בס"ד

מי לוקח אחריות על הבית?

מי לוקח אחריות על הבית?

יעל, לפני הכל, איך הגעת לעולם הליווי לקראת חתונה?

התחלתי לעסוק בשידוכים כתחביב. ליוויתי קשרים רבים, וברוך ה' זכיתי לשדך 36 זוגות. עם הזמן הבנתי שאני רוצה להפוך את העשייה הזו למקצוע ולהעמיק בה.

מה פוגש אותך שם, בתחום השידוכים?

מה שמאיר לי בעיסוק הזה הוא ההבנה שלשדך פירושו לגלות עוד אלוקות בעולם. לכל אדם יש דרך ייחודית לגלות את הקב"ה במציאות. כשיוסי מגלה אלוקות באופן שלו ותהילה באופן שלה, ברגע שהם מקימים יחד בית נוצר גילוי חדש – כזה שאינו רק יוסי ואינו רק תהילה, אלא מציאות חדשה של יוסי ותהילה יחד. זו התחדשות של ממש, עוד נדבך באיחוד של קודשא בריך הוא ושכינתיה.

יש כאן גם פלא נוסף. כדי למצוא את בן או בת הזוג המתאימים, אדם נדרש להתחבר לעצמו. בשיחה עם השדכנית הוא עוצר ומתבונן: מי אני? מה התכונות שלי? מה קיבלתי מאבא ומה מאמא? מה חשוב לי? מה הסגנון הרוחני שלי? האם הוא יותר חב"דניק או יותר ברסלבר?… אלו שאלות שכמעט אינן נשאלות בשום מקום אחר. מבחינתי, אלה רגעים שבהם אדם פוגש את המהות שלו ואת התכלית שלו בעולם.

לאחרונה החלום שלך – המיזם 'יש לך בית' – מתחיל לקרום עור וגידים. איך נולד הרעיון?

שמתי לב שאני מצליחה לשדך בעיקר אנשים מהסביבה הקרובה שלי – אנשים שאני מכירה, שיש בינינו שפה משותפת והיכרות עם סגנון החיים שלהם. שם גם יש לי, ברוך ה', את הכלים לסייע באמת. מתוך זה הבנתי שכל אחד יכול להיות שדכן עבור המעגל הקרוב אליו. ערכתי סקר וגיליתי שיש המון אנשים שרוצים לעזור, ואפילו שמחים לעשות זאת. מה שחסר להם הוא לא הרצון, אלא הכלים. כששאלתי בנות מה מונע מהן לשדך, הן חזרו שוב ושוב על אותן תשובות: חסר לנו ידע, כלים, אומץ ומאגר הצעות.

כך נולד הרעיון: לקחת את הרצון הטוב שכבר קיים בקהילה, ולתת לו הכוונה מקצועית. במסגרת המיזם, כל קהילה – או קבוצה של בוגרי ישיבה או אולפנה – תחולק לשתי קבוצות: משדכים ומשודכים. המשדכים יעברו קורס מקצועי, יקבלו ליווי אישי של מאמנת, ישתתפו במפגשי חשיבה משותפים על הצעות, בהשתלמויות מקצועיות ובשיתופי פעולה עם מאגרי שידוכים נוספים בעלי סגנון וערכים דומים. במקביל, המשודכים יקבלו מעטפת שלמה הכוללת סדנאות, אירועי תוכן והווי וליווי אישי של מאמנת לאורך כל הדרך.

החזון שלנו הוא ליצור קהילה שלמה שמרגישה אחריות על עולם השידוכים – קהילה שבה כל אחד יכול להיות חלק מהדרך להקמת עוד בית בישראל.

מ"אני לבד" ל"אנחנו ביחד"

אם הפרויקט הזה יצליח, בעזרת ה', והחלום הזה באמת יתגשם – איך עולם השידוכים ייראה בעוד חמש שנים?

