כמה פעמים מצאנו את עצמנו מכוונות את התדר שלנו החוצה? מנסות לנחש מה אחרים צריכים, איך לרצות, ואיך להיות "בסדר" בעיני הסביבה? ברגעים האלה, מבלי משים, אנחנו מעבירות את מרכז הכובד של חיינו אל מחוץ לנו, ומנסות לבנות את עולמנו על קרקע לא יציבה.

תלות וריצוי אינם רק הרגלים חברתיים, הם מייצרים נזק שקט, עמוק ומצטבר למבנה הנפש שלנו. בכל פעם שאנחנו מבטלות את הרצון העמוק שלנו ואת החיבור לעצמנו, מנמיכות את הקול האותנטי שלנו או מעגלות פינות רק כדי להשביע רצון של אחר, משהו במבנה הפנימי שלנו נסדק. אז, במקום שמחה, נוצרות בתוכנו עצבות ואכזבה.

לבנות את הבית הפנימי פירושו אפוא, בראש ובראשונה, לחזור אל התדר שלנו.

כדי להבין איך לתקן את הנזק הזה ולבנות בית יציב, כדאי להתבונן בחיבור שבין חודש תמוז לחודש אב. חודש תמוז קשור בתיקון חוש הראייה, באיך שאנחנו בוחרות לראות את המציאות ואת עצמנו. חטא אדם הראשון, כמו גם נפילות רבות בחיינו, התחיל מטעות בראייה. כשאנחנו נותנות "פרשנות שלישית" המעוותת את מה שהעיניים שלנו רואות, זוהי ראייה מצמצמת שמפילה אותנו. זהו המנגנון של המן בשעתו, שהכריז "וכל זה איננו שווה לי". מצב שבו חיסרון אחד קטן, כתם אחד על המפה, מצליח לצבוע את המפה כולה בשחור ולהסתיר מאיתנו את כל הטוב הקיים.

חודש אב מזמין אותנו לעלות מדרגה אל חוש השמיעה: להקשיב פנימה, אל מעבר למראית העין, ולשמוע את הקול האמיתי שלנו. זהו הקול הפנימי שמכוון אותנו אל מה שנכון ומדויק לנו, ומבקש מאיתנו להפסיק לרַצות ולהתחיל לבנות עוגן פנימי.

בעולם מלא בהסחות דעת כמו שלנו, זוהי משימה מאתגרת לכל הדעות. בדרך אל הבית הזה, אנחנו נוטות ליפול בשתי טעויות נפוצות שמרוקנות אותנו. הראשונה היא הדיבור המקטין כלפי עצמנו. אותן מילים של "זה לא מספיק" או "אני לא בסדר" שמפעילות בתוכנו בית משפט, אשמה וייסורי מצפון בכל פעם שמשהו לא הולך כפי שתכננו. הטעות השנייה היא הערבוב עם הרגשות והסביבה; בעומס היומיום אנחנו נשאבות למצבי הרוח של הבעל או הילדים, או מזדהות לחלוטין עם רגש שלילי כמו כעס, ושוכחות שהעומס הוא לא אנחנו, הוא רק חלק חולף.

כדי לא ליפול למקומות הללו, לקבל את עצמנו ולצעוד קדימה, ישנן ארבע עצות מעשיות שהן מפתחות לחופש:

1. להיות טובות אל עצמנו. נלמד להתבונן וללמוד מטעויות, לחבק את עצמנו ולצאת ממעגל האשמות, מתוך הבנה שמותר לשגות. מסתבר שהאנשים המצליחים ביותר בעולם לא פחדו לשגות, הרבו לטעות ומתוך כך הצליחו. זהו המעבר מלהיות "מלקה" (מלכה קשה וביקורתית) ללהיות "מלכה" (מלכה עוצמתית קשובה ורכה).

2. לשמוח בחלקנו ולהתמקד ביש. זהו תרגול יומי שבו אנחנו מזהות מה כן עשינו טוב, על מה יש להודות ואיך דאגנו לעצמנו, אפילו בדברים הקטנים ביותר, כמו רגע של מנוחה או הכנת סלט מזין.

3. ליהנות מהדרך. במסעות בני ישראל במדבר, המילה "ויחנו" מופיעה הרבה יותר פעמים מהמרוץ של המילה "ויסעו". יש כאן מסר עמוק עבורנו: לדעת לעצור, להתבונן, להוריד הילוך ולהפסיק לרוץ את החיים. ואם המשא שלנו כבד מדי, ולא מהנה, הוא כנראה לא החבילה שלנו. לעיתים קרובות, המשאות שאנחנו סוחבות על גבנו מתוך ריצוי, הם בכלל משאות של אחרים שלקחנו על עצמנו בטעות.

4. לפעול כמוצלחות. בעולם המערבי מודדים הצלחה לפי תוצאות חיצוניות והישגים, אך בבית הפנימי שלנו הצלחה היא משהו אחר לגמרי. אם נפרק את המילה נגלה את המהות: ה-צלח-ה. היכולת לצלוח את היום מתוך הליכה משותפת עם בורא עולם ותחושת ערך עצמי קבועה. כשאנחנו הולכות עטופות ושמורות, מותר לנו להרגיש מוצלחות בכל רגע.

כשהבית הפנימי שלנו יציב, חומל ומלא בתוכן, אנחנו כבר לא צריכות לבקש רשות מהעולם כדי להיות. אנחנו יכולות לצאת אל המשפחה ואל השליחות שלנו מתוך נביעה פנימית, שמחה ובחירה אמיתית. השיבה אל הבית הפנימי היא לא מותרות, היא המהות. הגיע הזמן להשקיט את הרעשים שבחוץ, להתחיל להקשיב, ופשוט לשכון, בביטחון, בתוך הבית שהוא כולו שלך.

נסיים ונזכיר שהשיר המוכר "בלבבי משכן אבנה" חובר בדורנו על ידי הגאון הרב יצחק הוטנר זצ"ל (בעל ה'פחד יצחק'). את הפיוט המרטיט הזה הוא כתב בהשראת מילותיו של המקובל האלוקי רבי אלעזר אזכרי מחכמי צפת במאה ה-16 (מחבר השיר "ידיד נפש"), המופיעות בספרו "ספר חרדים".
שנזכה כולנו להקשיב פנימה, לבנות את המשכן הפרטי שלנו, ולהרגיש את משכן ה' שוכן בתוכנו.