משעמם??? לא רלוונטי?????? הצחקתם אותי!

כמעט 230 שנה אחרי שאדמו"ר הזקן כתב אותו, התניא עדיין חי, מעורר, רלוונטי ובעיקר בוער. ממש בוער. צריך רק ללמוד לקרוא אותו.

וזו בדיוק המטרה של הספר שאתם מחזיקים בו כרגע: לפתוח שערים לתניא וללב, לנער את האבק… ולהתחיל לזוז.

עם המדור האהוב 'פויקה', שני עמודים מכאן, לא צריך לערוך היכרות לאף אחד מקוראי 'קרוב אליך'.

ציניות מרקיעת שחקים, פאנצ'ים שופכים מצחוק שנכתבים ברצינות תהומית, ותיאורים כנים של המציאות מזווית ראיה של 90 מעלות – בדיוק כמו שהיא נראית לראש אנושי כשהוא מונח במצב מאוזן על הכרית עם עין אחת פקוחה, בפרט בגילאי הטיפש־עשרה. כל אלו הם רק חלק מהמאפיינים הייחודיים של המדור הנהדר, שמשוחח עם נערים בגובה העיניים, מסביר להם עד כמה הם כל כך קטנים לפעמים – ועד כמה גבוה רק הם מסוגלים להגיע.

בשנה שעברה, לקראת 'יריד החסידות' בי"ט כסלו, הטורים התלכדו ויצאו לאור יחד בספר בכריכה רכה בשם 'על האש'– תניא לנוער, יצירת מופת שהופכת, בליווי איורים נהדרים ומתוחכמים, את הרעיונות היסודיים של אדמו"ר הזקן בספר התניא לגחלים בוערות. מספר עיוני ואפילו כבד, התניא מזמין אותנו למנגל עסיסי ולוהט, בדיוק בשביל החבר'ה, ולא רק.

ובכן, הגיע הזמן לערוך היכרות עם מי שעומד מאחורי יצירת הפלא הזו. לקראת י"ט כסלו המתקרב התיישבנו להתוועדות תוססת עם אורי צוקר, איש חינוך שמצליח לגרום לטקסט כתוב להיות בוער ובועט כמו שיחה אישית, ועם אהרן טירם, המאייר המוכשר שהוסיף צבע והפך את הספר לחוויה ויזואלית.

הגחלים כבר לוהטות, נשאר רק לשים את הבשר על האש. מתחילים!

לא פירוש, התוועדות

כשהתפילה הסתיימה, בדיוק שלושים וחמש דקות אחרי שהתחילה, מר בסדר הזדרז לקפל את הטלית והתפילין.

בקצה השני של בית הכנסת מר בסדר ראה את מר רב פותח גמרא גדולה.

מר בסדר לא התפלא, ללמוד תורה אחרי התפילה זה בדיוק מה שמר בסדר ציפה ממר רב.

מר בסדר ידע שהלימוד של מר רב לא צריך להטריד אותו או להשפיע עליו.

הבן שלי טוען שמר בסדר הוא טור המאה. כך פותח אורי.

באמת גם אני זוכר אותו לטובה, כטור שבא להסביר מה לא בסדר ב'מר בסדר'…

מר בסדר הוא אחד שרואה ביהדות רשימת מטלות, והוא רק מנסה מצידו 'להסתדר' כמה שאפשר עם ה' יתברך, יהודי 'בסדר' שכזה. הרב שטיינזלץ הוטרד קשות מיהודים שהם בסדר, הוא ניסה להוציא אותם משלוותם ולהתחיל להזיז אותם.

הבעיה מתחילה כשאנחנו מגלים שמר בסדר הוא לא מישהו מבחוץ, אלא מישהו מבפנים.

מה שנפלא בקטע הזה הוא היכולת להגיד משהו בלי להגיד אותו. מר בסדר מוצג בצורה מוקצנת, אבל לא מגוחכת, כך שבעצם הוא לא מעורר הרבה התנגדות מצד אחד, אבל מצד שני המסר עובר בצורה ברורה. ככל שהקטע מתקדם אתה הולך ומסתייג ממר בסדר, ומתחיל לנוע בחוסר נוחות בכיסא כשאתה קצת מזהה את עצמך.