בעיניי, הנקודה הראשונה שתשתנה עבור הרווקים – עוד לפני התוצאות – היא תחושת הבדידות. בסופו של דבר, רווק לא רק לבד כי עדיין אין לו בן או בת זוג וילדים – הוא גם לבד בתוך הסיפור. אין מישהו שאומר לו: "אני לוקח את זה עליי. אני דואג לך". וזו בדיוק התחושה שאני רוצה לתת.

אם תשאלי רווקים, הם יגידו לך עד כמה משמעותית הידיעה שמישהו כל הזמן חושב עליהם. התחושה הזאת, שבחורה יודעת שיש לה חברה שבכל שבוע מקדישה זמן לחשוב עליה ולחפש עבורה, וגם יש לה כלים טובים לעשות את זה – היא משמעותית מאוד. ובוודאי גם יהיו יותר הצעות, בעזרת ה'. זה הדבר הראשון שאני רוצה ומאמינה שישתנה. כל תחושת הניכור והעצב שמתלווה לתקופה הזאת תשתנה.

אנחנו רוצים לעשות גם אירועים, מעבר לסדנאות הסטנדרטיות של הכנה לחתונה. למשל, מופעי סטנד־אפ שיש בהם גם תובנות שמדברות על ההתמודדות הזאת, או נסיעות משותפות לתפילה. אני רוצה שהשלב הזה בחיים יהפוך, כמו שהוא, לשמח ונעים יותר, וגם לכזה שיש בו יותר תחושת שייכות. באירועים האלה אדם פוגש אנשים, ומרגיש שהוא חלק ממשהו. האירועים פותחים את הלב ונותנים תחושה שעוד לפני שהגענו למטרה, כבר יש כאן שינוי. יש כאן יחד, יש כאן שייכות. זה קודם כל.

כשהדבר הזה קיים, אוטומטית גם מצב הרוח עולה והתודעה משתנה. כשבן אדם נמצא כל הזמן בתודעה חזקה של "אני לבד, אני לבד, אני לבד", הוא מושך אליו עוד ועוד לבד. יש ברווקות כאב עמוק. מעבר לעצם ההמתנה, יש כאן תחושה של חיים שעוד לא התחילו. אין אפילו למי להתגעגע. האנשים הכי משמעותיים שיהיו לי בחיים עדיין לא קיימים אצלי – לא הבעל/האישה ולא הילדים. זה מין עולם של תוהו. ובדרך כלל מתלוות לזה גם תחושות אשמה ופגיעה בדימוי העצמי. לעומת זאת, כשהתודעה של האדם תשתנה להרבה יותר "ביחד", הוא ימשוך אליו עוד יותר ביחד, ובעזרת ה' גם יתחתן, ויתחתן מהר.

מעבר לזה, בעזרת ה', יהיו לאנשים יותר הצעות, וההצעות יהיו מדויקות יותר, כי הן יגיעו בצורה מקצועית יותר. במקביל, גם המשודכים יהיו בשלים יותר, כי הם עברו ליווי וקיבלו כלים.

ושוב, מבחינתי זו רק ההתחלה. כל הזמן עולים עוד ועוד רעיונות, ואני גם שומעת מאנשים נוספים איך אפשר להכניס עוד דברים ולפתח את המיזם, כשהשאיפה היא כל הזמן להשתדרג ולהשתפר.

אם החלום הזה יתגשם – יראו את זה. סטטיסטית, יהיו יותר חתונות. לאולמות יהיה יותר ביקוש, בבתי החולים תהיה יותר ילודה. יראו את זה במספרים. והמספרים האלה יתנו תקווה, שהנה זה באמת קורה.

וחוץ מהתוצאות – גם הדרך חשובה מאוד מאוד.

