א מנות פלסטית ויהדות אינן צועדות יחד כבר מאות בשנים. ראשית, התורה אוסרת על עשיית פסל ותמונה, מחשש לעבודה זרה. על פי חלק מהפוסקים, הרתיעה מאמנות פלסטית, העלולה להגיע לכדי עבודה זרה, היא לב לבה של אמונת הייחוד. בנוסף לכך, מאז ומעולם העדיפה היהדות את כוחות השכל והרוח, המביאים את האדם לחיי העולם הבא, על פני ההוד וההדר של חיי העולם הזה. אסתטיקה ויופי אפיינו את תרבות יוון, ואילו עיקר המרץ האסתטי של היהדות הושקע בבית המקדש, עד שאמרו חז"ל כי מי שלא ראה אותו לא ראה בניין נאה מימיו. את העיסוק באסתטיקה השאירו בעיקר לתחום המצוות: "זה א-לי ואנוהו" התפרש באמירה "התנאה לפניו במצוות: עשה לך ציצית נאה, לולב נאה". אולם מאז חרב הבית, נראה כאילו התנתקה היהדות באופן סופי מעיסוק באמנות, וזו הוקדשה לתחום אחד בלבד – תשמישי קדושה (יודאיקה). ואכן, במהלך הדורות נוצרו יצירות יודאיקה נפלאות בכל תפוצות ישראל.
אחד החידושים הגדולים של הבעל שם טוב ותלמידיו היה היחס לעולם הזה: במקום ריחוק מענייני העולם והגוף עד כדי סלידה, חידשה החסידות כי התגלות האור האלוקי גדולה יותר דווקא בעולמות הגשמיים. במקום שבו ישנה כביכול הסתרה – שם למעשה שוכן האלוקים ביתר שאת. אולם למרות שמאז ימי הבעל שם טוב חלפו שנים רבות ורעיונות החסידות נטמעו לחלוטין בעולם היהודי, נותר היחס לאמנות כשהיה. הראי"ה קוק זצ"ל כתב רבות על ענייני תרבות ואסתטיקה, ודן בשאלה האם צריכה להתקיים אמנות כשלעצמה, או שהיא צריכה להיות רק אמצעי לתכלית אחרת. הוא אף התחבט באופן הראוי לשילוב בין אמנות, הנוטה לפריצת המסגרות, לבין עולם הקודש המוסרי והמאוזן.
בשנים האחרונות נראה שגם תחום זה עבר מהפך, בין היתר בזכות אמנים בעלי תשובה המנסים לשלב בין העולמות. לא רק ציורים של חיי החסידים בעיירה היהודית, אלא תמונות שמנסות להכניס את השכינה לתוך הקנבס. בואו להכיר שתיים מהן.
במה לרגעים הקטנים
"שִוִיתִי" היא גלריית אמנות של צילומים המשלבים פסוקים וטקסטים מארון הספרים היהודי. מאחורי היצירות הללו עומדים בני הזוג דרור ושרון יהב, ומירב גינגולד, אחותה של שרון, מנהלת הסטודיו, צלמת ואחראית העיצוב.
"הגלריה התחילה לפני מספר שנים, כשרציתי להכין לדרור מתנה ליום ההולדת", מספרת שרון. באותו זמן למדתי מדרש יפהפה על מעלת לימוד התורה, וביקשתי ממירב שתמצא צילום מתאים אליו נוכל לחבר את הטקסט". כיום מציעה הגלריה עשרות תמונות, הכוללות טקסטים ממגוון מקורות: פסוקי תהילים, קטעים מהסידור ומאמרי חסידות. השם "שויתי" לקוח מהפסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד", מתוך כוונה לתת לרעיונות גדולים ביטוי ויזואלי, שיעמוד תמיד לנגד העיניים.
לא מעט מהצילומים הם קלוז-אפים שנותנים במה לרגעים הקטנים בחיים. "כשאני מצלמת אני מנסה לתפוס חלק מהרגעים האלה, מבלי להתערב בהם. תמיד מרחוק ומזווית שמכריחה אותי להסתכל אחרת", מספרת מירב. את הניסיון להסתכל מזווית אחרת היא מנסה ליישם בחיי היום-יום שלה. "אני משתדלת להסתכל על הדברים המשעממים, ה'רגילים', וגם הקשים והכואבים – מזווית שונה. כשאני מצליחה אני מרגישה כאילו נוצר קסם".
תהליך העבודה על תמונה חדשה מתחיל בניסיון להבין את המסר העמוק של הצילום ושל הטקסט. אחת התמונות מציגה בניין עתיק יפהפה, ובו גרם מדרגות מלכותי. "ניסינו לחשוב איזה מסר אפשר להפיק ממנה. אחרי התעמקות בעניין הגענו למסקנה שהמדרגות הן כמו סולם יעקב, אפשר להשתמש בהן גם לעליה וגם לירידה. הרבה מאמרים חסידיים מדברים על ירידת הנשמה לגוף ועל כך שזוהי "ירידה לצורך עליה". אותן המדרגות שבהן היא ירדה משמשות גם לעלייתה".
