הרב דוד איינהורן הוא דמות מרתקת. הוא היה מזכירו של הרב גורן בעודו רב ראשי, ואחרי שש שנים עבר לשמש כמזכיר בית הדין הרבני בתל אביב. "ממש כמו עבד עברי" הוא אומר לי בחיוך גדול, "שש שנים יעבוד ובשביעית יצא". שלושים שנה שימש כמזכיר בית הדין, וכבר בתחילת הדרך הוא הקים יחידה מיוחדת שנועדה להסתובב ברחבי העולם ולאתר סרבני גט.
כל תהליך גירושין הוא קשה ומכאיב, גם אם הוא מסתיים בגט. ותופעת הסרבנות היא אחת האכזריות שיש ומכאיבה לאין ערוך. לא פעם קורה שאחד מבני הזוג מונע מהצד האחר לקבל גט ולמעשה להתחיל פרק חדש בחיים. ברוב הפעמים, מדובר ברצון של נקמה של אחד מבני הזוג, או ברצון להשיג זכויות מופלגות במהלך המשא ומתן.
מבחינת נתונים עדכניים, באופן מפתיע מרבית מקרי הסרבנות הם דווקא של נשים. ע"פ דוח של הרבנות הראשית, מתוך כ-800 מקרי סרבנות פעילים, כ-53% הם סרבניות גט, ורק 47% הינם גברים
לא מדובר בתופעה שנולדה בשנים האחרונות. כבר מאות שנים מנסים חכמינו להתמודד עם הבעיה הקשה הזו. למעשה, כבר בגמרא נאמר שיש להקל כמה שניתן כדי לעזור לעגונות, ולמעשה זהו אחד הנושאים היחידים שחז"ל אמרו שיש להקל בו. לאורך השנים התווספו סנקציות שונות על הסרבנים, החל מהרחקות דרבינו תם שכוללות בין היתר נידוי, וכלה במאסר כפי הנקבע בחוק כיום. בנוסף ישנם סקנציות כלכליות רבות שניתן להטיל על הסרבנים.
אך לא תמיד הלחץ מצליח להשיג את מטרתו. לא פעם מצליחים סרבני הגט להימלט ולהשאיר את נשותיהם עגונות. כשתרחיש כזה התממש ובן הזוג היה נעלם, נכנסו הרב איינהורן וצוותו לפעולה.
"הרעיון היה להקים יחידה שתסתובב בכל רחבי העולם ותתיר נשים מעגינותן" הוא מסביר. "זה משהו מאוד מורכב, בטח לפני עשרים ושלושים שנה כשלא היו סמארטפונים ופייסבוק, דרכם קל הרבה יותר לעקוב אחרי מיקומו של אדם".
היו התלבטויות לפני שהקמתם את היחידה?
"בוודאי. היו התלבטויות והיו התייעצויות רבות. נסעתי לרבי מלובביץ' כדי להתייעץ איתו והוא מיד אמר שמדובר במצווה חשובה ובירך אותי שאצליח. גם אחרי כמה שנים, כשהרגשתי קצת עייפות מחיפושים בכל העולם, נסעתי אליו. הוא אמר לי שאין מישהו שעושה את מלאכת הקודש טוב יותר ממני, ואם אני אעזוב – נשים יישארו עגונות. זה שכנע אותי להמשיך".
שלושים שנות קריירה של מצוד אחר סרבני גט מותירים שובל עצום של סיפורים מרתקים. אישיותו של הרב איינהורן רק הופכת אותם למרתקים יותר. הוא זוכר כל פרט, עד לפרטים הקטנים ביותר, באירועים שהתרחשו לפני עשרות שנים. הוא חי את כל אותם מקרים קשים, ומספר עליהם כאילו רק אתמול איתר את סרבן הגט במדינה כלשהי באירופה. אני מבקש ממנו שישתף אותי בסיפור יוצא דופן, ומיד עולה לו מקרה שקרה לו בשנת תשמ"ו.

רשעים מלאים חרטות
"באחת הפגישות שלי עם הרבי מלובביץ'. הרבי אמר לי להקפיד ללמוד חת"ת". זהו לימוד יומי בחומש, תהילים יומי (לפי התאריך) ותניא. הרב איינהורן לא ידע למה דווקא הלימוד הזה חשוב, אך הסכים "למרות שלא הבנתי למה האדמו"רים הקפידו על כך. הרבי אמר לי שאת הלימוד היומי אעשה בזמן הנסיעות והטיסות מיעד ליעד, וכך אצליח להתמיד בו. וכך עשיתי.
"פעם אחת הזדמן לי לחקור מקרה בבלגיה ומשם הייתי צריך לטוס ללונדון. לכל טיסה היה לנו תקציב, שכלל בתוכו גם את עלויות הנסיעות וגם קצת כסף בשביל לקנות אוכל במקומות השונים. אחת הדרכים לחסוך היא לא לטוס טיסות פנימיות באירופה, כי זה מאוד יקר. עדיף לקחת רכבות ואוניות". עלות כרטיס טיסה, לפחות באותם ימים, מבלגיה ללונדון הייתה כמו מישראל ללונדון, למרות שזאת טיסה שאורכת שעה בערך. בפעם הזו החליט הרב איינהורן להגיע ללונדון באוניה. זה התחיל בנסיעה לנמל בבלגיה, משם התקדם באוניה שחוצה את תעלת למאנש ומגיעה לעיר הנמל דובר באנגליה. "לדובר הגעתי בחמש בבוקר, ומשם הייתי צריך לקחת רכבת שתוריד אותי בתחנת ויקטוריה במרכז לונדון. זאת הייתה נסיעה של חמש שעות. החלטתי לנצל את הזמן הזה בשביל ללמוד את החת"ת שלי. אלה היו שתי הנסיעות היחידות שלי באותם יומיים, אז החלטתי שאת ההפלגה אני מקדיש ללימוד של היום שעבר, ואת הנסיעה ברכבת אני מקדיש ללימוד של היום שאעביר בלונדון".
בכל הנסיעות הללו, קצין הביטחון תדרך את הרב איינהורן להיזהר שלא יזהו אותו בתור ישראלי. "בגלל זה תמיד ישבתי במקומות צדדיים ואחוריים, ולמדתי עם עצמי בשקט, וכך גם עשיתי הפעם. עליתי על הרכבת והתיישבתי באחת הפינות. בשעה המוקדמת הזאת רוב הנוסעים הם פועלים שנוסעים למקומות העבודה שלהם. אחד מאותם אנשים התיישב מולי. הרכבת זזה ואני מרגיש את הרגל של הנוסע השני נוגעת בי. התעלמתי והמשכתי ללמוד, אבל אחרי כמה פעמים הרמתי את הראש מהספר. הוא שאל אותי אם אני מדבר אנגלית, המבטא שלו הסגיר את העובדה שהוא לא מגיע ממדינה דוברת אנגלית, אבל לא ידעתי לזהות מהיכן הוא מגיע. עניתי לו שאני מדבר קצת אנגלית ואיך אני יכול לעזור לו.
"הוא אמר שראה אותי לומד מ'ספר קדוש', כך הוא קרא לזה, ואמר לי שהוא רוצה להתוודות. אמרתי לו שאני יהודי ולא כומר, ואני לא יכול לעזור לו, אבל הוא אמר לי שגם הוא יהודי והוא רוצה לחזור בתשובה אחרי שבע שנים; יש לו חטא חמור מאוד שהוא רוצה שאעזור לו לכפר עליו. שאלתי אותו במה מדובר". ואז קרה הבלתי־יאומן. האדם ברכבת סיפר שברח מישראל לפני שבע שנים והשאיר את אשתו עם ילדיהם הקטנים. "ברגע שהוא אמר לי את השם שלו, זיהיתי אותו מיד כמקרה הקשה ביותר שהיה לי באותם ימים; האישה ומשפחתה היו כבר לאחר ייאוש גמור".

