. לעומת זאת, יש מצב שבו הוא ממש מושקע בצליל שהוא מוציא.
אדם יכול לנגן מהלב, מהיסוד, או אפילו מהמצח. יש כל מיני אופנים וטכניקות, והשאלה היא מה אתה רוצה לנגן. השומע מצידו שומע צלילים, ולצלילים הללו יש השפעה בפני עצמם. הנמשל הוא מי שאומר את מילות התפילה; יש למילים הללו השפעה מסוימת, אבל חביבי, אין מה להשוות בין הדברים. לכן השאלה המהותית היא איזה סוג של מפגש אתה רוצה לייצר, מאיזה מקום בנפש אתה רוצה שהמילים יבקעו?
כשאתה יוצא לדייט, ברור שאתה צריך לספר על עצמך, אבל מה בדיוק תספר? התשובה תלויה במקום שבו אתה מונח. אתה יכול לספר עד כמה קשה היה להגיע: "היו המון פקקים והיה מתיש, אבל הצלחתי להגיע". זה מאוד יבש לדבר ככה. אתה יכול גם לומר: "במהלך הפקקים נאלצתי לעבוד על עצמי לא להתעצבן, כי פקקים באמת מוציאים אותי מדעתי, אבל פתאום הבנתי שאני יכול לבחור אחרת". זה כבר דיבור קצת יותר עמוק. השאלה היא מה אתה בוחר להביא אל תוך המפגש. זה תלוי לחלוטין ברובד שאיתו אתה מגיע, וזה בוודאי נכון גם לגבי התפילה.
האם לדעתך כך באמת התפללו בעבר? ייתכן שבעבר אנשים חוו מסע רוחני באופן אותנטי יותר, והרב פשוט יודע להמשיג היום במילים את מה שפעם אנשים חוו בטבעיות? הרב מדבר בספר על סוג תפילה חדש לגמרי או על תפילה ישנה שקמה לתחייה?
קודם כל, האמת היא שאנחנו לא באמת יודעים מה היה בעבר. אני חושב שבעבר, כפי שהרמב"ם כותב, היה הרבה פחות סדר לתפילה. אדם היה פשוט שופך את נפשו וממשיך הלאה. הרמב"ם טוען שזה חלק מתוצאות הגלות, שאילצה אותנו לסגנן את התפילה וליצור עבורה נוסח ותבנית קבועה. אני נוטה להסכים עם הגישה הזו, אך אין זה אומר שהתבנית הקבועה שונה מהתהליך הפנימי שבן אדם היה עובר.
אני משער שאם תמיד היו עשרה לשונות של תפילה, סימן שלא הייתה שם רק צעקה. היו גם תפילות שנבעו מאהבה, מחשק ומרצון לקרבה. יכול להיות שאנשים היו פעם יותר טבעיים ביכולת שלהם לנוע בין הרבדים הללו, וזה פשוט בא להם יותר בקלות. גלות היא גלות בכל מיני ממדים, והיא כוללת בתוכה גם התרחקות מעצמנו, מהשורשיות ומהטבעיות שלנו. מסיבה זו נוצר הצורך לסגנן.
עם זאת, אני לא חושב שהתבנית בהכרח צריכה להרחיק אותנו מהאותנטיות. להפך, עצם קיומה של תבנית יכול דווקא לעזור לך לחזור אל האותנטיות האבודה שלך. היא שם כדי להזכיר לך דברים ששכחת – שאתה גם אוהב, שאתה גם שואף. מנסים פשוט להחזיר אותך לשם. יחד עם זאת, אני משוכנע שבעבר אנשים לא דיברו בסוג המילים שבהן אני משתמש. ברור לנו שרבי יוחנן ורבי עקיבא לא התנסחו כמו שהיום אנחנו מדברים. הם דיברו יותר בשפת המדרש, שהיא שפה מיתולוגית באופייה. כלומר, הם היו מספרים לך סיפור שנועד לעורר בך משהו. המספר אולי לא יודע להסביר לך בדיוק במילים מה מתעורר בך, אבל הוא יודע בוודאות איזו פעולה הסיפור עושה. כך לפחות זה נראה לי.
הלכנו לאיבוד באיזשהו מקום? הייתה שכחה במהלך הזמן?
מאוד יכול להיות שמצד אחד אכן הלכנו לאיבוד, אך מצד שני, השבר הזה בדיוק הוא שאילץ אותנו להוסיף עומק, גם בניסוח ואולי גם בחוויה עצמה. אני ממש לא סבור שהחוויה שלנו הפכה לדלילה יותר רק בגלל שהיא מתווכת על ידי השכל. להפך, היא הפכה לעשירה הרבה יותר.
יש לי נכדים עכשיו, ואני רואה איך הם מגיבים ב'וואו' מלא התפעלות כשהם רואים פרח. אתה מסתכל על זה ויודע שאתה כבר לא שם. אבל גם אני מתפעל מאוד מפרח, אלא שההתפעלות שלי היא עמוקה יותר, משלבת רגש ולב. הילד פוגש את הפרח בצורה ישירה, אבל האמוציות שלו יחסית שטחיות, כמו זרימת מים. לעומת זאת, אצל האדם הבוגר יש משהו מתועל שחודר עמוק.
