שלום חברים. הפעם חשבתי לדבר איתכם על רגש הכבוד שאנו רוחשים להורינו. הרגש הזה הוא כוח כל כך גדול, ולפעמים דווקא הוא יכול להחזיר אותנו אל הציר הפנימי שלנו, אל המהות.
בשנות ה-20 של המאה שעברה כיהן בגרמניה שר חוץ יהודי בשם ולטר רתנאו. ומסופר שבעיצומו של יום הכיפורים הוא הגיע לבית הכנסת ברכבו, כדי לומר קדיש ולהשתתף בתפילת יזכור לעילוי נשמת אביו. לא מעט מתפללים במקום לעגו למחזה האבסורדי: יהודי שמחלל בפרהסיה את היום הקדוש, רק כדי לומר קדיש ויזכור לזכר אביו.
הסיפור הזה הגיע אלינו מבעל שו"ת 'שרידי אש', הרב יחיאל יעקב וינברג. הרב וינברג עצמו העיד על רתנאו שהיה אפיקורס ידוע, וכנראה יש אפיקורס סתם ויש אפיקורס ידוע. ובכל זאת, כשראה שלועגים לו על שהגיע במכונית ביום הכיפורים לומר קדיש, הוכיח את המתפללים ואמר שאסור לצחוק עליו. יש באדם הזה רגש של כבוד להורים, הסביר הרב וינברג, ואין לזלזל ברגש האנושי הבסיסי והטבעי הזה, שכן בסופו של דבר הוא עשוי להוביל גם להתעוררות רוחנית.
לפני שנמשיך ברעיון הזה, נתעכב מעט על דמותו של הרב יחיאל יעקב וינברג. אותו יהודי מופלא עמד בראש בית המדרש לרבנים בברלין לפני מלחמת העולם השנייה, והותיר אחריו את חיבורו ההלכתי המפואר. אגב, מסופר שהוא גם העניק סמיכה לרבנות לרבי מליובאוויטש – סיפור מיוחד שכדאי להתוועד עליו בהזדמנות. ובמאמר מוסגר, בכל פעם שאני מבטיח להתוועד על משהו בהזדמנות, אם מישהו מהקוראים פוגש אותי ורוצה שאפרע את החוב, אל תהססו לבקש.
הרב וינברג רחש הערכה עצומה לרבי. כשאחד ממקורביו, הרב לייזרוביץ', עמד לנסוע לארצות הברית, אמר לו הרב וינברג: "אתם נוסעים לאמריקה, שם נמצא הרבי מליובאוויטש. השתדלו לראות ולשמוע אותו ככל שתוכלו, הוא האדם הגדול בישראל". ההערכה הייתה הדדית: הרבי מצידו התבטא עליו פעם שהוא מסר את נפשו על היהדות, וגם נמצאו הגהות של הרבי על אחד מחיבוריו של הרב וינברג.
המעגל נסגר
נחזור לדבריו של הרב וינברג, שביקש משומעיו לא ללעוג לאותו יהודי. את הסיפור הזה הוא שילב בדבריו על פרשת ויצא. בפרשה אנו קוראים על יעקב אבינו, שלפני הירדמו תהה לפי דברי חז"ל: "אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותיי ולא התפללתי בו?", ומיד שב על עקבותיו כדי להתפלל. לאחר מכן הוא חולם על הסולם המוצב ארצה ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו, והנה ה' ניצב עליו ואומר: "אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק". הפסוק ממשיך, אך הדגש כאן הוא על ייחוס האבות, "אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק".
מיד כשיעקב מתעורר משנתו, הוא קורא בהתפעמות: "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמיים". מכאן לומד הרב וינברג שלעיתים אדם חש משיכה ודבקות פנימית למקום מסוים, ואינו מסוגל להתנתק ממנו. מהיכן נובע הכוח הזה? מרגש הכבוד והיראה שהוא חש כלפי אבותיו, גם אם כלפי חוץ נדמה שהתרחק לחלוטין ממקורותיו ומשורשיו.