צינור של צער

אם אנחנו כבר מדברות על הדרך עד לחתונה – מניסיוני האישי כ'בוגרת רווקות', ההמתנה הזאת נמשכה שמונה שנים. הצורך להמתין שוב ושוב הכריח אותי, לפעמים ממש נגד רצוני, לעמוד מול ריבונו של עולם גם כשהיה לי כואב וקשה מאוד, כי המפתח נמצא רק אצלו. מעניין אותי לשמוע ממך איך מתמודדים עם ההמתנה, בעיקר סביב הקשר האמוני ועבודת ה'.

אענה על זה בסיפור על מישהי ששידכתי. היא הייתה בעלת תשובה, והרגישה שהזיווג שלה מתעכב ומתעכב. היא כל הזמן התפללה על הזיווג, עד שיום אחד אמרה: "ריבונו של עולם, כל מה שאני רוצה הוא כי אני רוצה להידבק בך. אז בוא נהיה הכי דוגרי – אני מפסיקה להתפלל על זה שהזיווג יגיע, ואני פשוט מתפללת על זה, ריבונו של עולם, שאני אזכה להידבק בך". באותה שנה היא התחתנה.

בעיניי זה סיפור מהמם, ואני חושבת שהוא גם מאוד מהותי, כי הוא מלמד אותנו על העומק של הדברים. כשאנחנו זוכרים שכל מה שאנחנו באמת רוצים הוא להידבק בריבונו של עולם – הכל מקבל פרופורציה אחרת. נכון, אנחנו רוצים גם להתחתן, וגם בגשמיות אנחנו רוצים עוד דברים, אבל כל הרצונות האלה הם בעצם ביטוי נוסף לרצון העמוק שלנו להידבק בקב"ה.

כשמבינים את זה, מסתכלים אחרת על כל המציאות. כשאני מבינה שתמיד, בסופו של דבר, מה שאני רוצה זה את ה', גם הרווקות מקבלת משמעות אחרת. במובן מסוים, זו אולי התקופה שבה אפשר להרגיש יותר מכל את צער השכינה – את הגעגועים לריבונו של עולם. זה לא אומר שזה קל, ממש לא. אבל העניין הוא להתמקד בעומק של העומק, במה שאני באמת רוצה – להידבק בריבונו של עולם.

אפשר לקחת את זה עוד קומה, ולהיזכר בתורה פ"ט בליקוטי מוהר"ן – "שהמלך בעצמו מספר לו החיסרון שלו". להגיד לעצמי: ריבונו של עולם עכשיו מדבר איתך, והוא מספר לך את הצער שלו. הצער שאת חווה – זהו בעצם צינור לחוות דרכו את הצער של ריבונו של עולם. זה מרגיש כמו הצער שלך, אבל בעצם יש כאן סיפור גדול יותר. כמו אדם שקורא ספר מאוד מרגש ובוכה, כאילו הסיפור הוא שלו, למרות שהוא לא באמת שלו. גם כאן – זה שלנו, אבל בסוף, מי אנחנו? אנחנו כלי לגילוי אלוקות. ובאותו רגע אנחנו נותנים לצער השכינה לעבור דרכנו.

שוב, אני לא אומרת שזה קל. חשוב מאוד לתת מקום גם לזה שאנחנו בני אדם. אם עכשיו כואב לי – לתת מקום לכאב. אם יש כעס – לתת גם לו מקום. לבוא בכנות לריבונו של עולם ולהגיד: "די, אני רוצה ישועה. אני רוצה להתחתן, אני רוצה להיות אמא, ואני גם חושבת שמגיע לי". אבל במקביל צריך להחזיק את נשיאת ההפכים הזאת. מצד אחד לומר: "ריבונו של עולם, אני יודעת שאתה בעצם מספר לי את הכאב שלך, וזה כבוד גדול". ומצד שני לומר: "אני באמת מאמינה שאם כך אתה מנהיג עכשיו את העולם, זה מה שנכון עבורי. אמנם אני לא יודעת למה, וזה כואב לי וזה קשה לי, אבל אני מאמינה שאתה מנהיג אותי בצורה הנכונה ביותר, ושמה שאתה עושה – הוא טוב".

מה את רוצה לומר למי שקורא את השורות האלה? איך האנשים בסביבה יכולים לקחת חלק – לעזור או לפחות להקל?

קודם כל, כל הרעיון של המיזם שלנו הוא לתת לאנשים את המסגרת ואת הכלים להיות שותפים בצורה הטובה ביותר. אבל גם עכשיו, עוד לפני שהמיזם יעמוד על הרגליים, אפשר לעשות הרבה.

תחשבו על זה: בכל יישוב יש ועדת תרבות, ועדת חינוך, ועדת צח"י – הכל חשוב. אבל אין ועדת שידוכים. אין מקום שבו הקהילה אומרת: יש לנו אחריות לדאוג למי שנמצא עכשיו במסע הזה של ההמתנה. לכן אפשר, למשל, לפתוח צוות שידוכים קהילתי. פתחנו קבוצת וואטסאפ שבה אנחנו נותנים כלים לשידוכים מוצלחים. יש שם כבר בערך 900 איש, ואפשר עדיין להצטרף. יש שם גם מקום לשאלות ולהתייעצויות.

לדעתי, בכל יישוב או קהילה צריך להיות צוות שידוכים קהילתי, שייפגש פעם בחודש עם הכרטיסים של כולם, עם רשימת שאלות טובה ועם כיבוד מפנק. לעשות את זה אטרקטיבי. אולי לשלב הופעה או סדנה, כדי שיהיה כיף לצאת מהבית ולהשתתף. וכדאי להזמין גם את הרווקים עצמם להיות חלק מהמפגשים, כדי שגם הם יהיו שותפים ויחשבו על החברים שלהם. לא חייבים להיות גאונים בשידוכים. כולנו פשוט באים, יושבים וחושבים יחד.

וכנ"ל גם במשפחה, במקומות העבודה ובכל מסגרת אחרת – אפשר לפתוח קבוצות שידוכים, לקחת אחריות ולהיות חלק מהפתרון.

הסוויץ' שיכול להקים משפחה

לסיום, דיברנו על המסביב, על האנשים ועל החברה. עכשיו יש לך במה, בכובע של מאמנת לקראת חתונה. מה היית רוצה לומר מהלב למי שנמצא עדיין בתוך ההמתנה הזאת?

כולנו רוצים להיות שמחים. הייתי רוצה שאנשים ישאלו את עצמם: איך אני יכול להיות האדם השמח ביותר שאני מסוגל להיות, כבר עכשיו? איך אני יכול להפוך את החיים שלי, ברגע הזה, לטובים ביותר? איך אני עובר להיות במקום אקטיבי? כשאני רואה רווקות שלא רק עסוקות בעצמן, אלא גם חושבות איך לעזור לאחרות, תוך כדי שהן עוזרות לעצמן, אני מאוד מעריכה אותן, ואני גם מאמינה שהחיים שלהן יהיו טובים יותר כבר עכשיו.

אנחנו לא תמיד מבינים את ריבונו של עולם. לפעמים הוא נותן לנו ניסיון שאנחנו באמת לא מבינים אותו. אנחנו לא יודעים למה, לא מצליחים לקרוא את התוכניות שלו, ולא יודעים מה אנחנו צריכים לעשות כדי לצאת מהניסיון הזה. אבל תמיד יש לנו היכולת לשאול את עצמנו: מה אני רוצה עכשיו? ואיך אני מגיעה לשם?

תמר ניזרי קוראת לזה, בשפת האימון, להפוך את מעגל הדאגה למעגל ההשפעה – לזהות מה באמת לא בשליטתי, ואת זה להשאיר לקב"ה. ועל מה שכן בשליטתי, לשאול שאלה שאני מאוד אוהבת: מה הבחירה הנכונה והטובה ביותר עבורי, ברגע הזה ובמציאות הזאת? מה ישרת אותי בצורה הטובה ביותר?

זו שאלה מדהימה בעיניי, לכל אדם ובכל תחום. אבל דווקא בניסיון הזה היא משמעותית במיוחד – גם בהסתכלות על התקופה בכלל, וגם בתוך קשר, בתוך מערכת יחסים, מול הבחור או הבחורה.

לדוגמה, יכולה להיות מישהי שמאוד מתעקשת על הכבוד שלה כאישה. נניח שהיא לא מוכנה שהבחור יעזור לה להיכנס לחניה. אבל אולי דווקא שם מסתתרת הזדמנות. היא תצטרך להביע איזושהי חולשה, כי היא רוצה להיכנס לחניה, ואותה חולשה יכולה להפוך להזדמנות לקשר. אם היא תזהה את זה, היא תוכל לבחור לבקש עזרה – ולהיות שמחה בבחירה שלה.

השאלה הזאת היא שאלת מפתח שפוגשת אותנו בהרבה מאוד נקודות בחיים, וצריך לשאול אותה בענווה ובאומץ. כי לפעמים התשובה תהיה: כן, הבחירה הכי טובה עבורי עכשיו היא דווקא להתעקש ולא לקבל עזרה, כי כרגע זה מה שנכון לי בנפש. וגם זה בסדר. אבל בסוף זו שאלה שלך מול עצמך. אף אחד לא יכול להגיד לך טוב ממך מה נכון לך ומה לא נכון לך.

גם זו נקודה שחשוב לי לומר לרווקים. אנשים מסביב מעניקים המון עצות – "תעשה ככה", "אל תעשה ככה", אבל אף אחד לא יודע מה עובר בתוך הלב שלך, וכמו שהאדמו"ר הזקן מנחה – אל תרמה את עצמך. את הדיוק הזה רק אתה יכול לעשות. אף אחד לא באמת יודע מה אתה צריך ומה אתה מרגיש בכל סיטואציה. זה רק שלך, אבל תהיה הכי כן עם עצמך, ואל תברח. אם עכשיו הדבר הנכון עבורך הוא לשחרר איזשהו עיקרון שדבקת בו – כמו למשל לא לקבל עזרה – שאל את עצמך שוב: מה הרצון האמיתי שלי? ומה הבחירה הטובה ביותר עבורי כרגע, זו שתשרת אותי בצורה הטובה ביותר ותעזור לי להגיע לרצון שלי ולממש אותו?

אני אומרת את כל זה מתוך הרבה רגישות וכבוד לכאב, וביחד עם רצון לעודד את המקום של לקיחת אחריות על החיים שלנו, מתוך נאמנות לעצמנו, גם בדברים הכי קטנים. דווקא הדברים הקטנים יכולים ליצור שינויים גדולים. יכול להיות שעבור מישהי, הסוויץ' הקטן הזה – להסכים לקבל עזרה מגבר, ואפילו להפוך את זה להזדמנות לקשר – יהיה ההבדל בין בדידות למשפחה. לכן שווה לפתוח את הלב להזדמנויות, וללמוד לזהות אותן. הרבה פעמים ההזדמנויות לשינוי מסתתרות דווקא בתוך הדברים הפשוטים והיומיומיים, ושווה לשים לב אליהן.

בסוף-בסוף, כל אתגר הוא הזדמנות לצמיחה. תמיד יהיו אתגרים בחיים. אבל אם נשאל את עצמנו, בכל אתגר, "מה ההזדמנות שלי כאן?" – ותמיד יש הזדמנות – כבר נחיה במקום אחר, במדרגה אחרת. והעיקר – ברור שיש סיכוי טוב שגם החתונה תגיע מהר יותר למי ששואל את עצמו שאלות טובות. מי ששואל את עצמו שאלות מעצימות, שאלות מצמיחות, לא מתבוסס בכאב – אלא מתקדם.

ובכן, זו העצה שלי – לשאול את עצמנו שאלות טובות. התשובות כבר נמצאות אצלנו, אנחנו רק צריכים לדעת לשאול.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן