אתם נגד פילוג? סולדים מאלימות? אם כך, אל תשבו בשקט. צאו להפגין, פרסמו פוסט, העלו את המודעוּת.
או שלא?
כולנו רוצים שלום, מזדעזעים מהתבטאויות ארסיות ונרתעים מקטטה. זו הסיבה שכשאנחנו שומעים על אחת כזו אנחנו ממהרים לזעוק נגדה. אבל דווקא מכיוון שהמטרה שלנו טובה – כדאי שנשים לב אם במחאה שלנו אכן קירבנו אותה: האם הרבינו שלום בעולם, או שאולי דווקא התזנו ללהבות עוד קצת שמן?
בעקבות רצח ימנו בנימין זלקה ז"ל, כתב העיתונאי שי גולדן ש"פחד א־להים כאן להסתובב ברחובות" וש"האלימות היא קו משמעותי מאוד בציור תמונת פנינו".
בתגובה, העיתונאי חנן עמיאור הציג לפניו נתונים: בישראל אחוז הרציחות נמוך בהרבה מהממוצע (3.5 מקרים ל־100,000 איש, לעומת 5 במדינות המפותחות), ואם מפחיתים את כל הרוצחים מהחברה הערבית ונשארים רק עם היהודים – הכמות מתכווצת דרמטית (0.67 לעומת 5), "מה שמציב את החברה היהודית בישראל כאחת החברות הכי פחות אלימות בעולם". וזה נכון גם בסוגי אלימות אחרים.
כמובן אנחנו שואפים ל־0%, אבל מתברר שהאלימות היא ממש לא קו משמעותי בציור תמונת פנינו.
כשקראתי את זה נזכרתי שבשנים שבהן אוטובוסים התפוצצו כאן על ימין ועל שמאל בנות מהכיתה שלי טענו בלהט שהיום כשאתה יוצא מהבית – 50% סיכוי שאתה חוזר ו־50% שלא. הייתי מתוסכלת שלא הצלחתי להסביר שהעובדה שיש שתי אפשרויות – לא אומרת שהן מתחלקות חצי־חצי (אבל אז באמת היה פחד א־להים להסתובב ברחובות).
מול הנתונים שהוכיח עמיאור, ענה לו גולדן: "אתה רואה אלימות כנתון סטטיסטי ואני רואה אותה כעניין של תחושה. לאנשים אין ביטחון ללכת ברחוב ועל זה המאמר".
ברגע הראשון זה נשמע לי מצחיק, ברגע השני הבנתי שזה רציני:
אם אובייקטיבית המצב אצלנו טוב מאוד, ובכל זאת קיימת תחושה כזו – מי יוצר אותה? אם אכן אנשים חיים בפחד שלא קשור למציאות – אולי מישהו מעביר להם את המידע באופן לא־נאמן, ומעורר אצלם בהלה כשאין לה סיבה?
שי?
כעבור כמה ימים שמעתי עוד דוגמה נהדרת לאותו דפוס, בהסכת מוצלח שבו ראיין השחקן יוסי מרשק את העיתונאית עירית לינור. על תקופת הרפורמה טען מרשק: "אנשים הרגישו שנכנסים להם בחיים. באו, חנקו אנשים… (ידו לופתת את גרונו)". לינור: "איך חנקו?" "חנקו, מטאפורית". "תסביר לי". "ברפורמה חנקו אנשים!" "מה היה חֶנק ברפורמה?" "לבוא, ולשנות את כל הדברים האלה". "איזה כל הדברים?" "את כל החוקים, את כל הדברים, לשנות דברים בסיסיים!" לינור: "אתה מדבר איתי על רגש, כי אתה לא יודע מהם הדברים שהיו גורמים לחייך להיות בלתי נסבלים". מרשק: "בסדר, אני מדבר מהרגש, הרגש מאוד חשוב לי!"
אם מדובר בעיקר ברגש (שאני מסכימה לגבי חשיבותו) ולא בעובדות (שאני מקווה שאין חולק לגבי חשיבותן) – לכאורה הפתרון היה אמור להיות קל הרבה יותר; בימינו התברכנו בדרכים מקצועיות לטפל ברגש על ידי דיוק המחשבה. מניסיון אישי בדיכאון־אחרי־לידה שחוויתי – אני יודעת שאפשר להרגיש בעוצמה דברים שלא קשורים למציאות, ואני יודעת שאפשר לטפל בכך ולחיות טוב בעז"ה.
האם מרשק וחבריו, שהרגישו חנוקים (ואני מאמינה להם; לפני טבח שמחת תורה נטיתי לחשוב שהם צבועים. בשנים שעבְרו עלינו הבנתי שהם מאמינים לעצמם. הם באמת מבוהלים עד אימה שנהפוך את נשיהם לשפחות) – האם הם שמו לעצמם מטרה להרגיש טוב יותר בעצמם, ועשו השתדלות להרגיע את רוח הציבור בעזרת בדיקת עובדות, הרמת עיניים למציאות ועימות טענותיהם, או שהייתה להם מגמה הפוכה לחלוטין, שניסתה בכוח לייצר תבהלה מאיִן?
