שְׁנֵי אַחִים שְׁנֵי רֵעִים

שְׁנֵי אַחִים שְׁנֵי רֵעִים

כל כך נוגעת ללב הדרך שהתורה מתארת את מותו של אהרן. דרך העוברת בקשר המופלא בין שני אחים. המדרש מתאר איך אומר הקב"ה למלאכים: "הייתם תמהים על יצחק כשעלה על המזבח ולא סרב? בואו וראו את הגדול הולך אחר אחיו הקטן לקבל מיתה". אתם התפעלתם מכך שיצחק התבטל לגמרי לאביו, ולא התנגד להיעקד? בואו וראו דבר גדול מזה. לא רק בן שבטל לאביו, אלא אח גדול שמתבטל לאחיו הקטן. פלא!

חז"ל מתארים איך משה מפשיט מאהרן את בגדיו, ובכך הוא מסיר את מה שבחוץ, ובמקביל הקב"ה מסיר את מה שבפנים, את הנשמה. כל עוד משה לא מסיר, גם ה' לא מסיר. כביכול הקב"ה מצטרף מלמעלה להתמסרות המוחלטת של אהרן למשה, כאילו גם ה' בטל אל החיבור שביניהם.

אולי לומר שריפוי הקשר בין אחים, הוא גם ריפוי הקשר עם רבש"ע. כשאדם מרגיש אח קרוב לאחיו, הוא יכול להרגיש כך גם כלפי אלוקיו. ולא עוד אלא שכאשר יש אחווה, הקב"ה מצטרף. "שבת אחים גם יחד", אומר רש"י, הקב"ה בא לשבת יחד, כאחד מן האחים. אחים ורעים עם ה' שגם מצטרף אל היחד הזה, והופך כביכול לאחד האחים.

כמה זה מתאים לתקופה המסיימת את המדבר, אחרי שעם ישראל עבר כל כך הרבה תלונות ומריבות, כמה הוא זקוק לריפוי הקשרים בתוכו, ולריפוי הקשר עם ה'. ריפוי שיכול להיפתח דרך הקשר שבין שני האחים המופלאים.

השפת אמת פותח פתח לעומק החיבור בין משה לאהרן. משה במהותו הוא הקול, ואהרן הוא הדיבור. משה הוא הפנימיות, הוא קול הנשמה. ואילו אהרן מביא את הנשמה החוצה אל העולם, ונותן לה ביטוי דרך הדיבור. החיבור בין משה לאהרן הוא החיבור שבין הקול לדיבור.

תשומת הלב לחיבור הזה, זו הרגישות לשאלה האם הדיבור הוא אחד עם הקול, האם מה שאדם אומר הוא באמת מתכוון אליו? האם שומעים את האמת הפנימית בקול שלו, או שיש איזה נתק ופער בין הקול לדיבור? אהרן הדבק במשה, מבטא את הדבקות הזו.

כשאדם מתפלל אל ה' בדיבור חופשי, מהמילים שלו, הוא יכול להבחין בין דיבור הנובע מתוך קול פנימי עמוק, ובין דיבור שאולי נכון והגיוני, אבל חסרה בו הכוונה שמאחורי המילים. לפעמים אדם אומר את מה שהרגיש אתמול, ולא שם לב שכרגע הוא בכלל לא מרגיש, כרגע הדיבור חלול, בלי חיבור אל הקול.

ככל שאדם לומד לזהות את החיבור שבדיבור של עצמו, כך נפתחת לו הרגשה בדיבור שסביבו, כך הנשמה שלו כבר מושכת אותו לאותם מקומות השייכים אליו, מקומות של אחדות ללא פער.

ונסיים בשיר המרגש של אהרן רזאל, שמביא את המדרש על גאולת ישראל. "אין ישראל נגאלין לא מתוך הצער… אלא מתוך עשרה בני אדם שהם יושבים זה עם זה, וכל אחד מהם קורא ושונה עם חברו, וקולם נשמע". כמה מרגש שלא מספיק שיושבים יחד, וקוראים יחד, ולומדים יחד. משהו עדיין חסר, כל עוד אין הקול נשמע. "וקולם נשמע", כמה חשוב שהקול הפנימי יישמע, שהקול יהיה באמת דבק לדיבור. שלא נטבע בתוך ים של דיבורים נכונים ויפים, שנאמרו פעם על ידי אנשים צדיקים. שלא נאבד שם את הקול הפנימי שלנו. שגם בתוך היחד של בית המדרש, ושל דיבורי הקדושה, נחפש את החיבור אל הקול האותנטי שלנו.

כי הגאולה מגיעה כשהקול דבק לדיבור, כשהדיבור לא עוזב את הקול, אי שם מאחור. הקול והדיבור, כמו משה ואהרן, שני אחים, שני רעים, שלא נפרדים, ואליהם מצטרף השלישי שביניהם לשבת יחד.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן