מה שלומך ירושלים? הרבה זמן לא דיברנו.
אני יודעת, הייתי כאן, באתי לבקר, אבל איך שהוא דיברנו הרבה עליי וקצת עלייך.
אני יודעת, בזמן האחרון היית עסוקה. אירחת את כולם כמו שרק את יודעת, ירושלים, סגרת רחובותייך, פתחת את ליבך לכל האוהבים, הזוכרים, המשחרים לשערייך.
הם לא הגיעו בידיים ריקות, מרחוק הם באו, צבעו את ליבך בצבע הרקיע, ודגלם עלייך אהבה.
לפעמים אני מנסה לדמיין איך זה מרגיש לך לראות את כולם, אולי זה מחזיר אותך אחורה בזמן, לימי נעורייך, ימי כלולותייך, עת עמדת מוארת, זקופה, מכותרת קטורת מור ולבונה.
בטח זה מזכיר לך את שאון עולי רגלייך, קולות שירי לוייך, קול פעמי כוהנייך, פעמון רימון, פעמון רימון.
לא הספקת להתגעגע וכבר הם חזרו, משמיעים בקול פעמוני ספרי אורה, זכרון ימים קדמונים.
אני יודעת, הם תמיד באים לבקר, אני גם יודעת שבימי הזכרון הקרבים את זקוקה להם יותר.
לו יכולנו לשמוע קולך, היית מבקשת שלא נברח כל כך מהר, שנשב לדבר כמו פעם, שנסתכל בך עין בעין, בלי מסכים מסיחים, אולי היינו רואים איך את מתחדשת, מתקדשת.
אולי היינו שומעים שזה עוד לא מכהה את הכאב של פעם, רק מאפשר לזכור את העתיד.
אם היינו מסתכלים בך עין בעין, אולי היינו רואים את זרועותייך הפתוחות לרווחה מתרחבות לקול מנופי בנייה, מתכוננת ליום בו יתקבצו תחת חופת טליתך, מארבע כנפות.
אולי היינו שומעים כמוך, את קול אהובך קורא מבין החומות, "אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם, אוי לי שהגליתי את בני לבין האומות".
אולי היינו שומעים אותך מנחמת, מתנחמת בגעגוע קדוש, בקול צפירת עומס הדרכים המובילות אלייך ומזכירים לך נשכחות.
אז אולי היינו מתיישבים למרגלות כותלך, יחפים ופשוטים, לספר לך את סיפורך, לשאוב מעט, מנחמתנו, נחמתך, להזכיר שלא שכחנו ירושלים,
שלומנו קשור בחוט לשלומך.