בדיוק אותו דבר הבנתי לגבי שיח הפילוג בעם.
מי שחי ומסתובב ברחוב – מרגיש 99% אחווה, ו־1% של אנשים עם ילדוּת קשה שנוהגים לקלל לא רק ביביסטים או קפלניסטים אלא גם את השכן שגרב מהכביסה שלו נפל להם למרפסת.
אבל מי שחי בטלוויזיה ומסתובב בפייסבוק – מרגיש יחס אחוזים הפוך (פעם אפילו אני התחלתי להשתכנע שהעם במצב עגום, עד ששמתי לב שגללתי יותר מדי).
שיהיה ברור – חובתנו לבער את הרע! אבל חובתנו גם להיזהר מלהאמין שהוא חזות הכול, שכמה דגי רקק מייצגים ברֵכת דגים שלמה שֶפּרה ורבה.
השאלה היא למי אנחנו מצטרפים: למי שמאמין בעיניים עצומות ל"עניין של תחושה", מתייחס למריבות קצה כאל תופעה לאומית וכך במו פיו מקבע אותה כמציאות, או למי שנמצא בחיים האמיתיים (אלה עם "הנתונים הסטטיסטיים"), מכיר בָּרוב הטוב וכך מסייע לגרף שלו להתרומם לקראת 100%.
האלימות היא לא תופעה, הפילוג הוא לא תופעה. (ודאי לא יותר מאשר בקום המדינה, אז החלוקה הייתה קשה וחותכת. היום לכל אחד יש במשפחה גם וגם וגם ולרוב חיים בשלום.) התופעה היא שאנחנו הופכים אותם לתופעה. כן, יש אנשים שאוהבים לחרחר מדון, אבל אם לא נקפוץ אוטומטית – אולי המדון לא יתחרחר?
כשאנחנו מתמרמרים על תחושת אלימות – אנחנו לא משככים אותה; אנחנו יוצרים אותה. כשאנחנו מלינים על פילוג – אנחנו לא מחברים בין יהודים; אנחנו מרחיקים ביניהם. כי הרי מי המפלגים? ההם. מעצבנים שכמותם.
ברמת־השרון, שידועה כעיר בעלת מתח דתי־חילוני גבוה, גרנו שבע שנים. במהלכן קראו לי פעמיים 'דתייה מסריחה'. ברגע הראשון הדחף שלי היה לכתוב על זה, שיֵדעו! ברגע השני הבנתי: בכך אהיה שותפה לשקר. לא כי זה שקר – באמת אִשה אחת הטיחה בי כך כשלא רציתי שהכלב שלה ייכנס למעון ויבהיל את התינוקות; אבל שמתי לב שהרבה פעמים אמת הופכת לשקר כשהיא מציגה באופן עקבי רק 1% מהמציאות, כך שמבחינת הצופים – זה 100% ממה שהם יודעים! האם במשך 364 הימים האחרים בשנה העליתי פוסט על הקשרים הטובים שלנו עם כל סוגי השכנים? אם לא, שיתוף של הקללה שנזרקה עליי יהיה סוג של שקר שיהפוך את עצמו לאמת – הרי אילו תגובות אתם מדמיינים לפוסט כזה?
ויש עוד נקודה, חשובה לא פחות: הנטייה הטבעית שלנו לשייך את ההתפרצות של אותה אִשה לפילוג בעם, רק כי השתמשה במילה 'דתייה' – גם היא טעות; אני בטוחה שאם לא הייתה לי מטפחת על הראש היא הייתה מוצאת לי כותרת מחמיאה אחרת – פחדנית מסריחה או משהו כזה, כך שלַבּוטות שלה אין קשר לשום קרע, וחבל שנעניק לאִשה קטנה ומסכנה את כל המשקל הלאומי הזה.
אנחנו רוצים להרבות שלום? נאהב אותו ונרדוף אותו, לא את המקרים יוצאי הדופן. נסור מרע, ולא נתעסק בו כל הזמן. כשתחושה אחת או חדשה אחת משתלטות לנו על שדה הראייה – נעצור רגע לזהות אם סטטיסטית מדובר בתופעה או שמא במקרה כואב אך חריג, ואז נתעקש למלא את תפקידנו בַּכּוח: לצחצח את הלכלוך מזגוגית המשקפיים, להרים מבט לכל הנוף האנושי המרהיב, ולחייך בכזה מאור פנים – שיצליחו לראות עד הצד השני.
לתגובות: [email protected]
להצטרפות להווָה פשוט – מפגשי התחברות לְמהות האִשה (בזום): 054-6580146]
