אשתף אתכם בסיפור מעניין: בליל שמיני עצרת תשל"ח התקיימו כסדרן ההקפות בבית המדרש הגדול של הרבי זי"ע. הקהל מנה אלפי חסידים ואורחים שהגיעו לשמוח בשמחת התורה, באחד הימים השמחים ביותר בשנה, בהם ראו אצל הרבי התגלות של שמחה וריקודים ללא גבולות. אלא שבעיצומן של ההקפות עבר הרבי, לא עלינו, התקף לב קשה.
מצבו הבריאותי של הרבי היה קשה מאוד, והרופאים סברו שעל פי דרך הטבע הסיכויים קלושים ביותר. אבל בניסים גלויים, לאחר כמה שבועות הרבי כבר יכול היה לשוב לביתו ולעבודתו בקודש. זה קרה בראש חודש כסלו, יום שנקבע אצל החסידים מאז והלאה כיום של שמחה.
במשך שתי היממות של שמיני עצרת ושמחת תורה החסידים היו כמובן שבורים מאוד. אבל במקביל, הרבי העביר להם מסר ובו ביקש להמשיך להיות בשמחה ולא להפסיק את שמחת החג, ואדרבה – לרקוד ביתר שאת וביתר עוז. זה היה קשה מאוד, בפרט שבשעות הראשונות המצב לא הוקל אלא אף החמיר, והמציאות הייתה איומה ביותר. אף על פי כן, הרבי ביקש שהחסידים יהיו בשמחה, ומתוך השמחה תבוא הרפואה.
בין הדברים שהתרחשו באותם ימים, יש סיפור מיוחד הקשור לעבודת ה'. באותה תקופה שהו בחדרו של הרבי רופאים מומחים שטיפלו בכל הנדרש. הרבי נשאר בחדרו במשך כל התקופה, משמחת תורה ועד ראש חודש כסלו – למעלה מחמישה שבועות – ואת כל המכשירים הרפואיים והרופאים הביאו אליו, לפי הצורך.
באחת הפעמים כשהרופאים טיפלו ברבי, עשו לו זריקה. הרופא הסביר שנדרש להוציא דם לצורך בדיקה מסוימת, ולכן הוא נועץ את המזרק בגוף ומושך את הבוכנה לאחור וכך נוצר חלל, מקום פנוי, והחלל שואב אליו את הדם.
בתגובה, הרבי אמר אז דבר מעניין מאוד: הבעל שם טוב מלמד אותנו שמכל דבר ניתן ללמוד הוראה בעבודת ה'. אם כן, מהי ההוראה שאפשר ללמוד מפעולתו של המזרק?
הרבי הסביר שזו הוראה למצב שבו הוא והחסידים נמצאים כעת, כאשר הם אינם יכולים להסב יחד להתוועדות של דברי תורה והתעוררות. עניינו של החלל הוא חושך, העדר ושלילה, וההעדר הוא לכאורה ההפך מקדושה שהיא מלאה ושלמה. אם כן, כאשר נוצר חלל ומקום פנוי, שהוא ההפך מקדושה ומעורר דינים, אפשר היה לחשוב שנותר כאן רק עניין שלילי. אבל האמת היא שדווקא באמצעות החלל מתרחשת המשכה חדשה: החלל והמקום הפנוי מעוררים ושואבים אליהם דם חדש – "כי הדם הוא הנפש", כלומר, המשכת חיוּת. יוצא, אם כך, שדווקא החלל, שנראה בתחילה כהעדר וכשלילה, הוא זה שמעורר את ההמשכה החדשה.
העניין הזה קיים בכל הרבדים, הן באלוקות והן בעבודת האדם בנפשו. באלוקות, זהו אחד העניינים הכלליים המבוארים בחסידות בשם האר"י ז"ל, שבריאת העולמות התאפשרה רק לאחר שהאור אין סוף הסתלק ויצר חלל ומקום פנוי – 'צמצום'. כדי שתהיה אפשרות להמשיך עולמות, קדמה לכך מציאות של חלל ומקום פנוי, ודווקא דרך אותו חלל נמשך 'אור הקו'. אבל לפי המשל מן המזרק, אין זה רק שתחילה נוצר החלל ולאחר מכן הגיע אור הקו, אלא שהחלל עצמו 'עורר' ו'שאב' כביכול את ההמשכה החדשה. ההעדר והשלילה הם אלה שעוררו את המשכת האור החדש.