הרב וינברג עצמו שרד את מאורעות השואה, והלך לעולמו בלא שהותיר אחריו ילדים. בשנותיו האחרונות, לאחר המלחמה, הזמין אותו תלמידו המסור והאהוב, הרב שאול וינגורט, להתגורר בסמוך אליו במונטרה שבשווייץ, ודאג שם לכל מחסורו. מרגש כל כך לקרוא על המסירות, הקשר המופלא והאהבה העזה ששררו בין הרב לתלמידו.
לימים נהרג הרב שאול וינגורט בתאונת דרכים, והרב וינברג פרש את חסותו על ילדיו וטיפח אותם. אחד מהם הוא הרב אברהם אבא וינגורט, שכאשר בגר היה לחלק מוועד התלמידים שטרח ועמל להוציא לאור את כתבי הרב וינברג. עד היום הם ממשיכים להדפיס מדי כמה שנים מהדורות חדשות, משוכללות ומהודרות של ספריו.
בעיניי זהו פלא גדול: האהבה לרב הגדול עברה בירושה מהתלמיד המסור אל בנו. אף שהרב אברהם אבא היה צעיר לימים בעת פטירתו של הרב וינברג, מאז ועד היום הוא מתמסר, לצד שותפים נוספים, להפצת תורתו. בזכותם הגיעו גם לידיי ספריו של הרב וינברג.
והנה סגירת מעגל מדהימה שמספר הרב אברהם אבא וינגורט, שיאריך ימים. באחת ההזדמנויות הוא הוזמן למסור שיעור תורה לסטודנטים במודיעין. ניתנה לו הרשות לבחור כל נושא שיחפוץ, והוא בחר לדבר על מצוות כיבוד אב ואם. במהלך השיעור שילב את הסיפור שבו פתחנו, על שר החוץ הגרמני רתנאו שהגיע ביום הכיפורים במכוניתו לבית הכנסת כדי לומר קדיש על אביו, ואת הקשר שטווה הרב וינברג לפרשת ויצא ול"מקום שהתפללו בו אבותיי".
בתום הדברים קם לפתע אחד המשתתפים בקהל ואמר בהתרגשות: "אני נכד של רתנאו". בירור קצר העלה שאין זה נכדו של שר החוץ עצמו, שכן רתנאו נרצח בגרמניה בהתנקשות פוליטית עוד בשנות ה-20 ולא הותיר אחריו ילדים, אלא נכדה של אחותו.
אמר על כך הרב וינגורט דבר נפלא: ייתכן מאוד שאותה התעוררות נקודתית של רתנאו, שבא לומר קדיש לזכר אביו, היא שפעלה לבסוף שאחד מצאצאיו של אותו אב ישוב אל מקורות היהדות.
מבט רחב על המציאות
אתם יודעים, פעמים רבות אנו נתקלים בסיפורים וממהרים לשפוט אותם מתוך ההיגיון הצר שלנו, הרואה תמונה חלקית בלבד. אבל כשאנו זוכים לשמש תלמידי חכמים, בין בקשר ישיר וחי ובין בקריאה במכתביהם, בספריהם ובסיפורי צדיקים, העיניים נפקחות. לצד ההלכה הצרופה המובאת בבתי המדרש, בתלמוד ובספרי השו"ת, אנו לומדים מהנהגתו של אדם גדול כמו הרב וינברג להביט במציאות במבט רחב יותר, המעניק משמעות נוספת ומעמיקה למתרחש מול עינינו.
נסיים בדבריו של הרב וינברג עצמו: "'מה נורא המקום הזה', אבותיי התפללו כאן ואני מתמלא יראה מפני כבודם וזכרם. משמע, 'אין זה כי אם בית אלוהים'. רגש פנימי זה הוא המוביל גם לאמונה דתית. רגש זה הוא המביא גם לרגש החסידות והמוסריות הדתית. והרגש הזה, הכבוד והזיכרון, אינו אלא 'שער השמיים', הפתח והסולם להתקשרות עם הבורא".
חברים יקרים, לחיים! יהי רצון שנזכה לכבד, להוקיר ולהעריך את הורינו ואת זכרם של אבותינו ואבות אבותינו, כל אחד כפום שיעורא דיליה. לחיים, לחיים.