רוקדים בנתב"ג
"ברגע שהבנתי איזו הזדמנות נקרתה בדרכי, היה עליי להתנהל בזהירות גדולה, כדי שאותו אדם לא יברח וימשיך לעגן את אשתו. אם הוא היה מזהה שאני מכיר את הסיפור מקרוב, הוא היה אומר שאני עובד אצל אשתו, נלחץ ובורח. לכן העמדתי פני תם והסתרתי את הרגשות שלי לאורך כל הדרך. היהודי הזה הבין שבשביל 'לתקן את החטא החמור' עליו להגיע לבית הדין, ושאל אותי אם אוכל לעזור לו להגיע לשם ולטפל בכך. עניתי לו שאנסה, אבל אני לא יודע מה צריך לעשות שם…
הבעיה הייתה שכל אנשי בית הדין הכירו את הרב איינהורן. הוא עמל לשכנע אותם להתייחס אליו כאל זר גמור. "בלונדון הדברים לא מתנהלים כמו פה. שם הכל מסודר, אתה לא יכול להתפרץ ולהקדים את הדיון שלך. יש נהלים וצריך לעמוד בהם. אבל בגלל שהם זיהו אותי וידעו בדיוק מה אני עושה, הם הבינו שאם הגעתי לשם עם אדם כלשהו זה כנראה מקרה שאי אפשר לדחות אותו וחייבים להגמיש את הנהלים". הרב ארנטרוי, אב"ד בלונדון, הגיע במיוחד בשביל לטפל במקרה המיוחד.
אבל בכך לא תם הסיפור. "ידעתי שהמשפחה לא תאמין לי אם אביא להם גט שחתום בשמו". הרב איינהורן החליט לצלם את כל התהליך, ובעידן שלפני הסמארטפון היה צריך להשיג לשם כך מצלמת וידאו גדולה. "צילמתי את הכל, ואחרי שהתהליך נגמר התחלתי להעביר בראש שלי את כל מה שקרה בשעות האחרונות. איך בגלל שנסעתי במקום לטוס ובגלל שלמדתי חת"ת, נפל אליי כפרי בשל אחד הפושעים הגדולים בארץ. שבע שנים של חיפושים בכל מקום, של כאב עצום של המשפחה, ובסוף ככה הפרשה מסתיימת. אני זוכר שהוצאתי את חבילת התיקים הקשים שלקחתי איתי לכל מקום, כדי שאם במקרה אמצא רמז כלשהו אוכל לצרף אותו לתיק. לקחתי את התיק של אותו איש וסימנתי עליו וי גדול. חזרתי לארץ והבאתי את הגט לאישה, שבאמת לא האמינה לי שהגט אמיתי. הראיתי לה את הווידאו, עוד בנמל התעופה, וכל המשפחה פרצה בריקודים".

שעתיים או שבוע
לונדון הייתה רק תחנה אחת בשלל מסעותיו של הרב איינהורן להתרת עגונות. למעשה, הוא הגיע לא פעם עד לקצה העולם על מנת לאתר סרבני גט ולתת לנשותיהם את ההזדמנות להתחיל את חייהן מחדש. באחת מאותן הפעמים, נדד הרב איינהורן עד לעיר קוצ'במבה שבמרכז בוליביה, על פסגות הר האלטיפלאנו.
"זאת עיר ענקית, השלישית בגודלה בבוליביה. אחרי השואה עשרות אלפי נאצים שנמלטו מאירופה מצאו שם מקלט, ולידם חיה קהילה יהודית קטנטנה. בקושי היה להם מניין בחגים. יהודי אחד מקוצ'במבה עלה לארץ במסגרת תכנית 'נעלה' של הסוכנות היהודית. בארץ הוא הכיר בחורה מקריית שרת בתל אביב, הם התחתנו ונולדו להם שלושה ילדים. יום אחד הוא אמר לאשתו שאביו גוסס בעיר הולדתו והוא צריך לנסוע לשם לכמה שבועות בשביל להציל את הרכוש שלהם. זאת הייתה הפעם האחרונה שהיא שמעה ממנו".