כך גם בעבודת האדם: דווקא החושך, החלל והמקום הפנוי, ההעלם וההסתר, מעוררים התגלות אור פנימי ועמוק יותר של הנפש. עניין זה מתבטא כבר בכללות ירידת הנשמה למטה. ירידת הנשמה היא בבחינת חלל ומקום פנוי, ירידה של העלם והסתר, אבל אין זו ירידה שנועדה לבלבל את האדם, אלא אדרבה – דווקא מתוך החלל מתעוררת חיות חדשה ומתגלים כוחות חדשים באדם שיוכל לעשות את עבודתו בעולם הזה נאמנה.
הרעיון הזה מתבטא בעיקר בעבודת התשובה. כאשר אדם מוצא את עצמו בתקופות מסוימות בחייו במצב של חלל, במצב בלתי רצוי, אסור לו להתייאש חלילה. אדרבה, עליו לדעת שדווקא מתוך אותו חלל יכולה לצמוח הארה חדשה וחיות חדשה בעבודת ה'. זהו כוחה של תשובה, שעליה נאמר: "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד".
נחזור לסיפור: הרבי התכוון בדבריו בעניין החלל והריקנות למציאות שהייתה באותה שעה כפשוטה ממש. הרבי והחסידים היו שרויים במצב של חושך כביכול, של העלם והסתר בבריאות הגוף, כשהם אינם יכולים להתראות ולהתוועד כמימים ימימה. אבל כדי שהחסידים לא יפלו ברוחם, עליהם לדעת שמתוך המצב הזה יבוא אור גדול יותר והתגלות מחודשת ועמוקה יותר. ואכן כך היה, והרבי חזר לעבודתו בהרבצת התורה בממדים אדירים הרבה יותר מאשר קודם לכן.
הנקודה הזו קשורה באופן ישיר לפרשת השבוע העוסקת כולה בחייו של יצחק אבינו. עד עכשיו עסקנו באברהם אבינו, ובפרשיות הבאות נעסוק ביעקב אבינו, ואילו פרשת תולדות מוקדשת ליצחק.
כידוע, אמרו חז"ל "האבות הן הן המרכבה": אברהם אבינו היה מרכבה למידת החסד, ויצחק היה מרכבה למידת הגבורה. בחסידות מוסבר על פי הזוהר – על יסוד הפסוק "ויקרא אלוקים לאור יום ולחושך קרא לילה" – שאברהם נקרא "אור" ויצחק נקרא "חושך". אברהם הוא אור, כפי שמובן בפשטות: הוא זה שהחל להאיר בעולם את אור האמונה, ומידת החסד שלו הביאה אור רוחני בעולם, וכפי שאומר המדרש: "עד אברהם היה העולם מתנהג באפלה, משבא אברהם התחיל להאיר". אבל מהו עניינו של יצחק, שנקרא דווקא "חושך"?
כתוב בחסידות שעבודתו של יצחק הייתה ההתעסקות עם החושך עצמו. לא כמו אברהם, שהעבודה שלו הייתה להביא אור ואלוקות אל העולם 'מלמעלה למטה', אלא להפך: יצחק התעסק עם העולם כפי שהוא מצד עצמו, עם החושך והחלל שבו, ופעל לזכך אותו בעצמו ולהפוך אותו לאור – 'מלמטה למעלה'. לא רק להכניס אור במקום שבו יש חושך, אלא להפוך את החושך עצמו לאור.
אתם זוכרים במה יצחק עסק באופן מיוחד בפרשה? נכון, בעניין חפירת הבארות, שסביבו נסוב חלק מרכזי בסיפור חייו של יצחק. מהי המשמעות של חפירת בארות, ולמה התורה רואה לנכון לספר לנו על כך? אדם מגיע למקום שבו הוא רואה רק אבנים, עפר ויובש – מקום שנראה שאין בו שום דבר מלבד דומם, אבל הוא לא מתרשם מכך ומתחיל לחפור. הוא לא מביא מים מבחוץ ושופך לתוך הבור; להפך – הוא מסלק את העפר, את הבוץ ואת כל הדברים המסתירים, עד שמתברר שמתחת לכל אלה מסתתרים מים חיים.
זה העניין של הפיכת החושך עצמו לאור: דווקא על ידי החפירה בתוך החושך, בוקעת ומתפרצת החוצה נביעת מים חיים. אלו מים חיים אמיתיים, הכשרים אפילו לטהרת טומאת מת. יוצא, אם כן, שחפירת הבארות מבטאת בדיוק את עבודתו של יצחק: התעסקות עם החושך, הפיכתו והעלאת האלוקות מתוכו. לכן יצחק קשור ל'חושך' ולהעלם והסתר, שכן דווקא בירור החושך מביא לגילוי של אור עצום ועמוק הרבה יותר.