האמת היא שהתלבטתי בכתיבה עם לסיים בסוף טוב, עם הרהורי תשובה של מר בסדר שגורמים לו להשתנות, אבל החלטתי ללכת עד הסוף ולהשאיר בפה את טעם ההחמצה. זה היה נראה לי אפקטיבי יותר.

מר בסדר זה עוד מילא. אבל יש טורים בסגנון משעשע הרבה יותר, עם מילים כמו "שיואו!!!!! מטורף!!!!!", שנלקחו היישר מהתכתבות בני נוער בוואטסאפ; גם את הביאור של התניא בדברי חז"ל "יתוש קדמך", אתה משווק כתחרות מועמדים לתוכנית ריאליטי של "הרע ביותר", בה האדם שהוא בעל בחירה מנצח את היתוש…

אתה לא חושב שזה מוגזם לרדד את הרעיונות העמוקים של התניא למקום נמוך כל כך?!

דבר ראשון, חשוב לי לציין שהכניסה לפרויקט הייתה מתוך התייעצות עם אנשים שאני סומך עליהם. תגובות טובות שלהם למוצר המוגמר הורידו לי אבן מהלב.

אבל לגופו של עניין, אני אחדד את השאלה: האמת היא שבהחלט חששתי מהעניין. הרי מי שמכיר את ספר התניא לעומק, מבין את עוצמת המורכבות. מדובר בספר ענק וקדוש, שחוץ מזה שהוא עוסק בנושאים העומדים ברומו של עולם, באמת כל מילה בו מחושבת ומדויקת; פתיחה של התניא עם המפרשים ה'כבדים' תגלה עד כמה מדובר במלאכת מחשבת, כשעל כל משפט של אדמו"ר הזקן יכולים להיות מאות משפטים של פרשנות, דקדוקים ודיונים על הכוונה המדויקת. לספר עמוק כל כך אסור, לכאורה, להפוך ל'רדוד'.

ואחרי כל זה, ברור שהיום צריך להנגיש את התניא גם לאלו שמתקשים לפתוח את הספר במתכונת המקורית שלו. יש יהודים שהתניא יכול לשנות להם את החיים, ולא פותחים אותו מסיבות שונות של סגנון ותוכן, וטוב ונכון לפתוח להם שערים בכתיבה מאפשרת שמגיעה עד לעולם המוכר והידוע שלהם.

והאמת היא, שצריך לזכור שגם אדמו"ר הזקן בעצמו בעצם רצה לפתוח שערים. בעולם היהודי, בטח בזמנו של האדמו"ר הזקן, ספר מסודר של עבודה סדורה ושיטתית בעבודת ה' הייתה נדירה.

נראה לי שהפורמט שהלכתי עליו הוא איזון בין שני הצדדים. כמו שגם כתבתי בהקדמה: "תבינו, התניא הוא ספר יסוד ביהדות שנותן דרך בהירה ומסודרת לעבודת ה', אבל לא תמיד קל להבין אותו. לכתוב עליו פירוש מסודר שלא יצא כבד זו משימה שגדולה עליי. לכן החלטתי ללכת על פורמט אחר – להתוועד על התניא".

'התוועדות' היא דבר משוחרר מלכתחילה, ומותר לדבר בה גם בצורה לא רשמית…

רק שלא יהיה משעמעם

איך באמת אתה מצליח לתרגם את ספר התניא מספר של רעיונות כבדים במעבר כל כך חד ודרסטי, לא רק לטרמינולוגיה שונה אלא לעולם אחר לחלוטין?

האמת היא, שכשקיבלתי על עצמי את ההתחייבות הזו, לכתוב טור שבועי סביב ספר התניא, לא דמיינתי למה אני מכניס את עצמי. אני לומד מדי יום את התניא בהתאם לחלוקה שלו לימות השנה, והרעיון המקורי שלי היה שמדי שבוע אקח את אחד הרעיונות שלמדתי במהלך הימים האחרונים ולהפוך אותו לקטע קצר וקליט, כאילו אני כותב מדור על פרשת השבוע.

בפועל, מערכת 'קרוב אליך' חזרה אלי עם רעיון אחר, שאפתני הרבה יותר – להפוך את התניא כולו, על הסדר, לטורים קצרים וקלילים. חשבתי לתומי שאם אפשר לעשות כך על רעיון אחד, אין סיבה שלא אצליח לעשות כך בצורה מסודרת על הספר כולו.

זו הייתה טעות מרה. במציאות, זה היה מורכב פי אלף ממה שדמיינתי…

זה דבר ידוע, שלהכין שיעור של שעה, לדוגמה, לוקח הרבה פחות זמן מלהכין שיעור של עשר דקות. כשהבמה שלך מוגבלת, לא רק במקום אלא גם בצורת ההגשה של התוכן, אתה חייב להיות מדויק על המילה. הכל חייב להיות חד ומהודק עד הסוף.

בפועל הייתה לי עבודה כפולה: בשלב ראשון הייתי צריך להתיישב וללמוד את התניא ברצינות, לנתח אותו היטב כדי לחדד לעצמי מה הציר העיקרי, הנקודה המרכזית שבכל פרק ובכל תת־פרק. לא פעם עיינתי בפירושים השונים שנכתבו על התניא והייתי צריך לרדת לעומקם של דברים עד כמה שידי מגעת, בניסיון לתמצת לעצמי את העיקרון שאדמו"ר הזקן חיפש להעביר.

אחרי השלב הראשון, של לימוד עיוני כדי להגיע למסר בצורה בהירה ומדויקת עד כמה שאפשר, הגיע השלב הבא: להפשיט את הרעיון מכל הציורים, הדוגמאות ואפילו הנושאים בהם אדמו"ר הזקן הלביש אותו, ולהנכיח אותו לבני הנוער בעולם של סמארטפונים.

מלבד זה שיש לי ב"ה ילדים בגילאים הנהדרים האלו, אני גם עוסק שנים רבות בחינוך, וצברתי מספיק חוויות עם התלמידים שלי… הם ידעו שאני כותב, ואפילו הצליחו לגלות מדי פעם תיאורים מהכיתה שלהם. "היי, הרב, זה מהאירוע בשבוע שעבר!"…

בקטעים מסוימים של התניא זה קל יותר. אבל בקטעים עיוניים, כמו בפרק ג' או ד', כשאדמו"ר הזקן מתחיל לדבר על 'לבושים', 'ספירות' ומידות בנפש, אתה מתחיל ללכת לאיבוד ולשאול את עצמך: איך לוקחים את כל המושגים האלה ועושים מהם משהו שאפשר לקרוא?

חלק מעבודת העריכה החוזרת על הטורים לפני ההדפסה בספר, היה לקרוא פעם נוספת את כל הקטעים. כל קטע שקראתי והתחלתי להתייאש באמצע הקריאה שלו, הייתי מוכרח לערוך שוב. היו קטעים שפשוט מחקתי לחלוטין וכתבתי אותם כמעט מחדש, כי אמרתי לעצמי: וואו, זה קטע כל כך משעמם שאפילו לי אין כוח לקרוא; ואם לי אין כוח לקרוא, למי כן יהיה?…

בפרק ה', לדוגמה, אדמו"ר הזקן מדבר על האחדות שנוצרת בין המוח והתורה על ידי לימוד והבנה. בהתחלה ניסיתי לשמר את כל הדרגות והמושגים שמוסברים שם: גם המושכל נתפס ומלובש בשכל, וגם השכל נתפס במושכל ומלובש בו… כשקראתי את זה שוב לא הבנתי איך פרסמתי קטע משעמם כל כך. מחקתי כנראה מאות מילים, וכתבתי בשלוש שורות קצרות את הרעיון המרכזי. אמרתי לעצמי: אמנם זה לא מציג את התמונה המלאה עם הפרטים כולם, אבל רק כך זה משהו שאפשר לקרוא אותו…

ואחרי ש'הלבשת' את המסר העיקרי בתיאור עדכני ושונה לחלוטין – נשאר משהו מכל ההשקעה והדיוק בהבנה העמוקה והנכונה?

בוודאי. זו לא חייבת להיות פסקה שלימה; לפעמים אלו יכולות להיות מילים ספורות ממש שמקפלות בתוכן עבודת שטח של לימוד, וחשיבה רצינית על הניסוח המדויק. כנראה שלקורא הממוצע זה לא באמת משנה, והוא לא היה מבין למה קריטי לשנות מילה או משפט. אבל בפועל מילה לפה מילה לשם עלולים ממש לשנות את המשמעות, ורק מי ש'יושב' בעניינים יבין היטב על מה הרעש.

קרה פעם, שאחרי שפרסמתי את הטור בעיתון, ניגש אלי יהודי חשוב, עם הבנה עמוקה ובקיאות בספר התניא, וטען באוזניי שבטור שכתבתי פספסתי את הנקודה.