"שויתי" מוסיפים ללוגו שלהם את המילים "אמנות מעוררת השראה". "אנחנו מקווים שזה מה שהתמונות יעשו – יעניקו לאנשים התעוררות רוחנית שתהיה מולם כל היום. בתמונות צריך לחפש את המסר העמוק, וכל אחד מתחבר למשהו אחר. לדוגמה, ישנה תמונה המציגה אורות עמומים של לונה פארק, אותה קישרנו לקטע מליקוטי מוהר"ן, שמדבר על בעיית הדחיינות בענייני עבודת ה'. לפעמים אנחנו אומרים 'מחר אתפלל בכוונה', 'מחר אלמד ברצינות', מחר… רבי נחמן אומר שהעיקר הוא עכשיו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. מה הקשר לתמונה של לונה פארק? לנו יש את הפרשנות שלנו, אבל שמענו כבר כמה 'פירושים' שונים לגמרי לתמונה, חלקם מוצלחים יותר מהמשמעות המקורית עליה חשבנו…".
בלי בג"צ וללא אוניברסיטה
נדמה שאת הצייר ברוך נחשון, "הצייר מחברון", אין צורך להציג. תמונותיו ידועות ומוכרות לרבים, ועם זאת סיפורו האישי פחות ידוע. נחשון נולד לפני שבעים וחמש שנה בחיפה, בבית להורים מהציונות הדתית. כבר מילדותו החל לצייר, ולמד אצל האמן שלמה נראני, תלמידו של הצייר הידוע פול סזאן. כששמע לראשונה ניגונים חסידיים, הרגיש שיש שם אמת, ועבר ללמוד בכפר חב"ד. לאחר השירות הצבאי החליט לנסוע אל הרבי מליובאוויטש, שאמר לו: "אמנות הציור עדיין לא הגיעה לתיקונה בעולם זה דורות רבים. נשמתך ירדה לעולם לתקן את עולם הציור".
באחד מביקוריו של נחשון במערת המכפלה פגש חסיד ברסלב זקן, אשר ייעץ לו לקרוא תהילים במשך ארבעים יום רצופים על מנת לזכות לגילויים שמימיים. נחשון עשה כעצתו וסיפר כי לאחר ארבעים יום ראה מחזה של שמים נפתחים, וחזיונות שהשפיעו על יצירותיו בעתיד. מאז חווה נחשון חוויות דומות של חזיונות, ולכן השמים הנפתחים הם מוטיב שחוזר על עצמו בעבודותיו.
אני שואל אותו אם יש דבר כזה אמנות יהודית. "הכל שאלה של זווית הסתכלות. יש מי שאומר שיהודי הוא בן של אברהם, יצחק ויעקב, ויש מי שאומר שזה תלוי בקביעת בית המשפט העליון. כך גם באמנות: אפשר לצייר קריקטורה של יהודי, זה אולי סוג של אמנות; ואפשר לצייר ברוחם של אבותינו הקדושים. באוניברסיטה קבעו שאין אמנות יהודית, אבל אני לא למדתי באוניברסיטה, אז אני פטור מהשאלה הזאת".
חצי שעה ועוד חצי שעה
הציורים של ר' נחשון מלאים צבעים, סמלים, חיות פנטסטיות, חסידים רוקדים, מנורות מבית המקדש. "אני מקבל השראה. אני לא חושב על כלום, ברגע שאני נהיה כלי ריק, זה פשוט קורה. בשבת האחרונה הופיע לי פתאום משפט מהתפילה, "תכלית מעשה שמים וארץ". זה משפט פנטסטי. קוראים את הטקסט ולרגע לא חושבים על משמעותו, כי ממשיכים בשגרת הלשון. אבל כשהתעמקתי בו לרגע, מיד נתפסתי לזה. במוצאי שבת רשמתי את המילים ונתתי למחשבות לרוץ. בלי מדיטציה, חומרים משכרים או ישיבות מנהלים. ואז כשיש קצת זמן אני יושב ומתכנן, מוחק ומצייר, עד שנוצרת יצירה שלמה בעפרון. אחר כך מתחילה מחלוקת בין הצבעים, אלה אומרים ככה ואלה אומרים ככה. זה עובר בתוכי כמו בחסידות – מתחיל בחוכמה, בינה, ואחר כך יורד למידות, ויש יסוד ומלכות. ואז שואלים אותי 'כמה זמן זה לוקח לך?'. יש לי תשובה מוכנה: חצי שעה. ואחר כך עוד חצי שעה. ועוד חצי שעה… עד שזה נגמר".
היות שהוא רואה בציור את שליחותו בעולם, ר' נחשון מצייר כדי להשרות את נוכחותו של רצון הבורא בעולמו. בחלק מן היצירות מוצגים חזיונות הגאולה האחרונה בעולם שכולו שלום ושמחה, מלא טוב. כל מה שלא אפשרי כעת – נראה אמיתי ומוחשי בציורים שלו. בקרוב בימינו.