האור שבא מלמעלה הוא אור שמגיע כסדרו, אבל כאשר צריכים לבקוע את החושך עצמו, מתעורר אור ממדרגה עמוקה הרבה יותר. דווקא דרך ההעלם וההסתר מתעורר אור עמוק יותר, בדומה לעבודת התשובה. זו הייתה מעלתו של יצחק, שעבודתו הייתה עם החושך עצמו, להפוך אותו ולגלות את העומק הטמון בתוכו.
עכשיו אנחנו יכולים להבין למה יצחק נקרא בשמו זה – דווקא על שם "צחוק עשה לי אלוקים".
כידוע, שם הוי"ה מורה על האור, החסד והרחמים, ואילו שם אלוקים מורה על החושך, הדין והגבורות. שם א־להים גם עולה בגימטרייה כמניין "הטבע". ואם כן, "צחוק עשה לי אלוקים" פירושו שדווקא מתוך בירור שם א־להים, בירור הטבע וחושך העולם, מתגלים התענוג והשחוק האמיתיים למעלה. כאשר יהודי מתעסק עם העולם, מסיר את הרפש והעפר וחופר אל תוך הפנימיות – הוא מגלה את המים החיים הטמונים בו. זה הפירוש "צחוק עשה לי אלוקים": הנחת רוח והתענוג האמיתיים למעלה, הגדולים יותר גם מהמשכת אור שבאה מלמעלה, כעבודתו של אברהם.
כדי להסביר את משמעות ה"צחוק" הזה, מביא אדמו"ר הזקן בשם המגיד ממזריטש את משל "הציפור המדברת". המגיד מתאר מלך רם ונישא היושב בהיכלו, ורוממותו כל כך גדולה עד שקשה לעורר אותו ולהביאו להתעסק בענייני העם הנמוכים. כאשר המלך נמצא בתנועת נפש של רוממות והסתלקות, אפילו אם יביאו לפניו חכם גדול שידבר עמו דברי חכמה, אין זה בהכרח יעורר אותו. גם אם יביאו לו כסף, זהב ומרגליות, לא יהיה בכך כדי לעורר בו עניין, מכיוון שכל אלה אינם תופסים אצלו מקום.
אבל כאשר מביאים לפניו, כלשונו של המגיד, "ציפור מדברת" – תוכי קטן שמסוגל לחזור על כמה מילים ששמע – זה מעורר אצל המלך צחוק ותענוג עצום. תשאלו, מה החידוש בכך? הרי הציפור אומרת מילים פשוטות וחסרות ערך, בעוד שחכם גדול מסוגל לדבר דברי חכמה נפלאים! אבל דווקא כאן טמון העניין: כשאדם מדבר, אין בזה שום חידוש; גם כשחכם מדבר דברי חכמה, זה לא דבר יוצא דופן בעיני המלך. אבל כאשר ציפור מדברת, אפילו מילים פשוטות שאינה מבטאת כראוי, יש בכך חידוש מופלא. החידוש הזה מעורר אצל המלך שחוק ותענוג גדול, ועל ידי כך הוא נמשך מחדש להתעסק עם העם ולפעול עבורו.
על דרך זה מפרש המגיד את הפסוק "צחוק עשה לי אלוקים". כשיהודי נמצא בתוך ההעלם וההסתר, מוקף באבנים ובעפר של חושך העולם, ובכל זאת מצליח לבקוע את החושך ולעורר מתוכו את באר המים החיים – להוציא ולגלות את פנימיותו ואת אור וחיות האלוקות הטמונים בו – זה התענוג והנחת רוח האמיתיים למעלה.
כאשר יבוא משיח, במהרה בימינו, יתגלה אותו צחוק גדול, שעליו נאמר "אז ימלא שחוק פינו" – גילוי התענוג הנפלא שהקב"ה מקבל מעבודתם של ישראל בתוך החושך במשך אלפי שנות הגלות. זהו עניינו המיוחד של יצחק אבינו, ולכן אמרו חז"ל במסכת שבת שלעתיד לבוא יאמרו דווקא ליצחק: "כי אתה אבינו".
לחיים, לחיים ולברכה! שנזכה, בעזרת ה', שתקופה זו בה החושך מתגבר תעורר בנו התמסרות עמוקה יותר והבנה פנימית יותר להתחזק בתורה ומצוות ומעשים טובים, ולהכשיר את העולם לגילוי האור שלעתיד לבוא.