זה היה בנוגע למילים המפורסמות בתחילת פרק מ"א: "והנה ה' ניצב עליו, ומלוא כל הארץ כבודו, ומביט עליו, ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי". אני לקחתי את הקטע הזה למקום שאתה כאילו 'תחת מעקב', מה שנכון, וכתבתי את הקטע 'רואים אותך'.

רק מה? בקטע ממש התעלמתי מההקשר: "להתבונן, במחשבתו על כל פנים, גדולת אין סוף ברוך הוא … ומניח עליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל, ועליו בפרט, כי 'חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם'; והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו … לעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד".

היהודי הזה ניגש אליי וטען שהעיקר הוא לא ה'מעקב', אלא תשומת הלב האישית של המלך. התבוננות נוספת בתניא הוכיחה לי שהוא צדק בהחלט. המעקב ללא הדגש של הקשר מאבד את עיקר העניין! בעקבות ההערה הזו נכתב הקטע 'המלך ואני'.

לכתוב למגירה

נו, וההשקעה הייתה שווה? אתה חושב שהספר השפיע על אנשים?

ההשקעה הייתה שווה, זה בטוח. אם יהודי אחד החליט להזיז את עצמו ולעשות משהו בזכות הספר, דיינו. גם אם היהודי הזה הוא אני.

אבל בהחלט יש פידבקים שמגיעים מכל מיני מקומות. אנשים שקראו ונהנו, אנשים שזה פתח להם כיוונים חדשים: אמא שמצאה משהו ללמוד עם הילד שלה, חבורה של אנשים שלומדים בספר בין מנחה לערבית, מישהו ש'הלך' עם הספר, אנשים שהצליחו לראות את התניא מזווית שונה ועוד.

ברור שהתגובות משמחות, אבל האמת היא שזו לא הנקודה. השאלה האמיתית היא מה קורה אחרי שאנשים סוגרים את הספר. האם הם חושבים יותר על הקב"ה? האם הם קיבלו כלים להתמודדות עם מצבים שונים? האם הם מכירים את עצמם טוב יותר?

ומה עם אורי צוקר? משהו מזה קרה גם לו?

אין ספק! גם עבורי, שהכרתי את התניא עוד קודם לכן, הספר גרם להתחדשות מיוחדת בלימוד.

עצם הצורך להנגיש את החומר, עורר לחשיבה חדשה וגרם להבנות שלא היו עד עכשיו. ראש הישיבה שלי, הרב דב זינגר, היה אומר לנו: הסברת לחברותא פעם ראשונה והוא לא הבין, הסברת לחברותא פעם שניה והוא לא הבין, הסברת לחברותא פעם שלישית וסוף סוף הבנת… אין דבר כזה שאתה הבנת והחברותא לא; אם הבנת באמת, אתה יכול גם להעביר את זה הלאה.

היו כמה וכמה קטעים כאלו, שתוך כדי שאני חושב כיצד להפוך אותם לטור בועט, אני מתבונן ברעיון ואומר פתאום לעצמי: וואו, זה מגניב!

בכמה טורים הכנסתי קטעי תפילה, באמת התפללתי את אותם קטעים. התפללתי על הנייר… אלו קטעים שהם הרבה יותר בבחינת 'כתיבה למגירה', שהופכים לנחלת הכלל.

וכל הסיפורים בספר, גם הם אמיתיים? כל הבלגאן שהיה בלשכת הגיוס? בישיבה שלכם באמת עשו 'חמשועס'?…

בטח! הסיפורים היו ונבראו. הטור של הבחור שחולם שהרב אליהו נכנס אליו לחדר אמנם מומצא, אבל רוב הסיפורים שכתובים בגוף ראשון הם אמיתיים לחלוטין.

והחמשועס? אין יותר אמיתי מזה! בדיוק כפי שמתואר בטור, עבדתי בישיבת 'לב חדש' בשילה, באמת היה שם עובד אגדי בשם פרדי, והוא באמת הציע שנעשה 'חמשועס' – סדר שבו לומדים במשך חמש שעות רצופות בלי לדבר, וזה ממש הפך לאירוע הדגל של הישיבה!…

בעל התניא התכוון ברצינות!

