הגלות מתחילה בבכי, והגאולה מתחילה בבכי.

הגאולה מתחילה עם בכי. בכיו של משה התינוק, "וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה". והגאולה תסתיים עם בכי. בכיה של רחל אימנו המבכה על בניה.

גם הגלות התחילה מבכי. בכיו של עשיו הצועק "צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד". ומאותה צעקה, אומרים חז"ל, יצאו ישראל לגלות.

יש בכי, ויש בכי. הבכי של עשיו הוא בכי הגורר אחריו גלות, והבכי של משה מביא לגאולה.

הבכי של עשיו הוא מר, הוא קשה, הוא מוציא את האדם מהמקום שלו לגלות, להתרחק משורשו. ואילו הבכי של משה הוא רך, הוא בכי תינוק, הוא בכי שמשיב את האדם פנימה לשורש שלו, לליבו.

פרשת שמות פותחת תקופה של ימי שובבי"ם, שהעניין שלהם הוא בכי. לא בכיו של עשיו, אלא בכיו של משה. כל אדם, בימים אלו, יכול להיפתח למודעות פנימית לשאלה, איזה בכי עולה מתוכו. האם זהו בכיו של עשיו, העלול לגרור אחריו עוד ועוד צער וריחוק, או אולי זהו בכיו של משה, שיכול לפתוח בתוכו פתח לגאולה, לחיים חדשים.

ר' נחמן מלמד שיש בכי שהוא צעקת הנפש הצועקת על גלותה. אדם חי בשני מעגלים. מעגל כללי של הרגשת הגלות הלאומית, ומעגל אישי המחובר לגלות הנפש. ואומר ר' יעקב יוסף מפולנאה, שקודם כל, אדם צריך להתפלל על גלות נפשו, לבקש גאולה פרטית לנפשו, עוד לפני שמבקש על גאולה כללית.

אדם, לפני הכל, צריך להיות מודע לגלות הפנימית של נפשו. מתי היא רחוקה מהקב"ה, מתי אדם לא מרגיש שה' נוכח בחיים שלו, מתי חסרה לו אמונה. ימי שובבי"ם, שהם ימי בכיה, הם ממש הזמן לבכות על גלות הנפש, זמן לעורר מודעות לנקודת השובבים שבנפשנו, למקום השובב שבתוכנו. שובב, מסביר ר' נתן, הוא חסר דעת. שובב – רחוק מה', רחוק מאמונה. כשאדם מתעורר לכך, אז הוא באמת זועק על זה.

וכשאדם זועק באמת, הוא יכול לזכות שתתגלה לו דעת. עצם הזעקה הפנימית יכולה להוליד באדם דעת. לכן הקב"ה עשה שתינוק יבכה הרבה, כי הוא צריך להוליד מתוכו עוד הרבה דעת והבנה.

אבל בינתיים, עכשיו, בפרשיות האלה, כשאנחנו מתחילים את ספר שמות, אנחנו עדיין בתחילת התהליך, בתחילת הגלות עם הבכי והקושי. עדיין חסרי דעת. ובמצב הזה אנחנו זקוקים כבר עכשיו לנחמה. נחמה שתחזק את רוחנו, שתוכל לעזור לנו לעבור את ימי הגלות.

והנחמה, גם היא, באה בפרשה. היא באה בדמותן של המיילדות, שפרה ופועה. שפרה, שמשפרת את הוולד. פועה, שהיא פועה, מדברת אליו ומפייסת אותו. פועה מרגיעה את התינוק דווקא דרך הקול. וכשהיא פועה, מתמזג קולה בקולו של התינוק. התינוק בוכה, ופועה פועה. שני קולות יחד. קול בכי רך וכואב, וקול מרגיע, אימהי, חומל, שנותן נחמה בתוך הגלות.

שנזכה, גם אנחנו, לעורר בתוכנו את שני הקולות המתמזגים זה בזה. את קול הבכי על גלות הנשמה, ואת קולה של פועה, הפועה אלינו, ומחזקת אותנו, ומדברת אלינו דברי ניחומים.

נסיעת נשים לאומן בהנחיית עדה האוזר, כ"ד-כ"ח שבט.

לפרטים: 052-4625473