שעת מנחה בירושלים, עיצומם של ימי בין המצרים, אני יושבת לכתוב לך מכתב.
אנחנו לא מכירים, אך דרך מסעותיך מרגיש לי שאנחנו כבר לא כל כך רחוקים.
הכנסת אותנו אל ביתך, בית יפה ומואר בפרדס חנה, מציע קפה לאנשים החושבים מרחבי הארץ, שהזמנת לביתך.
מזווית הצילום ניתן לראות כיסא הפוך תלוי לתקרה, כאילו אומר שכאן מבקשים מבט חדש על החיים, קוראים תיגר על כוח המשיכה.
תחילה נפגשת עם הרב שמואל, ששמו כשם הנביא מלאך הברית, המונה זכויותיהם של ישראל.
הקראת הודעה ששלח חבר דואג המבקש, הווה זהיר בגחלתו שלא תיכווה.
והעזת ונפגשת ושאלת וביררת, מספר על ימי המיצר בגלות, שדחקו לקיר את אור נשמתך, על הגעגועים לאדם ואדמה.
דיברת על הברית שאתה מבקש, בין אדם לחברו, בין אדם לאדמתו, מזכיר את חותם אות ברית קודש שאתה עדיין חושב עליה,
אם נותקנו מחללית האם
מי יעלה לנו השמיימה?
בכל פעם שהצטרפתי למסע הרגשתי את הכמיהה, את הלב המקשיב, השומע, ונזכרתי בדברי הכהן הגדול אוהב שלום ורודף שלום, כי כל תכונת ההקשבה אינה כי אם להקשיב לכל הנשמה, לגלות את הפסוק של שמו הפרטי של כל אחד ואחד, שהוא כל מרכז התורה.
התורה הזאת, שכל כך הרבה אנשים מבקשים, וגם אם עדיין לא השיגוה הם מבקשים במלבושיהם להיות קצת כמותה, אש שחורה על גבי אש לבנה.
התורה הזו שקמעא קמעא ממלאת את חסרונה, במפגשיך תחת כיפת השמיים בגינה.
נראה ששום מפגש לא מפחיד אותך, חצית אפילו קו אדום, הסכמת לבקר ביהודה ושומרון, כשבין המילים הרגשתי כמה אתה מותח את הלב בשביל להתקרב.
באחד המסעות היותר כואבים, פגשת את הרב שביקש דווקא לבדוק, לשים גבולות, מבקש להבהיר שלא ניתן לוותר על האמת מפני השלום, והרגשתי מבעד למסך את המרחק והכאב וכמעט שלא צפיתי עד הסוף, כנרקומנית של אהבת חינם היה קשה לי לראות לאן זה הולך מכאן.
ונזכרתי בסיפור על רבי עקיבא וחכמים שהיו עולים לירושלים החרבה, והגיעו להר הבית וראו שועל יוצא מבית קודש הקודשים, הם בכו ורבי עקיבא צחק, כששאלו אותו חכמים למה הוא מצחק, הוא ענה שכמו שנתקיימה נבואת הפורענות לעיניהם, תתקיים גם נבואת הנחמה, מבטיח במבטו הצופה למרחוק שעוד ישבו זקנים וזקנות בירושלים וילדים וילדות עוד ישחקו ברחובותיה.
וחשבתי לעצמי שאם החכמים הללו לא היו נותנים דרור וביטוי לכאב המתבקש, אולי רבי עקיבא לא היה משחק, כי במקום שאין אף אחד שיבכה מול חורבות ירושלים, גם אין מקום לשחוק הרואה למרחוק ילדים וילדות משחקים.
ואולי המפגש הטעון שלך עם הרב והדמעות שהוא בכה,
עת נשכח בציון מועד ושבת, מאפשרים למי שמבקש לראות למרחוק להפוך מר למתוק,
לזהות את אור נשמת הקודש, את כל האור הטוב, את כנפי הרוח של היד המושטת.
כמעט בכל המפגשים אתה מזכיר עץ ושורשים, מבקש לחבר לשורש הגדול הזה עוד הרבה ענפים שיצמיחו פירות בשלל צבעים מכוח אותו השורש.
בהיסח הדעת אתה עוסק בפרד"ס התורה
פשט, רמז, דרש וסוד,
לומד שמול ארבעה אבות נזיקין יש ארבעה כוחות חיים, כאן הדברים מרגישים לי קצת יותר מוכרים לך.
ענווה, שתיקה, שליטה, שמחה בחלקך בחיים.
נדמה שבסוד הדברים הנשמה מוצאת תשובה לשאלות החיים.
תשובה כזאת שמתיישבת על הלב, כמו דבר גנוז שחיפשנו ומצאנו, תשובה שאינה פוגעת בעומק השאלה.
ואולי, אולי כל המסע הוא בזכות אדם אחד לפני דור או שניים, שגנז את אוצרות הרב המנחם, שלא תשתכח תורה מישראל.
ענף מעץ השורשים של משפחת שוקן אסף אוצרות שהפכו אותו ליהודי של ממש, וגרם בזכותו שכמה דורות אחריו ישב יהודי הדור זקן ויקח את כולנו למסע של קרבה, יהפוך חוזה לברית, געגוע לסיפור אהבה.
"ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו".