סיפרת על חבורה של מבוגרים שקבעה שיעור בספר. בסופו של דבר, מדובר בטורים ציניים שנכתבו מזווית ראיה של נערים, אתה בטוח שהספר יכול להוסיף גם לאנשים מבוגרים? לא עדיף שהם ייגשו כבר ללמוד את התניא בעצמו?

אגיד לך יותר מזה: נראה לי שהספר יכול להוסיף המון דווקא לכאלו שמכירים מכבר את ספר התניא ויודעים אותו היטב…

יש איזו שהיא 'בעיה' מובנית בגישה של אנשים לתניא. חוץ מזה שהוא ספר עיוני שמדבר על נושאים גבוהים ועדינים, הוא גם כתוב בצורה, אפשר לומר, למדנית. אם נשווה אותו, לצורך העניין, ל'חובת התלמידים' של האדמו"ר מפיאסצנא הי"ד, 'חובת התלמידים' הרבה יותר קל ופשוט לקריאה ולימוד; הוא כתוב בשפה פשוטה וקלה יחסית, לא עיונית, ובטח שלא עם ריבוי מושגים מורכבים.

התשתית של ספר התניא היא עולם מושגים תורני מאוד, ואפילו קבלי. זה גורם לכך, שהלומד מתמקד בעצם ההבנה של הטקסט; כבר בפרק ב' הוא צריך להבין מה הם ראשי תיבות "אבי"ע", וגם אם הוא יודע שאלו העולמות אצילות־בריאה־יצירה־עשיה הוא צריך לתרגם לעצמו על מה מדובר ומה הקשר לתוכן המבואר בתניא. אפילו בפרק א', שלכאורה כתוב בשפה ברורה יותר, מי שלא 'יושב' במקורות ובשפה הלמדנית מתקשה להבין את הפשט.

כך יוצא שפעמים רבות אדם לומד תניא, ולאחר שהוא מבין את הפשט, או אפילו מעמיק בתוכן, הוא סוגר את הספר ומרגיש שהוא כבר סיים את העבודה. זו טעות חמורה! בשלב הזה, בו הבנת מה כתוב בתניא, העבודה רק מתחילה!…

הרי בתוך התניא נמצאים אוצרות של עבודה שיטתית ומסודרת. אדמו"ר הזקן שאל את אדמו"ר האמצעי: "למה לא לומדים תניא? עם תניא אפשר להיות חסיד כמו אברהם אבינו". אם אדמו"ר הזקן אמר משהו, אנחנו יכולים להאמין לו שהוא התכוון לזה בשיא הרצינות. עם תניא באמת אפשר להיות חסיד כמו אברהם אבינו!

אז נכון, אם אדמו"ר הזקן היה מכניס בסוף כל פרק משפט בסגנון "עכשיו רגע תעזוב את כל מה שכתבתי עד עכשיו ואני רוצה שאת זה וזה תיקח איתך הלאה", כמו שהרבי עושה בליקוטי שיחות, אולי אנשים היו לוקחים יותר דברים לעבודה היום יומית שלהם. אבל בפועל, אדמו"ר הזקן סמך עלינו והשאיר לנו את העבודה הזו. חוץ מזה שבהרבה פרקים העבודה מונחת על השולחן, וצריך פשוט ליישם.

לפעמים אפשר לפגוש חסיד שיודע היטב את ספר התניא על בוריו, אבל בפועל התניא לא מזיז אותו… הוא לומד את התניא כל יום לפי החלוקה השנתית, אבל בעיקר עסוק ב'לעשות חת"ת'.

ספר התניא באמת מגלה לאדם מי הוא, מה הוא, ומה התכלית שלו כאן בעולם; אם קוראים אותו בשוויון נפש, בלי שנופלים לנו אסימונים שגורמים לנו להגיד: 'וואלה!' ומתחילים לדחוף אותנו קדימה – העיקר חסר מן הספר…

יש לך דוגמה קולעת לזה?

הזכרתי קודם את החלק הראשון של פרק מ"א. אדמו"ר הזקן מבאר שם, שההכנה לקיום של כל מצוה צריכה להיות על ידי המשכת יראה בנפש, וכאן מגיעות המילים המפורסמות מהתניא, המתארות כיצד הקב"ה, על כל גדולתו, בוחר לייחד את מלכותו דווקא על היהודי, משגיח עליו ובוחן כליות ולב אם הוא עובד אותו כראוי. אלו מילים שהרבי המליץ לחסידים רבים לחשוב עליהן ולהרהר בהן מדי יום לפני התפילה.