בינתיים עברו שלוש שנים, הילדים גדלו מעט והאישה רצתה להינשא מחדש. "לא ידענו אם הוא חי או מת. הוא אמנם הבטיח לחזור אבל מעולם לא הודיע לה שהגיע בכלל לבוליביה. הבנו שאנחנו צריכים להתחיל לחפש אותו שם, כי אולי בכל זאת הוא הגיע לשם. העניין הוא שאתה לא מגיע לבוליביה סתם ככה, בטח לא בימים ההם. בשביל לטוס לשם היינו צריכים לעבור קודם לכן בארה"ב ומשם לברזיל. צירפתי אליי את הרב וואלס, רבה הראשי של סאו־פאולו. התכנית המקורית הייתה ששנינו נגיע לקוצ'במבה, נצרף אלינו יהודי אחד מאנשי המקום בשביל שיהיה בית דין של שלושה, שבלעדיו אי אפשר לסדר גט. בשביל למצוא אנשים שומרי שבת נעזרתי בשליחי חב"ד במקומות שבהם הייתי.
"עכשיו התחיל החלק המורכב יותר. לא ידענו אם הוא שם בכלל, והיינו צריכים למצוא אותו. לאחיו של הרב וואלס הייתה סוכנות נסיעות בסאו־פאולו, והוא סידר לנו טיסה ללה־פאז, בירת בוליביה, ומשם טיסה פנימית לקוצ'במבה. הגענו לבוליביה בטיסה רגילה, אבל הטיסה הפנימית הייתה בעייתית מאוד. אני שומע בטרמינל שקוראים לאלה שצריכים לטוס לקוצ'במבה להגיע לשער מסוים. סימנתי לרב וואלס והלכנו לשער, אבל כשהרב וואלס ראה את המטוס הוא הזדעזע.
"במהלך השירות הצבאי שלי טסתי במטוסים שלא בדיוק משמשים לטיסות תיירותיות, אז המטוס הרעוע שהיינו אמורים לעלות עליו לא הרתיע אותי יותר מדי, אבל הרב וואלס מעולם לא טס במטוסים כאלה. מסתבר שלאותה עיר שהיינו צריכים להגיע מוציאים רק מטוסים מהסוג הזה, כי רוב אלו שמגיעים לשם מבחוץ הם תיירים והם נוסעים בעיקר באוטובוס. אחרי כמה דקות הגיע בחור צעיר מאוד והודיע שצריך לעלות על הטיסה. הרב שאל אותו מי הוא, והבחור הצעיר אמר לו שהוא הטייס… כשהרב שמע את זה הוא לא היה מוכן לעלות על הטיסה. הבעיה הייתה שנסיעה באוטובוס אורכת בערך שבוע, וזה זמן שלא היה לנו, במטוס מגיעים תוך שעתיים. לקח לי הרבה מאוד זמן לשכנע אותו לעלות על המטוס".

כלב אינדיאני
כשהגיעו לקוצ'במבה הם איתרו קודם כל יהודי שומר שבת שאמור היה לשמש כדיין השלישי. לאחר מכן יצאו מיד לחפש את הבעל שנטש את אשתו. "לא רצינו שהוא ייעלם פתאום, בהנחה והוא בכלל נמצא שם. כל מה שהיה לנו זו כתובת בצד מרוחק מאוד של העיר. מרכז העיר אמנם הוא שוקק חיים, אבל בשוליים שלו יש הרבה מאוד שכונות עוני שלא מחוברות לחשמל ומים. כשהראיתי ליהודי המקומי, קראו לו גרינבאום, את הכתובת, הוא עשה פרצופים. שאלתי אותו ממה הוא מפחד, והוא אמר לי שבשביל להגיע לכתובת הזאת צריך לעבור דרך תלאות של ממש. בהתחלה נוסעים על כביש סלול, אחר כך עוברים לשביל עפר ובסוף נוסעים על שדה חרוש. 'התושבים של אותו מקום', כך אמר לי גרינבאום, 'הם בכלל אינדיאנים'.
