אנחנו גרים במקום שהוא לא ממש רגיל. זוכים לגור בחושן שבמזרח ירושלים, בתוך שכונה של בין לבין, בניין יחיד בתוך שכונה ערבית, צופה נוכח הר הבית. וכמעט תמיד, התגובה היא "וואו, כל הכבוד לכם…", באיזו התפעלות, כאילו אנחנו עושים משהו יוצא דופן. והתגובה שלי בדרך כלל היא שזה באמת מדהים, ובאמת כל הכבוד לנו, אבל זה לא יוצא דופן. יש מלא מה לעשות בעולם. יש כל כך הרבה אפיקים של טוב. אפשר לגור במזרח ירושלים, נכון, ואפשר גם לגור בחוות, ולהתמסר ללימוד תורה, ולהקים גרעינים, ולחנך, ולטפל, ולייסד, ולגדל וליצור… וכל אחד מוסיף טוב כפי נטיית ליבו וכוחותיו.
להוסיף טוב בעולם זה וואו. זה מדהים. תמיד. יש לזה אינסוף צורות. אבל המבט צריך להיות פנימה, לא החוצה. שלא נתבלבל להתפעל מאיך נראה הטוב של אחרים. שלא נתבלבל שיש צורה אחת לטוב.
יש לתנועת הנפש הזו המון מילים. שליחות, ייעוד, מסירות נפש.
מילים גדולות שעלולות להותיר אותנו עם תחושה שזה 'שם'. אבל האמת היא שזה פה. קרוב קרוב. חיים.
אפשר להביט פנימה. לשאול את עצמנו מה הכוחות שלנו, במה אנחנו טובים? במה אנחנו חזקים? למה אנחנו מתגעגעים בעולם? מה העיניים שלנו מבקשות ומחפשות כל הזמן?
***
אליעזר. כולו עזר לגילוי אלוקות. אין לו משל עצמו כלום. הוא שליח. עבד. ובשליחות חייו שמתרחשת בפרשה שלנו, הוא מחבר את הדור הזה לדור הבא. לוקח את הדור של אברהם אבינו, אדונו הגדול בו הוא למד ואליו הוא שייך, ומשרטט את הציור של הדור הבא. הוא משדך בין יצחק לרבקה, ובין הדור הבא לדור הקודם.
ואברהם אבינו, האוהב הגדול, שולח את עבדו, את שליחו לחפש ליצחק כלה. וטרם המפגש, עומד אליעזר ונושא תפילה:
וַיֹּאמַר ה' אֱ־לֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם
ומפרש רבנו בחיי: "ועשה חסד". פתח העבד בתפלתו בחסד וחתם אותה בחסד שאמר ובה אדע כי עשית חסד עם אדני, ואין ספק כי כיון שנתגדל בבית אברהם היה חכם גדול בתורה ובחכמה וידע כי זו מדתו של אברהם ועל כן התפלל בה.
איזה דבר! אליעזר מחפש כלה בשליחותו של אברהם, והוא נכנס 'דרך השער' של אברהם. דרך החסד. אברהם הוא חסד, אז התפילה של אליעזר היא דרך חסד, והמציאה היא בעזרת החסד, כי הכוח והגילוי של אברהם קשור לחסד.
יש סוד גדול שאליעזר אוחז בו, סוד שנמסר לו מבית אברהם. סוד המידה. אמרו חכמינו "במידה שאדם מודד בה מודדים לו". אנחנו רגילים להתייחס לזה במבט של סיבה ותוצאה. כאילו אם נביט בטוב, יביטו עלינו בטוב. וזה נכון. אך יש עומק גדול יותר. יש לכל אחד מאיתנו מידה. הארה בעולם שהוא שייך אליה והיא מבטאת את כוחותיו ואת מעשיו. חוזקה מיוחדת. וכשאדם פועל מתוך המידה הזו, אז המציאות מאירה את פניה אליו בהתאמה. יש התאמה נכונה בין איך שהוא פועל לבין איך שהמציאות פועלת כלפיו.
יש הבדל עצום אם ננסה לארגן משהו שאנחנו טובים בו, או משהו שלא ממש מתחומי החוזק שלנו.
סיפרה לי חברה, שחיפשה מקום עבודה הרבה זמן ולא מצאה, עד שהיא הבינה שאחד מהדברים שהיא מחפשת זה לעשות בעולם דברים שיפארו את ה', והתחילה להתפלל משם. לבקש שתגיע למקומות מוארים, שיכולים לפאר ולתאר ולתת אמת מפוארת של טוב. ומתוך המקום הזה, די מהר הגיעה למקום שהתאים לה. היא זיהתה מה היא בעצם מבקשת, מה הכוח שלה, והמציאות האירה לה פנים.
יש משהו שעבד אברהם מלמד אותנו על תודעת שליח. תודעת השליח שבו עוזרת לו לזהות את נקודת החסד כנקודה מהותית, וממנה לבקש. ומתוך כך גם להיענות במיידי, בכפל כפליים. שליח יודע שהוא לא הנושא. זה לא מעניין שהוא אליעזר, הוא כאן למען.
מתוך הזיהוי של החסד, מתוך השייכות אליו, יכלה גם להתגלות הנקודה המיוחדת של יצחק, הגבורה. אבל השידוך, החיבור בין דור הולך לדור בא הוא ביכולת לשאת עיניים ולזהות את הנקודה הפנימית. לזהות את השורש שמחייה את הכל. ומתוך העמדת הבניין על האבן המרכזית שלו, נבנית הקומה החדשה. דור הולך ודור בא.
וכשאנחנו בתודעת שליח, פועלים מתוך המידה שלנו, אנחנו יכולים לפעול למען. במיליון דרכים. איש איש כפי נטיית ליבו וכוחותיו.
ואנחנו, בני אברהם יצחק ויעקב, שרשרת ארוכת שנים, מוסרים דור לדור את השייכות הפנימית. את החכמה הגדולה שאברהם מסר לאליעזר וגילה לו שבמידה של האדם, דרכה מתפללים, יוצרים ופועלים. מה המידה שלך? מה השער דרכו את נכנסת? איך אנחנו מביטים אל המציאות? דרך זה את פונה, ופועלת ויוצרת. דרך זה אנחנו מוסיפים טוב. דרך זה אנו נענים, דרך זה מקיימים עוד דור, עוד שלב, עוד היכל במציאות.
דור הולך ודור בא. דור דור וכוחותיו, איש ואיש וחוזקותיו. ודווקא ככה (איזה מזל שיש מלא כישרונות ויכולות בעולם!) – הארץ לעולם עומדת.