יש כאן הדרכה פשוטה, מעשית ונגישה. אבל כמה אנשים מבצעים אותה בפועל? האם כל אלו שלומדים תניא גם מתבוננים בתוכן הזה בפועל לפני התפילה? וגם אם כן, האם הם עושים זאת ברצינות או כשמצוות אנשים מלומדה?

הבעיה מובנת. אבל איך הספר קשור לזה?

לפעמים כדי לצאת מהשבלונה צריך לראות דברים מזווית חדשה.

שמעתי מיהודי, שייעץ לבן שלו עצה: לקרוא את תחילת פרק מ"א, אבל לשנות את המילים מגוף שלישי לגוף שני, מלשון נסתר ללשון נוכח. במקום "ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט … והנה ה' ניצב עליו ומלא כל הארץ כבודו", לחשוב "ואתה מייחד מלכותך על עמך ישראל בכלל ועלי בפרט … והנה אתה ניצב עלי ומלוא כל הארץ כבודך…". הוא אמר לי שהילד עשה את זה, וזה באמת השפיע עליו.

וזה גם השער שהספר פותח לאלו שמכירים כבר תניא. פתאום המסרים והתכנים נכתבים מחוץ למסגרת המוכרת והידועה. הסגנון הציני משהו, שמרדים את האינטלקט ומשאיר את הסקרנות והעניין, מאפשר לקרוא את התניא מחדש וגם להתחיל לקחת אותו יותר ברצינות.

האמת היא שלא זו הייתה המטרה הראשונית, זו הייתה מציאה שהגיעה בהיסח הדעת. אני התכוונתי בסך הכל להנגיש את התניא לנוער, אבל התוצאה הייתה ספר שמגיש את התניא מזווית שונה. אני כן יכול להגיד, שזו הייתה הקפדה מכוונת בכתיבה ובעריכה – שהטורים יהיו עם כמה שפחות תוכן כבד ועיוני. שיהיה הכי קליל וזורם שאפשר.

אז למה בעצם האדמו"ר הזקן לא כתב את התניא כך?

קודם כל חייבים לומר שבשום אופן אין לנו השגה באדמו"ר הזקן, אבל אולי יש כיוון שאני יכול להציע כאפשרות.

כתוב בליקוטי מוהר"ן, שהצדיק צריך להיות מתאים גם לדרי מעלה וגם לדרי מטה. הצדיק מדבר עם הגבוהים שבגבוהים והנמוכים שבנמוכים, ולכל אחד הוא אמור להראות את מה שהוא צריך בעבודת ה': לגבוהים הוא מראה שעוד יש להם לאן לשאוף, ולנמוכים הוא מראה שהשם יתברך נמצא איתם איפה שהם נמצאים.

התניא הוא ממש שם, אדמו"ר הזקן מדבר לכל הקשת. ברור שהתניא מיועד גם לאנשים שיושבים ב'עץ חיים' עד הקצה ומונחים בהכול, ועדיין יש לו מה לחדש להם ולאן לדחוף אותם. ומצד שני הוא מיועד גם לאנשים שנמצאים בתחתית של התחתית ומרים אותם. ממש רואים היום שאנשים חוזרים בתשובה מלימוד תניא.

תראה כמה ספרים בז'אנר הזה של התניא נכתבים היום בשפה עכשווית במישורים השונים. הרי אם התניא היה נכתב כמו 'על האש', לקבוצה שלמה זה היה לא רלוונטי. ומצד שני יש ספרים עיוניים שנכתבים היום שפשוט לא נגישים לפלח אוכלוסייה שלם. לכן טוב שיש הרבה ספרים שמנגישים את התניא בכמה שיותר מקומות ובכמה שיותר רבדים.

הפלא הוא שכל הספרים האלו כולם נמצאים כבר בתוך הלשון של התניא. אדמו"ר הזקן עשה עבודה מאוד מדויקת שמכילה סגנונות מקצה לקצה. ואחרי הכל צריך לזכור שכמה שלא נכתוב, עדיין לא נמצה את מה שנמצא בו.

אז איך תרצה לסכם?