אפשר להיות סנטימנטליסט, ולהצר על כך שאנחנו כבר לא כמו ילדים, כפי שהיה נהוג בתקופה הרומנטית באנושות. ואפשר גם להבין שעלינו מדרגה, וזה טוב שאנחנו במקום מושכל יותר שיודע לנסח דברים בצורה שמעמיקה את החוויה. בעל התניא כותב שהמילים דוחפות אותך להשגות עליונות יותר. אני לא מסתכל על הנכד שלי ואומר 'הלוואי ויכולתי לדבר על השם כמוהו'. אני רוצה שהוא ידבר כמו שהוא מדבר. המגע שלי עם השם שייך לממד עמוק ובעל גוונים. ההתפתחות הזו היא לטובה. איזה מין בורא ירחיק אותנו מעצמנו עם השנים וידרדר את החיים? לא נראה לי שזה המצב.
מתחם התייחדות בבית העץ
בהכנת הספר, הרב מרגיש שהתחיל מאפס, או שהייתה איזושהי מסורת של מסע רוחני ששאבת ממנה השראה?
אני לא יודע אם להתנצל על כך, להתפאר בזה או פשוט לציין עובדה, אבל האמת היא שזו עבודה אישית שהחלה בפלורידה לפני הרבה שנים כשהייתי צעיר. זה קרה בזכות מגע עין עם הרבי.
אם תשאל אם היו לי מלמדים שהתוו עבורי את המסע הספציפי שאני חולק עם העולם בספר – התשובה היא לא. אני לא אומר זאת מתוך גאווה, אלא מתוך מבנה הנפש שלי. האם קיבלתי השראה מהרב קוק? בהחלט, אבל הספר לא כתוב בשפה 'קוקניקית'. אני מודה ששאבתי השראה רבה גם מהרב אהרן מסטרשלה. ביליתי מאות שעות בספרים שלו, ויש לי אינסוף שיעורים עליו ברשת. הוא פתח לי צוהר חדש לחוויה מושכלת בתוך תורת בעל התניא, אבל הוא לא זה שסיפר לי את המסלול שמופיע בספר.
עם זאת, פגשתי בדרך אנשים שהוסיפו לי המון. היו לי מפגשים משמעותיים עם הרב עדין שטיינזלץ, בתקופה שבה כיהנתי כמשפיע רוחני בישיבת 'מקור חיים'. גם שם אי אפשר לייחס לו את התוכן של הספר, אבל הרגעים במחיצתו היו מכוננים. באחת ההתוועדויות הוא אמר לי: "עכשיו תסתכל עליהם עם עיניים של אהבה". בפעם אחרת ביקרתי אותו על משהו ביקורתי שהוא אמר לתלמיד, והוא ענה לי: "אם יש ילד אחד שלא יודע שאני אוהב אותו אהבה אין סופית, אני מתפטר מתפקידי כנשיא הישיבה".
למדתי המון מאנשים. למדתי רבות מהרב גוסטמן על אמיתיות בלימוד ועל היחס שלו לבריות, וזכיתי לשמש תלמידי חכמים גדולים. ברוך השם הייתה לי הרבה השראה, אבל אף אחד מהם לא סיפר לי את הדברים שנכתבו בספר.
מרגש לשמוע שזה יצא מתוך הנפש שלך.
כן, זה תוצר של עבודה פנימית ושל ניסיון ממושך להנחיל את החוויה הזו. בעבר הייתי עורך ריטריטים וסדנאות של כמה ימים. אני זוכר את החדר שבו אני יושב כעת, לפני אולי עשר שנים. אני קורא לו 'בית העץ', והוא ממוקם על הגג של הבית שלי. לפעמים הייתי עורך בגג הזה סדנאות של שלושה ימים, והמשתתפים היו לנים בבתים באזור. עכשיו, לאחר שסיימנו קמפיין של גיוס כספים עבור המדרשה של אשתי, אנחנו בונים מתחם מסודר שישרת גם את המטרה הזו בצורה טובה עוד יותר. זה יהיה מתחם ממש געוואלדיג.
אני זוכר איך החדר הזה הדהד בעבר, כשהייתי במקום הרבה יותר מופשט, עם עשרים וחמישה אנשים שעומדים יחד ומפיקים הברות ארוכות, "אֶ… אֶ…" כדי להדביק את עצמנו בתדרים הנכונים לתפילה. אני יכול להיות אדם מאוד אזוטרי, מופשט ואלוקי, ואני מתגעגע לחוויות העוצמתיות הללו עם אנשים.
הספר הוא תוצאה של הניסיון ליצור לאנשים את החוויות הללו, לעיתים במשך ימים שלמים. מתוך ההתנסות פיתחתי את השיטות ולמדתי מה עובד ומה מתאים. הספר נולד מתוך ניסיון החיים הזה. בתוכו שילבתי גם הנחיות שמתאימות לאלה שמעוניינים ב'התייחדות', שזה מושג שונה לחלוטין מ'התבוננות'.
