כשאברהם אבינו נכנס למערת המכפלה כדי לקבור את שרה, הוא רואה את אדם וחוה כשפניהם מלאות בושה, כך מספרים חז"ל. הם מתביישים על כך שהביאו מיתה לעולם, שבגלל מעשיהם סובלת האנושות ממציאות של מוות.
מה שכעת מתגלה, שכל השנים שעברו מאז נחו על משכבם, הם לא באמת נחו. הם היו מיוסרים מאד על האבדון שהביאו על העולם.
הם כל כך מתביישים ומצטערים, שהדבר נוגע לליבו של אברהם, והוא אומר להם: "הֲרֵינִי מְזֻמָּן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲבוּרְך שֶׁלֹּא תִתְבַּיֵּשׁ לְפָנָיו לְעוֹלָמִים". אברהם, כמו שהוא מוכר לנו עד עתה, כנוטל אחריות על העולם, נרתם גם כעת להצלת כבודם של אבותיו, להרגעת נפשם שתוכל לנוח בשלום על משכבה. ואכן אדם וחוה "הִתְיַשְּׁבוּ בִּמְקוֹמָם כָּרָאוּי".
השפת אמת, בדבריו המתוקים, מתאר את התיקון שעשה אברהם, כתיקון החיים שבתוך המוות.
אברהם אבינו מביא לעולם את תחיית המתים. תחיית המתים היא לא רק העובדה הפשוטה שאחרי המוות יגיעו חיים. תחיית המתים היא ההבנה שגם כעת, בתוך מצב של מוות, ייתכנו חיים. שגם במצב של אבדון אפשר למצוא נקודת חיים.
אברהם אבינו שהביא לאנושות את האמונה, כעת בעקבות המפגש עם אדם וחוה, מביא לעולם עוד עומק של אמונה. הוא מלמד אותנו שהאדם בעצמו, בכוח אמונתו, יכול להחיות מצבים של מוות. יכול להפיח חיים בתוך הייאוש וחוסר התקווה. אדם יכול, בכוח אמונתו, לחפש נקודת חיים הבוערת במציאות, גם במקומות הנראים חשוכים ואבודים. נקודה של חיים שתהיה עוגן קטן של חיים עבורנו בתוך ערפל של חשכה.
ואכן זוכה אברהם והתורה מתארת אותו: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים". הוא בא עם כל הימים שלו, מביא את כולם איתו, כל יום עם נקודת החיים שלו.
בכל יום היה אברהם שם אל ליבו ללקט את כל ניצוצות אותו היום. הוא לא הניח להם להישכח ממנו, הם היו חשובים מדי, מכדי שיוטלו בצידי חייו. כל הארה שהייתה לו, היה דבק בה. כל התפעלות, היה אוסף אליו, מכניסה בשק אוצרות ימיו. כל הבנה שהבין, נשארה חרותה בעצמותיו. כל חכמה שקיבל, נהפכה לבוש לנשמתו. זכה אברהם לתקן לא רק את החיים שבמוות, אלא את החיים שבחיים.