אני גדלתי בצילם של אנשים 'בוערים', שהתניא היה היסוד של עבודת ה' שלהם. הרב שטיינזלץ, לדוגמה, ספר התניא פשוט בער לו בעצמות! אני לצערי רחוק שנות אור מהבערה הפנימית הזו, אבל את הגחל הלוהט שהם הכניסו לי ללב הרגשתי שאני חייב להעביר הלאה, או כמו שכתבתי בהקדמה:

התניא היה שער הכניסה שלי לעבודת ה'.

בתחילת הדרך זכיתי ללמוד אותו עם אנשים שטבעו בי עולם מושגים שלם, נתנו לי כלים להמשך הדרך, ובעיקר הבעירו בי אש.

לא הגעתי לקרסולי אלו שלמדו איתי, אבל גם אני רציתי לקחת את האש שהם הדליקו ולהעביר אותה הלאה. וזה מה שניסיתי לעשות בספר הזה – להעיר עבודת ה' רדומה, להדליק אותה ולדאוג שהיא תהיה…

על האש!

מסגרת

הקריקטורות של התניא

כשלוקחים את 'על האש' לידיים, מיד מבחינים שהאיורים הנהדרים שממלאים אותו הם לא רק המחשה ויזואלית פשוטה לתוכן של הטור אותו הם מלווים. כל איור הוא סיפור שלם בפני עצמו, שמבטא את אותו פאנץ' שמעביר הטור, אבל בצורה אחרת, עם דוגמאות אחרות ומשל שונה לחלוטין.

למה בעצם לא לאייר את הטור עצמו, כמו בכל ספר רגיל?

"במקום להוסיף ציורים שיהיו סתם המחשה ויזואלית ויוסיפו צבע לעמודי הספר", מסביר אורי, "החלטנו להפוך אותם לחלק בלתי נפרד מהעיבוד של רעיונות התניא לנוער. חלק לא מבוטל מהציורים בספר הוא כמו קריקטורות שמתפרסמות בעיתונים חדשים לבקרים, שהן בעלות משמעות בפני עצמן.

"לכן פנינו למאייר אהרן טירם, בחור צעיר ונמרץ שידיו רב לו בתחום. הוא הצליח להוציא מתחת ידו לא רק ציורים מדהימים, אלא מלאכת מחשבת גאונית ממש! פעם אחר פעם הוא הצליח למצוא עוד וריאציה של התוכן, עוד משל ועוד דוגמה, באמצעותם הוא הצליח לקחת את המסר של הטור למקומות חדשים, ואותם דווקא להעביר בצורה ויזואלית. היו פעמים שראיתי את האיור ופתאום גם לי התחדש משהו בקטע, או שהרגשתי שבאיור אחד הוא הצליח גם לתת פאנץ' משעשע וגם להיות עמוק. זו גאונות".

פנינו לאהרן עצמו, וביקשנו לשמוע מעט על חוויית האיור של הספר.

"זה היה פרויקט מורכב", הוא מחייך. "ההחלטה לאייר רק את המסר ולא את הטור עצמו, גרמה שהייתי צריך לחשוב רבות מה וכיצד לצייר. לפעמים ציירתי משהו ואורי אמר 'זה מתוחכם מדי' או 'זה פשוט מדי', ובדקה התשעים לפני פרסום הטור בעלון הייתי צריך להכין ציור חדש".

אני מדפדף ומתעכב על הציור של פרק ד, בו רואים ילד מנסה להיחלץ מחולצה שיש עליה ציור של לב. החולצה מכסה לו גם את הראש, ורק כמה שערות מציצות מלמעלה…

מה בעצם רואים כאן?

"בפרק עצמו מבואר שהמחשבה, הדיבור והמעשה הם 'לבושים' המביאים לידי ביטוי את השכל והמידות – תפיסת העולם והנטיות של האדם. בטור אורי מתאר את זה כילד שמגיע לחנות בגדים ומבקש לבושים, והזבן שואל אותו מה המידות שלו…

"אחרי שקראתי את הטור ונהניתי מהאופן בו אורי הוריד את הרעיון לגובה העיניים, הייתי צריך לחשוב להיכן אני לוקח את זה. בהתחלה ניסיתי ללכת לכיוון של עוגה חגיגית לקינוח, ששמים עליה דובדבן לקישוט – הדובדבן הוא כמו לבוש שבא להוסיף ביופי של האדם עצמו. אורי טען, ובצדק, שזה לא מספיק ברור וביקש שאמצא ציור אחר שמחדד יותר את הנקודה; הציור הזה, של החולצה עם הלב שמכסה גם את הראש של הילד, מבטא נהדר איך הוא 'מלביש' על עצמו רעיונות מסוימים וכעת זה מה שמבטא אותו עצמו!