מה ההבדל בין התייחדות להתבוננות?
התבוננות מונחית על ידי מילים, תוכן ודמיון. לדוגמה, הנחיה שאומרת: "הביטו לעבר השם, הרשו לעצמכם לחוש שגם השם מביט בכם. חוו את התהודה וההדהוד ביניכם, תנועה של הלוך ושוב שמבטאת שיתוף עמוק של אהבה". לאחר מכן אני מבקש להכיר בכך שזו החוויה של ירושלים – המקום של הראייה וההיראות בשלמותן. בגלל שיש פה מלל שמדריך את החוויה, זו התבוננות.
התייחדות, לעומת זאת, היא תרגול. הנחיה להתייחדות יכולה להיות: "זמזמו בקול או חרישית את הצליל 'אוּ', שהוא תנועת הקובוץ, וציירו בדמיון תוך כדי מחשבה את שם הוי"ה בהגייתו כ-'יוּ־הוּ־ווּ־הוּ'". בשלב הזה אני מודה שלפעמים אני זולג מעט חזרה להתבוננות ומבקש להתחבר למשמעות של תנועת הקובוץ, שמסמלת את המקובצים והמחוברים בעיר שחוברה לה יחדיו. אבל עיקר ההתייחדות היא זמזום הצליל שמאחד אותך עם כוח או תדר מבלי לעבור דרך השכל.
השתטחות והצלחה במבחן
אם לאדם יש צורך מיידי – הוא חלילה זקוק לרפואה, או שהוא פשוט חייב להצליח היום במבחן – האם זה מפריע לו? איך הוא נכנס עם הדחיפות הזו למסע של תפילת הבוקר כשהוא אומר "אין לי סבלנות, אני רוצה שה' יעזור לי עכשיו"?
זה מגניב! סוף סוף אכפת לך ממשהו! קודם כל, הספר ממש לא בא לשלול את הפעולה הפשוטה של להשתטח לפני השם ולשפוך את הלב. אם זה מה שבוער בך עכשיו, תעשה את זה.
עם זאת, הספר מיועד לאדם שיש לו זעקה בליבו, והוא כבר לא ילד בן חמש עשרה, אולי יותר בכיוון של בן עשרים ושש… בגיל הזה אדם כבר מכיר את תכונת ה"פחז כמים", אך הוא גם מבין שדברים אמיתיים בחיים מושגים כאשר מתעלים את האנרגיה הזו למסלול מובנה. לנער בן חמש עשרה הייתי אומר: 'רוץ ליער ותצעק אל הקדוש ברוך הוא', ואין לי שום בעיה לעבוד עם צעירים ככה. אבל הספר מיועד לאנשים שרוצים לצאת למסע ולטפס שלבים בסולם.
לאותו אדם בוגר שממהר למבחן, אזכיר להיזכר קודם כל בגוף. לאחר מכן לחוות את הגעגוע בפרשת הקורבנות, לפגוש את הלב ולעורר את הייחוד. רק אז הוא יגיע לתפילת העמידה ויכוון בברכת השנים. שם הוא יבקש שהברכה וההצלחה ירדו כמטר אל תוך החיים שלו ואל המבחן. במקום הזה הוא ישפוך את נפשו כדי שיהיה פרי מתוק ושפע של הצלחה.
כשאתה פועל כך, אתה למעשה מדבר אל הקדוש ברוך הוא בשפה שלו, וכל הלב שלך מונח שם בתוך מרקם של כלליות ההוויה. כשהמשבצת הפרטית שלך מונחת במקומה המדויק בתוך המכלול – איך אפשר שלא תצליח? הרי כל תבואת השנה תלויה בזה! זה תהליך שעובר דרך השכל אבל מוביל לכך שהלב בוער.
הרב עורר בנו כיסופים שפתחו לנו פתח אל המסע. לסיום, האם יש משהו נוסף שהרב ירצה לומר?
אגיד שעבורי התפילה היא עדיין מסתורין. השזירה הזו של טקסט, חוויה, הגות ולבביות היא מגע א-לוהי, וזה מרגיש לי מאוד אישי. מה שגורם לי להתפעל עשוי להיות שונה ממה שמרגש אחרים. לכל אדם יש את ציפור הנפש שלו שמעוררת אותו.
אני נושא תפילה שכולנו נצליח להיפגש ולמצוא את המכנה המשותף – שהספר הזה ייגע בציפור נפשך, כמו גם בזו של אחרים. אני מקבל משובים מאנשים, וזה נוגע בהם בדרכים שלפעמים מפתיעות אותי. זהו חלק מהמסתורין – מצד אחד, השם מאחד את כולנו, ומצד שני הוא יצר אותנו שונים כל כך. לכתוב ספר זו משימה מורכבת עבורי, הרבה יותר טבעי לי לשוחח איתך. בכתיבה אני מניח את מה שיש בליבי ומתפלל שזה יגיע לידיים של אלו שזה באמת יכול לרומם את חייהם.
