לכל אחד מאיתנו יש בארון איזושהי קנייה שנעשתה בלי דעת. משהו שקנינו והיה נראה לנו ממש נחוץ או יעיל, אבל אז רגע אחרי, כשהגענו הביתה, או כשעבר קצת זמן… פתאום ניסינו להיזכר למה ועל מה הייתה הקניה (הדחופה והחשובה!) הזו.
השבוע היו המון מבצעי קניות. החודש הלועזי הזה, שריק מחגים, גרם ליצרני המוצרים ומפרסמי הפרסומים להמציא 'חג' חדש. חג הקניות. כדי להגביר את התנועה של הרכישות בזמן רדום כזה, המציאו סיבות של מבצעים מיוחדים משלל סיבות משונות יותר או פחות. אבל התנועה של הקנייה… התנועה נהייתה מבחוץ פנימה. יש תנועה בחוץ של "שווה לי", וממילא אנחנו מתחילים לשאול את עצמנו אולי זה באמת שווה? אולי באמת חסר לי? מה אנחנו צריכים?
אבל התנועה הזו שפונה מבחוץ פנימה, מסתכלת על מה שאנחנו צריכים או לא צריכים, מנסה שיהיה לנו הרבה, שיהיה לנו יותר. והתנועה היהודית היא אחרת.
בפרשה שלנו מסופר על יצחק אבינו שיורד לגרר, ומתברך שם מאוד. וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד.
"ויגדל האיש – שתלה הברכה בהאיש עצמו לא בארץ ובתבואה" (המלבי"ם).
המלבי"ם מדייק לנו את סוד העושר היהודי. מה מביא ברכה למה, אם יהיה לנו הרבה אז נהיה מבורכים? מה יגדיל אותנו, רוב קניין או שאולי רוב בניין?
איזה דיוק חשוב! הברכה תלויה באיש עצמו! אם מה שאנחנו קונים ורוכשים ומשיגים מגדיל אותנו – את האיש עצמו, אז תהיה בזה ברכה, וכן ראוי ושווה לשלם על זה כסף ולהתברך מכך. אבל אם אנחנו נהיה מזה אותו דבר, או חלילה פחות… אז לא ראוי לנו. לא תהיה לנו בזה ברכה. יצחק אבינו הלך וגדל במקום. האיש עצמו גדל שם. לא חלילה רק רכושו ותבואתו.
אחד הדברים שחודש כסלו הכי מפגיש אותנו בהם הוא המעבר מבחוץ פנימה. המילה 'פרסום' שכל כך נוכחת בחנוכה וממילא בכסלו, היא ממש שני צדדים הפוכים. בין איך שהיא נמצאת בתודעה שלנו לבין כוונת התורה. הפרסום שאנחנו מכירים בדרך כלל הוא "תראו אותנו", "כדאי לכם לקנות ממנו", "כדאי לכם לבחור בנו", "תראו מה עשינו!". לעומת זאת, הפרסום שאנחנו הולכים ומתכווננים אליו בחודש הזה הוא ממש ההפך. זה לא תראו אותנואלא תראו אותו. אותו יתברך.
אנחנו רק צינור.
אותו דבר ממש לגבי אבות האומה שלנו, אנחנו לומדים מהם ודרכם על מבט שהוא ההיפך מהרגיל.
הם לא בהתכנסות שעניינה רק פנימה. אבות האומה, הם הולכים וברכתם מופיעה למען. "והיה ברכה" "ונברכו בך". אבל הברכה הגדולה הזו היא כל כולה למען. היא לגדל את העולם. להפוך אותו להיות כלי מחזיק ברכה. אבל לא מבחוץ. הברכה מתחילה מהם עצמם. מעצמותם. והיה ברכה – אתה תהיה הברכה, כפי שנאמר לאברהם אבינו. אתה הברכה בעצמך. מאז ועד "בך יברך ישראל" כפי שנאמר לאפרים ומנשה בברכת יעקב. בך. בעצמך. אתה הברכה. ולכן – "ויגדל האיש". הברכה בך.
לפעמים אנחנו רוצים לגדול ולהשתדרג, ובטעות עסוקים להגדיל את הסביבה שלנו… לקנות עוד, לייצר תמונה יפה סביבנו, להוסיף, כשבאמת הבקשה היא – לגדול! להשתדרג! להאיר! אין בעיה שהסביבה תגדל, אבל שתגדל איתנו. לא במקומנו. שתהיה כמו דירה שמרחיבה דעתו של אדם, אבל היא רק מרחיבה… מרחיבה את מה שיש. מגדילה את הכלי עוד.
האבות הקדושים מלמדים אותנו את סוד ה"כל". סוד הברכה. היכן שורה ברכה? בתוך. בפנים. ביש. כשאנחנו נפגשים עם האינסוף שמגולם ביש, במציאות הממשית ששייכת לכל אחד אנחנו רואים מה יש לנו, ואז יש ברכה. והאיש גדל, ואנחנו גדלים.
אז איך נהיה גדולים בעצמנו? לא רק רכישות. לא ריבוי 'תבואה'. איך גדלים באמת? מבפנים. מתוך הבית החוצה, כמו שחנוכה מלמד. מתוך האישיות החוצה, כמו שיצחק אבינו מגדל אותנו. מהפנים החוצה, כי בזה תלויה הברכה.