"כך זה בכל שאר הפרקים. בפרק י"ג, בו אורי הסביר את הרעיון שהאמת היא בריח התיכון, ובכל דרגה ודרגה היא מתבטאת באופן אחר – בחרתי לאייר פרח יפיפה עם גבעול קוצני – וזכוכית מגדלת שמתמקדת רק בקוצים, ומי שיסתכל בעדה לא יראה בכלל את הפרח…

"בפרק נ', אורי מתוועד על אהבת ה' שיש בה רק רצוא, וה'שוב' – העבודה בקיום מצוות גשמי בעולם החומרי שלנו, נעשית בעל כורחו של העובד. ציירתי בלון שרוצה להתרומם למעלה, אך הוא קשור לספר תורה ספרדי כבד…

"ברגע הראשון, כשרואים את כל הציורים האלו, לא מבינים את ההקשר; רק אחרי שקוראים את הטור, צריכים לחזור לציורים ו'ללמוד' אותם, ואז ההנאה כפולה ומכופלת. זו גם הסיבה שאורי יתעקש שלאחר שהציור יופיע בגדול לפני כל אחד מהטורים, הוא יופיע שוב בקטן בסוף הטור וכך הקוראים יבחינו בו שוב, והפעם יבינו".

נו, והספר עבד?… הקריאה השפיעה עליך, או שבגלל שקראת אותו בעין מקצועית בשביל לחשוב איך ומה לצייר, הוא איבד את האפקט הייחודי ה'בועט' שלו?

"ברור שהזווית המקצועית, כמאייר, עמעמה טיפה את ההשפעה המטלטלת שחווים כשקוראים את הטור. ברגע הראשון לא שמתי לב עד כמה מדובר ברעיונות עוצמתיים ושההנגשה מביאה אותם ישר לפנים… אך פעמים רבות לבסוף נפל לי האסימון. אני זוכר לדוגמא את הטור שמתאר איך העולם כולו נמצא בעצם בתוך סנדוויץ', ושכולנו השקעה של פרוסת לחם – כי המטרה של הבריאה היא לברר ולגלות את הניצוץ האלוקי שבכל דבר.

"קראתי את זה, נהניתי, ותכננתי לצייר המבורגר בצורת גלובוס. אחרי כמה זמן ישבתי בבית, וקראתי את זה שוב תוך כדי אכילה. פתאום הרעיון האיר לי במוח ואמרתי 'וואו!', תפסתי עד כמה זה רעיון מהפכני, שיש השלכה כלל עולמית מכל איזה ביס שיהודי עושה, ונפעמתי גם מהתוכן וגם מצורת ההנגשה…

"טור אחר שמאוד תפס אותי, הוא זה שמעליו מתנוססת הכותרת "נכנסו בי"; הוא מדבר על כך שהאדם במהותו טוב, והיצר הרע הוא תוספת של כוחות שבאו להתנגד לנו, ולא שבזהות הבסיסית שלנו יש חלק של רוע חס ושלום. כמו שאורי ממחיש שם, אם אני נוסע ברכב ומישהו נכנס בי כל הזמן מהצד, יש פה בעיה וצריך לקרוא למשטרה, לא לקחת את הרכב למוסך… האמירה הזו של התניא, שיש פה כוחות שבאו להתנגד לנו כחלק מתוכנית אלוקית, מעודדת מאוד ונותנת דרייב להילחם חזרה.

"כמובן, גם הפידבק שקיבלתי מהסביבה, פשוט הוכיח לי עד כמה הספר אכן היה משמעותי והצליח לעשות את מה שהוא היה אמור לעשות. הבחורים בישיבה התיכונית בה הדרכתי קיבלו אותו כתשורה בסיום של מבצע כלשהו וקראו אותו בשקיקה ובעיניים דולקות, וזה כשלעצמו מוסיף חשק ללמוד עוד בספר, כמו גם את הטקסט המקורי של התניא. לא נותר לי פשוט להודות לקב"ה על הזכות המיוחדת לעבוד עם אורי ולהיות חלק מהדבר הנפלא הזה".