"למרות האזהרות שלו הוא היה מוכן לקחת אותנו לשם. הדרך הייתה באמת קשה. נסענו בטנדר של גרינבאום, והרב וואלס ביקש לשבת ליד החלון. בדיעבד הסתבר שזו לא הייתה בחירה חכמה במיוחד. הוא גם לבש את המגבעת כל הנסיעה, ופעם אחר פעם היא נתקעה בגג. אמרתי לו שחבל על המגבעת ושיחזיק אותה ביד, אבל הוא לא הסכים. בשלב מסוים ירד הערב והכל היה חשוך. באזור ההוא אין חשמל אז לא הייתה תאורת רחוב. התפללתי כל הדרך שנמצא את הבעל ושהוא יהיה מוכן לתת גט, שלא נגלה שעברנו את כל הדרך הזאת לחינם.
"הגענו לכתובת. ירדנו מהטנדר והדלקנו מנורות נפט שהיו איתנו וכך ראינו את הבית, מיד קפץ על הרב וואלס כלב ענק שנבח עליו. בגלל שהרב ישב ליד החלון הוא היה הראשון שהכלב זיהה. בסוף הצלחנו לסלק את הכלב, והתקרבנו לבקתה. התחלנו לצעוק את השם של היהודי, ואחרי כמה דקות יצא אלינו מישהו עם בגד ים וכפכפים, והזדהה בתור האיש שאנחנו מחפשים. אמרתי לו שהוא צריך להתקרב כי אני צריך לזהות אותו. הוא התקדם קדימה וראיתי שאכן זה הבעל. מאחוריו יצאו מהבקתה שתי נשים אינדיאניות. מסתבר שבזמן שאשתו ממתינה לגט בישראל, הוא לקח לעצמו שתי נשים. החלטתי להשתמש בזה כדי לשכנע אותו לתת גט לאשתו. סיפרתי לו שיש לי מכתב מאשתו שמתחננת שישחרר אותה וגם תמונות של הילדים שלו. ברגע שהוא שמע על התמונות משהו השתנה אצלו.
"הוא התחיל לבכות וביקש לראות את התמונות. אחרי שהוא נרגע אמרתי לו שאשתו זקוקה לדבר אחרון שהוא יעשה עבורה. אמרתי לו שיש טקס שייקח בדיוק עשרים דקות והוא צריך לעשות את זה בשביל לשחרר את אשתו, אבל הוא רצה לקבל כסף. רק בשביל לסבר את האוזן, 10 דולר מספיקים כדי לממן מחיה לחודש שלם בקוצ'במבה. אז נתנו לו 50 דולר, והוא הסכים לתת גט. תוך כדי כל התהליך הוא אמר שהוא לא האמין שהרבנות עושה מאמצים כאלה כדי לשחרר עגונות. בשלב מסוים הוא התחיל לחשוש שאשתו רוצה חלק מהרכוש שלו בארץ. הבטחתי לו שהאישה מוותרת על הכל, העיקר שייתן גט. בסוף גם למדנו תניא עם הבעל. זה היה אירוע מאוד מרגש, כולם בכו שם".

הכסף יעוור
אך לא תמיד המסעות של הרב איינהורן הסתיימו בסוף טוב, כאשר לא פעם הכסף הוא זה שהיווה את המכשול. "יש מקרה אחד שלא אשכח לעולם. היה בעל שעיגן את אשתו הרבה מאוד שנים. הוא פשוט לקח יום אחד את הרגליים ועזב ללוס אנג'לס, והשאיר את אשתו מאחור. עם השנים הוא בנה לעצמו חיים מאוד טובים שם, והיא נשארה תקועה. הרבה זמן ארך לי לשכנע אותו לחתום על גט. בסופו של דבר, כשהבאתי את הגט לאישה, סיפרתי לה על העושר הגדול שהוא חי בו. היה לו בית ענק עם הרבה משרתים, מכוניות יוקרה וכל סממן אחר שיש לאנשים עם יותר מדי כסף.
"כשהאישה שמעה את זה היא לא הסכימה לקבל את הגט. היא אמרה בבית הדין בארץ שהיא לא רוצה את הגט אלא את הרכוש שלו. אחרי כל השנים שהיא סבלה ממנו, מגיע לה חצי מהרווחים שלו בתקופת העיגון שלה. כולנו שאלנו אותה למה היא עושה את זה לעצמה, הרי את הכסף היא לא תקבל והגט הזה הוא הזדמנות שלא תחזור, אבל היא התעקשה והחליטה לתבוע אותו בארה"ב, ולוותר על הגט שעבדנו הרבה זמן בשביל להשיג לה אותו".

דרקון דיפלומטי
דבר אחד משותף לכל הסיפורים של הרב איינהורן – הוא היה מאוד נחוש להצליח במשימתו. גם במחיר של משברים דיפלומטיים. האירוע התרחש עוד בימים שצ'אושסקו היה נשיא רומניה. הרב איינהורן נאלץ להשיג גט מחבר פרלמנט יהודי ברומניה, והשתלשלות האירועים הובילה למשבר דיפלומטי חריף בין המדינות.
"היה חבר פרלמנט יהודי־רומני שהחליט להתגרש מאשתו. אלה היו הימים של הקומוניזם והגירושין היו גירושין אזרחיים, זאת למרות שהם התחתנו בחתונה יהודית. מפה לשם, היא עלתה לארץ והוא נשאר ברומניה". עברו שנים, היהודי התחתן בינתיים עם רומניה, ויום אחד האישה הגיעה למשרדי הרבנות בדרך לחתונה עם יהודי שהכירה בארץ, וגילתה שלפי ההלכה היא עדיין נשואה לאותו חבר פרלמנט. "היא ניסתה ליצור אתו קשר אבל הוא התעלם מכל הפניות שלה. בשלב מסוים היא הגיעה אלינו עם דמעות ואמרה שאין לה סיכוי אי פעם להשתחרר, כי בעלה לעולם לא ייתן לה גט וגם אין דרך ללחוץ עליו כי הוא חבר פרלמנט רומני. באותה פגישה החלטתי שאולי כדאי כן לנסות להפעיל לחצים עליו, והדבר הראשון שעשיתי היה להוציא לו צו איסור יציאה מהארץ". זוהי הפעולה הראשונה שנוקטים כנגד סרבני גט, כדי שהם לא יברחו מהארץ. במקרה הזה הפעולה הייתה נראית מיותרת. "היא לא הבינה מה זה יעזור, הרי בעלה בכלל ברומניה, אבל אמרתי לה שמה אכפת לה לנסות, אולי זה יעזור לה יום אחד.
"כמה חודשים מאוחר יותר, שבועיים לפני פסח של אותה שנה, אני מקבל טלפון משגרירות רומניה. הנציג שואל אותי האם הוצאנו צו עיכוב יציאה לאותו חבר פרלמנט, ואמרתי לו שכן. הוא התחיל לצעוק עלי בטלפון: 'איך אתה לא מתבייש לעשות את זה? מדובר באדם עם חסינות דיפלומטית ואסור למנוע ממנו לעזוב את הארץ!'". מסתבר שהבעל הגיע לארץ בסיור מטעם הפרלמנט הרומני, ונתקע בדרך חזור.
"הצעקות לא באמת הפריעו לי. בקול רגוע הסברתי שאין לנו שום בעיה להסיר ממנו את הצו, אבל לפני כן הוא צריך לתת גט לאשתו. זה לא ממש שכנע את הנציג אבל אני המשכתי ואמרתי שאלה החוקים כאן, ואצלנו מי שמתחתן בחתונה יהודית צריך גם להתגרש בהליך יהודי. הוא טרק לי את הטלפון בפנים". חצי שעה מאוחר יותר התקשרו אל הרב איינהורן ממשרד החוץ והזמינו אותו לישיבה דחופה. "יש להם מחלקה שנקראת 'אירופה 3', והיא זאת שמטפלת באזור של רומניה. עוד לא התיישבתי והם כבר שאלו אותי איך, ובעיקר למה, הצלחנו ליצור משבר דיפלומטי. הצגתי בפני האנשים את התיק ואמרתי שאפשר לסגור את זה ברבע שעה, אבל הבעל לא מוכן לשמוע על זה בכלל".

קורס עמידה בלחצים
חבר הפרלמנט התחיל לקלוט באיזו סיטואציה הוא נמצא. המזוודה שלו, בניגוד אליו, כן עלתה על המטוס לרומניה, כך שהוא נשאר כאן בלי בגדים וכל שאר הציוד שלו. "התחלנו לקבל שוב טלפונים מהשגרירות שבהם הם הביעו זעזוע 'על כך שגרמנו שלחבר פרלמנט לא יהיו בגדים להחלפה'. אמרנו להם שיקפוץ לחנות במלון שלו ויקנה כמה דברים, אבל הוא לא יוצא מהארץ עד שהוא נותן לאותה אישה גט".
בינתיים, ולמרות האמירות הברורות מטעם הרבנות, סירב חבר הפרלמנט לשמוע בכלל על מתן גט לאשתו. "בשגרירות אמרו שדיפלומט של מדינה אחרת לא מגיע לבית משפט במדינה אחרת, ואילו אנחנו אמרנו שלבוא ולתת עדות זה דבר מקובל, וזה מה שאנחנו דורשים ממנו, אבל הם עדיין לא היו מוכנים. אז הצענו להם שאנחנו נגיע לשגרירות ונעשה את טקס הגירושין שם, וגם לזה הם לא היו מוכנים. בסוף הצענו להם מקום נייטרלי, כמו בית המלון בו הוא התארח, וגם לזה הם לא הסכימו. הייתה שם התנגדות מוחלטת למהלך".
יומיים חולפים והפרשה רק הולכת ומסתבכת. "מתקשר למשרד החוץ סגן שר החוץ הרומני ואומר שבנמל התעופה ברומניה נעצרו שלושה סטודנטים יהודיים שרצו להגיע לביקור מולדת לחג, בגלל שהם החזיקו ברשותם סמים. זה כמובן היה אישום מפוברק, סגן שר החוץ אפילו לא ניסה להסתיר את זה. הוא אמר שאם נשחרר את הבעל הם יוותרו לאותם סטודנטים על כתב האישום". הרב איינהורן נקרא שוב להתייעצויות במשרד החוץ. "אמרתי להם שאם הם יתנו לו ללכת, האישה המסכנה הזאת לעולם לא תקבל גט. הם אמרו לי שבינתיים הם ימשיכו עם העיכוב. למחרת התקשר שוב סגן שר החוץ הרומני ואמר שאם אנחנו לא רוצים שאותם בחורים ישבו עשרים שנה בכלא הרומני על סחר בסמים אנחנו חייבים לשחרר את הבעל. אבל משרד החוץ נשאר איתן בעמדתו".
למחרת השתנתה התמונה. הבעל נשבר והיה מוכן לחתום על הגט. הוא חתם על הכל ואז גילה שהסיפור לא הסתיים. לרב איינהורן היו עכשיו תנאים חדשים. "מכיוון שרק המחלקה שלי יכלה להסיר את הצו, הודעתי לו שעד שהבחורים לא יעלו על המטוס לישראל, הצו לא יוסר". שעות ספורות אחר כך נחתו הסטודנטים בבן גוריון וליהודים הייתה שמחה וששון.
אז אם חשבתם עד היום שאין לכם מה לענות כנגד המלעיזים על בתי הדין הרבניים, שננו את הסיפורים האלה, סיפורים ספורים מתוך עשרות ומאות מקרים בהם הרבנים בשליחות הרבנות הראשית עושים לילות כימים (וימים כיבשות) בשביל להתיר נשים מכבלי עגינותן. ההלכה איננה 'בעיה' שיש 'לפתור', אי אפשר לכופף אותה וגם אין צורך. המציאות היא המסובכת, ולא לכל בעיה יש פתרון. אך את סבך הרגשות והאינטרסים האנושיים אפשר במקרים רבים להתיר מתוך רגישות ונחישות הנובעות מאהבת תורה ואהבת ישראל אמיתיות. ■