פריחתו המחודשת של מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, והקמת עשרות יישובים חדשים בשנתיים האחרונות באופן לאומי וממלכתי, מסמנים שינוי מציאות שאין להמעיט בחשיבותו. בתוך מפת היישובים החדשים מתנוצצים שמות חדשים-ישנים של יישובי צפון השומרון: חומש, שאנור, גנים וכדים, שנעקרו לפני שני עשורים על ידי ממשלת ישראל וצה"ל במסגרת 'תכנית ההתנתקות' – וכיום חוזרים אל מקומם הראשון וביתר שאת, על ידי ממשלת ישראל ובסיוע צה"ל.
אולם המהלך המשמעותי הזה, אותו מובילים השרים סמוטריץ' וסטרוק באמצעות מנהלת ההתיישבות במשרד הביטחון, הוא הרבה יותר מאשר שינוי של תפיסה ביטחונית וגיאוגרפית בקרב מקבלי ההחלטות; הוא משקף את השינוי הפנימי העמוק שהתחולל בעם ישראל בשנים האחרונות, ומספר על זרמים תת קרקעיים של תשובה ציבורית, ועל הקשר העמוק בין עם ישראל וארצנו הקדושה.
"גרנו בשאנור עד שגורשנו משם", מספרים זאב וטלי וסרטייל, תושבי יצהר בזמן כתיבת שורות אלו, אבל ככל הנראה בזמן שתקראו את השורות האלו הם כבר שוב תושבי שאנור. "אחרי החתונה גרנו בקהילת ישיבת רמת גן, ויום אחד הגיעו לישיבה אנשי גרעין שאנור כדי לספר על ההתיישבות המתחדשת בכפר האמנים שננטש עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. ברגע ששמענו על הרעיון, היה ברור לנו שזו המשימה שלנו", הם מספרים.
זאב וטלי הצטרפו ליישוב הצעיר ונהנו מחיים של קהילה קטנה וחמה. "כשהתחילו לדבר על הגירוש, הרגשנו דיסוננס בין האמונה, התקווה והתפילות שזה לא יקרה, לבין הסתכלות על המציאות הפשוטה שבה אנחנו רואים שהממשלה החליטה מה שהחליטה, ובאופן טבעי אין לנו דרך לעצור את זה. בימים שכבר הגיעו התמונות והדיווחים מגוש קטיף התהלכתי בתחושת אבלות ברחובות שאנור", נזכר זאב. באורח פלא, דווקא אחרי שיצאו משערי היישוב הוא הרגיש פתאום עוצמות מחודשות. "התחושה שעשינו את מה שהיה צריך לעשות בלי קשר לתוצאות, הייתה חזקה".
"בשנה שקדמה לגירוש נולד לנו בן", מספרת טלי, "וקראנו לו חברון, על שם החיבור לארץ, לעם ולקב"ה. אלו היו ימים של תפילות עוצמתיות", היא אומרת בהתרגשות, ונזכרת באחת משכנותיה שהיא ובעלה חיכו הרבה שנים לילד. "היא סיפרה לנו שהיא אמרה לריבונו של עולם: 'קח את כל התפילות שהתפללתי בכל השנים האלה לזכות לילד, בשביל שלא יהיה גירוש, ואני כבר אתחיל שוב מהתחלה את התפילות שלי לפרי בטן…'.
"כשיצאתי מהבית ביום הגירוש", נזכרת טלי, "ראיתי את החיילת שפינתה אותי ממררת בבכי, והבנתי שגם לה זה כואב מאוד. כשהגענו לאוטובוס, היא שאלה אותי: 'אני יכולה להחזיק את התינוק שלך?'. הרגשתי שלמרות שהיא מפנה אותי, היא רוצה חיבור. נתתי לה להחזיק אותו, וזה היה רגע מאוד עוצמתי בתוך כל הכאב הזה".
"היה איתנו בקשר יהודי מיוחד, שאול כלפון ז"ל, לוחם ביחידת 101 האגדית", מוסיף זאב. "הוא החליט לבנות בית כנסת בשאנור בשנה שלפני הגירוש. אחרי שהרסו את כל בתי הכנסת בגוש קטיף, אנשים אמרו לו שיפרק את המבנה כדי להציל לפחות חלק מהציוד. אבל הוא אמר: 'אני לא הורס שום דבר, בית כנסת שנבנה באמונה לא יחרב'. כששאנור ננטשה, הצבא כיסה את כולו באדמה, והוא בית הכנסת היחיד ששרד את הגירוש וקיים עד היום". כעת, עם החזרה לשאנור, המבנה המקורי נחשף והוא צפוי לעבור שיפוץ.
אהבת ישראל מותאמת אישית
בראשית ימיהם של בני ואסתר גל, היום תושבי שבי שומרון ועוד מעט שוב תושבי חומש, הם שאלו את עצמם היכן יוכלו לתרום לעם ולארץ קצת יותר מאשר במגורים ביישוב ממוצע ביו"ש. "נתקלנו במאמר שכתבו אריאל ומנורה חזני אחרי הרצח של שולי הר מלך הי"ד, שבו הם קראו למשפחות לבוא ולחזק את חומש, יישוב מבודד שספג מכה ביטחונית קשה. אותנו זה הדליק", הוא נזכר בחיוך, "לבוא למקום שהשליחות בו היא גם ארץ ישראל וגם עם ישראל".
היישוב, שתושביו נמנו על הציבור החילוני וכלל גם עולים חדשים מברית המועצות, הצטמצם לשלוש משפחות. משפחת גל הצעירה העמיסה את הציוד על עגלה והעפילה אל ההר. "במשך כל היום פרקנו את הציוד", משחזר בני, ולפנות ערב הגיע השכן שגר ממול, יהודי עולה מרוסיה. הוא היה מבוגר ממני בעשרים שנה, מאורגן ויקה, כשאני טיפוס יותר זורמן", הוא מסביר את ההבדלים. "כל הציוד היה זרוק מחוץ לבית בבלאגן, ואני ניגשתי אליו, נוטף אהבת ישראל: 'ערב טוב מר שניידרמן! אני השכן החדש שלך'. הוא ענה לי במבטא רוסי כבד: 'מה אכפת לי שכן חדש, מה זה כל הבלגן הזה?' זו הייתה מבחינתי קריאת התעוררות, להבין שאני לא ביצהר או באלון מורה, צריך להכיר את האנשים ולהתאים את עצמך למנטליות של המקום. עם הזמן באמת הכרנו, וזו הייתה תקופה מתוקה של יישוב יפהפה עם נוף מטורף".
כשהתחילו להגיע השמועות על גירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, גם בחומש עמדה באוויר השאלה האם זה באמת יכול לקרות. "סבא שלי תמיד היה מספר לי", הוא מתבל בסיפור מכונן מבחינתו, "שבמלחמת העולם השנייה, להבדיל, הוא גויס לצבא העבודה ההונגרי. הוא כתב מכתבים למשפחה שלו ואמר להם לברוח מהונגריה, והם ענו לו שהכל שקט ורגוע, 'לכאן זה לא יגיע'. הסיפור הזה ישב לי בראש", הוא מספר, "וחיזק בי את ההבנה שאי אפשר להגיד 'זה לא יגיע'. הבנתי שאם יש ראש ממשלה שדוחף חזק לגירוש, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מול שוקת שבורה בזמן שכולם מסביב ממשיכים בשגרה. הבנו שצריך לפעול והקמנו מטה מאבק".
המטה נדרש 'לשאת הפכים' ולהוביל מאבק ציבורי מורכב שכמובן לא דומה למלחמה עם אויב מובחן בגווני שחור-לבן, אך חייב להיות מאבק עיקש ונחוש. המחשבה הייתה להתבצר ביישוב, בצורה שתשחק את כוחות הגירוש ותייצר לחץ ציבורי ומנטלי. "היו הרבה דיונים על אופי המאבק, וגם שאלה מהותית שהעסיקה אותנו: האם ההשתדלות היא רק "לצאת ידי חובה" מול ריבונו של עולם, או שהיא ממשית. הכיוון הרוחני שהלכנו עליו היה לקחת את העסק הזה בשיא הרצינות. הרב דודי, רב היישוב יצהר, אמר לנו: "מולכם עומד בולדוזר, אריק שרון, שעובד על הדבר הזה 24/7. תהיו לפחות כמוהו". עבודת ה' שלנו הייתה לעבוד הכי קשה שאפשר. לא הייתה פרטיות בשנה וחצי האלו, בוודאי לא אחרי שהבאנו משפחות שגרו אצלנו באוהלים בחצרות, עם מטבח ומקלחות משותפים. התעלינו מעל השאלה "מה טוב לנו" לטובת עם ישראל והאירוע הגדול הזה".
"פעם אחת הגיע לחומש הרב שמואל יניב", נזכר בני בעוד סיפור שמדגים את היכולת להתעלות מעל המוכר והנוח, "הוא שאל מה אנחנו צריכים, ועניתי שאנחנו צריכים כסף לטובת שיפוץ מבנים, אירועים והתארגנות למאבק. הוא העלה אותי על עוקב מים שהיה שם וביקש שאסביר לכולם מה צריך. התביישתי מאוד לבקש כסף, לא הייתי מורגל בזה, אז הוא התחיל להתרים בעצמו, והכסף הגיע. כשירדתי מבויש מהבמה המאולתרת, הוא אמר לי: 'מה אתה מתבייש? זה לא בשבילך, זה בשביל ארץ ישראל'. במשך שנים אחר כך הוא נשאר שותף פעיל במאבק למען החזרה לחומש", מציין בני בהערכה.
"בהמשך, באתי לרב דודי ואמרתי לו: 'אני לא מנכ"ל גדול ולא מתרים גדול, אבל צריך לארגן פה מטה מאבק. כדאי שאכנס לזה?' הוא שאל: 'אתה יכול להזיק?', עניתי: 'אני חושב שלא'. 'אתה יכול להועיל?', עניתי: 'אני מניח שכן'. אז הוא אמר: 'סגור את הגמרא ולך תעבוד', ומאז אנחנו בתוך האירוע הזה. המטרה הראשונה שלנו הייתה לייצר תמיכה ציבורית, וכדי שזה יקרה היה צריך שאנשים קודם כל יכירו את חומש ושאנור. אנשים שאלו 'זה בגליל?', 'זה ליד נווה דקלים?', לא הרבה הכירו את צפון השומרון".
נבואה שמגשימה את עצמה
"שבועיים לפני הגירוש הצבא הטיל מצור על חומש", נזכר בני בצער בימים ההם. "ראינו איך פורסים כוחות לאורך כל הגדר ההיקפית, ונזכרתי בפסוקים מספר מלכים שמספרים על אלישע הנביא ונערו שנמצאים בתל דותן, לא רחוק מאתנו. צבא ארם הקיף את כל העיר כדי לתפוס אותם, הנער מתחיל לפחד ואלישע מרגיע אותו: 'אַל תִּירָא כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ מֵאֲשֶׁר אוֹתָם'. הרגשתי שעכשיו אמנם עוד לא רואים את זה בעיניים, אבל באמת 'רבים אשר אתנו', ואנחנו עוד נראה את זה".
"כשירדנו מחומש בשקיעה, הייתה לנו תחושה חזקה שזה לא סוף פסוק. אחרי הגירוש, היו לנו הרבה מחשבות של 'מה הדבר הנכון לעשות עכשיו?'. כמעט עברנו לגרעין תורני ברמלה, אבל התחושה הפנימית הייתה שהסיפור שלנו זה חומש. באותה תקופה ניהלתי ישיבה קטנה בשעלבים, ובמקביל הקמנו את מטה 'חומש תחילה', יחד עם יוסי דגן, בני קצובר וחברים נוספים. זו הייתה שנה של מאבקים ועליות המוניות, ותוך כדי עבודה בישיבה הייתי עסוק הרבה בדיונים ובארגון. יום אחד ראש הישיבה ניגש אלי ואמר: 'אתה צריך לקבל החלטה. אתה לא יכול לעשות גם וגם; או שאתה הולך לחומש או שאתה נשאר בישיבה'. הוא כנראה חשב שההכרעה תהיה לטובת הישיבה, אבל זה היה השלב שבו הבנתי שצריך לקבל את ההחלטה, כי אם לא יהיה מישהו שייקח על עצמו את המשך העיסוק במהלך הציבורי, אז טבעם של תהליכים שהם מתקררים כמו סיר שיורד מהאש. הודעתי לרב שאני עוזב את הישיבה ונכנסתי לנושא בכל הכוח".
"החלטנו להתחיל מצעדה", חוזר בני כמעט שני עשורים לאחור. "התלבטנו אם לעשות את זה עם אישור או בלי, והמסקנה הייתה שבן אדם לא מבקש אישור לחזור הביתה מהגזלן שגזל לו את הבית. מקסימום אפשר לעדכן. בחנוכה תשס"ז עלינו בפעם הראשונה, וזו הייתה פריצת דרך כפשוטו. מעל אלף איש צעדו ברגל, עקפו מחסומים והדליקו נר רביעי של חנוכה על ההר. הרב ליאור הצטרף אלינו, בצלאל סמוטריץ' היה שם פעיל מאוד ועוד הרבה אנשים מיוחדים. התחושה של 'רבים אשר איתנו' הלכה והתחזקה. לאחר מכן, בז' בניסן תשס"ז, חודש הגאולה, עלינו כחמשת אלפים איש ונשארנו שם כמה ימים תחת מצור צבאי. חבר'ה מחוות גלעד הגיעו על סוסים דרך השטח כדי להביא לנו אוכל, כי לא הייתה אפשרות להגיע ברכב דרך הכביש", הוא משחזר.
"באלול תשס"ז הוחלט להקים ישיבה בחומש כדי לשמור על נוכחות קבועה", מספר בני על הצעד הבא. "הרב אלישמע כהן, אז תושב חרשה, נרתם לראשות הישיבה, ומאז התחילה עבודה סיזיפית ויומיומית: לעלות להר, לעקוף מחסומים, לנהל מרדפים עם חיילים ולגייס כספים ללא הפסקה. יותר קל להתרים אנשים לבית עם מבנה ושלט הנצחה, או למהלך מבריק שמבקיע את המציאות ומנצח", מסביר בני על האתגרים המובנים במערכת, "אבל לרתום אנשים לחזון שעדיין לא מצליח לגמרי להתממש ודורש התמדה אינטנסיבית, זה לא פשוט. היו תקופות ארוכות ששום דבר לא התקדם, מממשלה לממשלה ניסינו שוב להעלות את חוק ביטול ההתנתקות, כל שנה שוב הבאנו תלמידים, גייסנו כספים וארגנו אירועים. עכשיו השמש זורחת מעל צפון השומרון, אבל היו הרבה שנים של ערפל, שהיום אנחנו מבינים שאלו היו ענני כבוד…" הוא אומר בחיוך.
בשם כל ישראל
"הגעתי לישיבת חומש בר"ח אלול לפני כ-15 שנה", מספר אריאל הורוביץ, נשוי לאורטל ואב לחמישה, תושב חומש 'על מלא' מזה כשנתיים וחצי. הישיבה הייתה קיימת אז כבר 4 שנים, ובאותו שלב כל התלמידים הקבועים עזבו, ובני גל יחד עם הרב אלישמע ניסו להביא חבורה חדשה לחזק את המקום. הגעתי מהישיבה בבית אל עם עוד שני חברים. אמרו לנו שתהיה חבורה גדולה, אבל בסופו של דבר הגענו וגילינו שאנחנו שלושה חבר'ה קבועים, ועוד כמה שבאים לחזק מדי פעם…"
"ביום הראשון של זמן אלול", הוא נזכר, "הגענו לחומש, התיישבנו מתחת לעץ חרוב וכיסינו את כל העץ בצמחייה, כדי שאם יעברו שם ג'יפים של צה״ל הם לא יוכלו לזהות שאנחנו נמצאים שם. ככה ישבנו כל זמן אלול, במחבוא בתוך העץ, כשמידי פעם אנחנו קופצים לשבי שומרון להתאווררויות. כשהיה עובר ג'יפ היינו כמובן שותקים, ואם זה היה בזמן החשיכה היינו מכבים את תאורת החירום הקטנה שהייתה לנו, מחכים שהג'יפ יעבור וממשיכים ללמוד. הלימוד היה מעבר לזמנים, הרגשנו בסרט שלא מחובר למציאות, אבל ידענו שקורה פה משהו גדול".
"השנים הראשונות בחומש היו מיוחדות מאוד", מספר אריאל, "אבל גם לא קלות בכלל. הרגשנו שיש פה אתגר משולש: גם מול הצבא, שכל הזמן רודף אותך. מצד אחד אתה יודע שכל ג'יפ צבאי שמגיע לפה עלול לעצור אותך, להחרים לך את הספרים ולקחת לך את האוכל, ומצד שני אתה יודע שזה אחים שלך. נכון שהם מבולבלים, שהרעילו אותם נגדך וסיפרו להם שאתה משוגע, אבל אלה עדיין אחים שלך. אתגר נוסף הוא מול הסביבה שמסתכלת עליך כמו הזוי ולא מבינה מה התכלית של כל העניין הזה ולאן זה הולך. לכל נהג שאתה עולה אליו לטרמפ אתה צריך להסביר שכשאתה אומר שאתה לומד בחומש, אתה מתכוון באמת לחומש ולא לישיבה שהייתה שם עד הגירוש ועברה אחר כך ליישוב אשתמוע, ושהחלטת ללמוד בישיבה שאין בה מניין, כדי לשמור על הארץ ואתה מאמין שבאמת יצמח פה משהו מתוך הדבר הזה.
"מה שעזר לעמוד באתגר", הוא מסביר, "זה הרוח שהרב אלישמע הביא אתו, עם אמונה שתורה עמוקה תוליד פה מציאות חדשה, ביחד עם הרבה תפילה והרבה אהבה לעם ישראל. פעם אחת הרב אלישע וישליצקי זצ"ל הגיע לחומש ואמר לנו: 'תגידו לשם יחוד בשם כל ישראל', ומאז העניין הזה הולך איתי: גם אם עם ישראל לא מבין שאנחנו שליחים שלו, בכל זאת זה מה שאנחנו.
"האתגר השלישי הוא כמובן מצד הערבים שהיו מגיעים לחומש, משאירים לנו מטעני חבלה וגונבים לנו ציוד", הוא מספר. "בתפיסה שלהם היינו הקוץ הכי גדול שיכול להיות, כי אחרי שמבחינתם חומש כבר פונתה, פתאום יש פה אנשים שלא נותנים להם להגיע להר. אני זוכר שיום אחד הגענו לחומש, וברגע שנכנסנו זיהינו מטען. היינו כמובן צריכים לעדכן את הצבא כדי שלא יעלה עליו ויתפוצץ ח"ו, מצד שני כמובן לא רצינו שיגלו אותנו ויורידו אותנו מההר. השארנו להם פתק שבו כתבנו "זהירות", ובנוסף גם עדכנו אותם, בלי להגיד בדיוק איפה אנחנו. כיוונו אותם כשאנחנו מתצפתים עליהם מלמעלה, עד שהגיע חבלן שפוצץ את המטען בבטחה.
"באחד מערבי יום הכיפורים", הוא נזכר, "אמרנו לעצמנו שבוודאי ביום כיפור לא יהיה פה מרדף. 'ימים יוצרו ולא אחד בהם' – יום כיפור זה יום אחר. הגענו כמה חבר'ה והתחלנו להתארגן ליום הקדוש, ופתאום הגיע צבא והורה לנו לרדת. התחיל ויכוח והחלטנו לסגת. לא ירדנו מחומש אלא מצאנו מערה בהרים מסביב וחיכינו בה. הם הקפיצו עוד כוחות וחיפשו אותנו עד הרגע האחרון, ללא הצלחה. עשינו סעודה מפסקת בדרך לא דרך, וממש ברגעים האחרונים לפני יום כיפור רצנו כל עוד נפשנו בנו למקום שבו אנחנו רוצים להיות. התמקמנו בזריזות והתפללנו תפילת ערבית וכל נדרי, כשהתאורה שעומדת לרשותנו היא פנסים קטנים בלבד. התחושה הייתה מורכבת. אני זוכר ששאלתי את עצמי למה אפילו ביום כיפור אני צריך להיות במלחמה על המקום שלי. זמן קצר אחר כך אמרנו בתפילה: 'סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך'. על מה זה נאמר?" הוא שואל, ומיד משיב: "על חטא המרגלים. המילים האלו חיזקו בי את ההבנה שלמרות הכל, אני שליח של עם ישראל לתקן כאן את חטא המרגלים".
שמחה פורצת גדר
"אחד הסיפורים התנ"כיים שחיזקו אותנו", מספר בני, "זה הסיפור על הוויכוח בין אליהו לאחאב ביחס לשאלה: מי עוכר ישראל. כשנוסעים לחומש עוברים בין שומרון העתיקה, בירת מלכות ישראל – סמל לפאר ציוני אבל חילוני, שלא מחוייב לברית עם ה' – לבין תחנת הרכבת סבסטיה שבה תלמידי הרב צבי יהודה הצמיחו את מהפכת ההתיישבות ביו"ש מתוך תפיסת עולם גאולית. אני מרגיש שכשעוברים שם עדיין אפשר לשמוע את הוויכוח הזה מהדהד בשדות", הוא אומר בהתרגשות: "האם עוכרי ישראל אלו הקיצונים שנאבקים על האמת שלהם, או שזה יכול להיות גם מערכות שלטון או מלך ישראל שלא מרגיש מחויב לברית. אנחנו טוענים שנאמנות לה' זה נאמנות לדבר האמיתי".
"אחת התקופות הקשות בחומש הייתה התקופה שקדמה לרצח של יהודה דימנטמן הי"ד", הוא נזכר בכאב. "ארגוני שמאל עתרו לבג"ץ בדרישה לסיים את הסיפור של חומש אחת ולתמיד, וככל שהעתירה התקדמה, המצב המשפטי הסתבך ואתו גם המצב הביטחוני. כל נסיעה לישיבה הפכה לאירוע מורכב והייתה תחושה של הפקרות. בתוך התקופה הזו הגיע הרצח של יהודה שהיה אירוע מטלטל ביותר. אני הייתי החובש הראשון שפגש את נוסעי הרכב בכניסה לשבי שומרון", הוא מספר. "יהודה היה חבר קרוב שלי, והחולצה שלי, שהייתה מוכתמת בדמו, קבורה איתו. הממשלה דאז רצתה לנצל את הרצח כדי לעקור את הישיבה סופית, בטענות של 'אמרנו לכם שזה מסוכן', אבל משפחת דימנטמן נרתמה למשימה בצורה אצילית ומעוררת השתאות, ואמרה: 'כשאומרים 'המקום ינחם אתכם' – 'המקום' זה חומש. הנקמה והניחום יהיו בבניינה של חומש'. כל השבעה הפכה למחאה ציבורית אדירה, ולאמירה ברורה שאסור להיכנע לטרור".
ימים ספורים לפני הדיון המכריע בבג"ץ, שהיה עשוי להוריד לטמיון את כל מפעל החיים של אנשי חומש, הימין זכה בבחירות והורכבה הממשלה הנוכחית. המדינה התייצבה בבג"ץ ואמרה: יש דרג מדיני חדש, המדיניות עכשיו היא הסדרת ההתיישבות בחומש וביטול חוק ההתנתקות. במקביל לעבודה של מנהלת ההתיישבות במשרד הביטחון, תחת אחריותו של השר בצלאל סמוטריץ', זכו להוביל בכנסת את חוק ביטול ההתנתקות ראשי שדולת ארץ ישראל: חה"כ יולי אדלשטיין המשמש כיו"ר ועדת חוץ וביטחון וחבר נאמן של חומש לאורך שנים ארוכות, וחה"כ לימור סון הר מלך, בעצמה חברת גרעין חומש ומי שאיבדה בפיגוע את בעלה שולי הי"ד.
"בהצבעה הסופית הייתה התרגשות עצומה", מספר בני. "הגענו לכנסת – משפחות של מגורשים ואברכים – יחד עם יוסי דגן ועוד פעילים. ישבנו במליאה וחיכינו להצבעה, ובאופן טבעי ולא מתוכנן ברגע שהחוק עבר במליאה, התפרצה ממני ברכת 'שהחיינו' שאליה הצטרפו גם יוסי דגן, שמואל וונדי מנהל הישיבה ועוד חברים נוספים שהיו שם".
התגובה הטבעית של הנוכחים נתקלה בהתנגדות מסוימת, מכיוון שבכנסת יש כללי התנהגות מאוד ברורים, ושירה וריקודים לא נכללים בתוכם. "הסדרנים של הכנסת קפצו עלינו בבהלה: 'מה אתם עושים?' אבל אי אפשר היה לעצור את זה. יצאנו למסדרון והתחלנו לרקוד שם. מישהו הביא 'לחיים', לא יודע מאיפה. המאבטחים אמרו שזה נגד התקנון, לא שותים בכנסת… אז עברנו לרקוד ברחבת הכניסה יחד עם חברי הכנסת והחברים הרבים. זו הייתה שמחה אדירה, לראות בעיניים איך ה' משפיע אור של ישועה. אחרי 18 שנים שהחיים רתומים לחזון הגדול של חזרה לצפון השומרון, הנה מגיע השינוי. כדרכה של חומש, הייתה שם רוח יהודית ששוברת מחסומים. זכינו לראות ש'מידה טובה מרובה ממידת פורענות' ו'סוף האור להגיע' אלו לא רק רעיונות מסיפורי חסידים, זו גם דרך חיים".
"זו באמת הייתה התרגשות גדולה", מסכים אריאל, אבל מדייק נקודה חשובה מבחינתו כדי שלא יהיה בלבול: "לא חיכינו לרגע לחוק ההתנתקות. לא חיכינו לאישור מאף אחד חוץ מבורא עולם לעשות את מה שעשינו פה, הרגשנו שהקב"ה שמח בבנים שלו שמתמסרים אליו. אבל זה שבסופו של דבר כל המהלך הזה קיבל הדהוד בכנסת, זה אומר שנעשתה פה תשובה ציבורית. עם ישראל חוקק 'חוק תשובה', וזה סימן לשינוי כיוון משמעותי. עיקר החידוש בחוק", הוא מסביר את הסיבה הפנימית להתרגשות, "הוא שהוא מאפשר לתורות הרוחניות לרדת לקרקע ולקבל גושפנקא במציאות".
הגושפנקא במציאות באה לידי ביטוי במבנים חדשים, כבישים חדשים וחיבור לחשמל לא רק בחומש, שכבר מאוכלסת למעלה משנתיים, אלא גם ביישוב שאנור שבו מתהווה קהילה של מגורשי היישוב ביחד עם משפחות חדשות שמגיעות לחזק. "אם חושבים על זה בהיגיון", מעיר זאב, "לא כזה ברור שחזרה לשאנור היא הדבר שמתאים לנו לעשות עכשיו מבחינה משפחתית, אבל היה לנו ברור שאנחנו חלק מהאירוע הזה. הכתובת אצלי בתעודת הזהות לא שונתה בעשרים השנים האחרונות", הוא אומר לשם ההמחשה, "כי ברור לי שהשליחות הזאת היא עלינו".
לפני כשנה, בנם הבכור של זאב וטלי, ידידיה, נפצע בראשו מירי של שוטר שרדף אחרי בחורים בעת הפגנה בשומרון. "ידידיה עדיין בשיקום מאז, אבל למרות המורכבות אני חושבת שהחזרה לצפון השומרון היא חלק מהשיקום שלו", מסבירה טלי. "ידידיה בחר ללכת ללמוד בישיבה בחומש כשהוא הגיע לשיעור א', משם הוא יצא לאירוע שבו הוא נפצע, והיום השיקום שלו עובר דרך שם; כולם שם מגויסים לעזור לו. הם פשוט מדהימים", היא אומרת בהערכה, "הם עוזרים לו כאילו זה לגמרי הסיפור שלהם, וב"ה לאט לאט הוא מתקדם. ידידיה אוהב מאוד את ארץ ישראל ועם ישראל, ואנחנו בטוחים שהמעבר יעשה לו רק טוב".
בהקשר לפציעה של ידידיה, חשוב לטלי להזכיר את תמיכתה המשמעותית של חברת הכנסת לימור סון הר מלך. "היא הייתה שם מיד אחרי האירוע, הלכה לשטח לראות מה קורה, והגיעה אלינו היישר לבית החולים בילינסון בזמן שידידיה היה בחדר הניתוח, ישבה איתנו, התפללה ונתנה לנו המון כוח. בכנסת היא נלחמת על הסיפור הזה לבדה, כדי שהוא לא יטואטא שוב מתחת לשטיח".
ארץ ישראל בפשיטות ומניעות בהתחדשות
"הרב אלישמע אמר לנו לאורך כל הדרך", משתף אריאל ברעיון שעשוי להישמע חדשני, "שהגיע הזמן להשתחרר מהתפיסה שלפיה אנחנו נדרשים למסור את הנפש על הארץ, מכיוון שמי שבאמת נדרש למסירות נפש הם דווקא אלה שמנסים לנתק אותנו ממנה. אם אתה חי כל הזמן בחוויה שאתה מוסר נפש", הוא מסביר, "אז בעצם אתה קצת מנותק מהדבר שבו אתה עוסק. בדיוק כמו שאני לא אומר לאשתי 'אני מוסר את הנפש כדי לחיות איתך' אלא אני חי איתה באופן טבעי, ואם יש מי שרוצה לנתק בינינו – הוא זה שיצטרך למסור את הנפש. תפיסת העולם הזו, היא מה שיכול להסביר את התופעות העל טבעיות שהתרחשו בחומש במשך כמעט 17 שנה. אנשים שכבו פה על האדמה, וזה היה טבעי להם.
"ישנו משפט ידוע בחסידות שאומר: 'אלוקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות'. כלומר: מציאות ה' זה הדבר הטבעי והמובן מאליו, והעולם הזה שמסתיר אותו הוא חידוש שיכול להיות מוטל בסימן שאלה. החוויה שלנו כאן", אומר אריאל, "היא של 'ארץ ישראל בפשיטות' – ההשקעה ביישוב הארץ היא מבחינתנו הדבר המובן מאליו, הפשוט והטבעי. ומי שמפריע לזה – זה חידוש, כלומר דבר שמלכתחילה לא אמור לקרות. זה כמו הפרעה לחתן וכלה בחדר ייחוד", הוא אומר בנחרצות, "ולכן, לא אנחנו אלה שצריכים למסור את הנפש, אנחנו עושים את הדבר הטבעי".
"עוד נקודה שהתחדשה בחומש", מוסיף אריאל, "זו התפיסה שאנחנו אלו שקובעים את המציאות, ולכן יש לנו הרבה סבלנות. אם למשל מה שיעזור לי ברגע נתון זה לרדת מההר, אז אני ארד ליום אחד ואחזור מחר בבוקר, בלי לריב עם אף אחד. קראנו לזה 'זקוף מתחת לשולחן'. היכולת הזו 'להוריד את הראש' נובעת מכך שאני נאמן לדרך שלי ואני יודע לאן אני הולך כי הצבתי יעד. אם בדרך ליעד הזה אני מסכים להוריד את הראש מתי שצריך, בסופו של דבר אני זה שקובע את כללי המשחק, לא המג"בניק שבא לפנות אותי, כי אני בכלל לא נכנס אתו למאבקים".
התורה הגואלת
לאחרונה הופיע סרט ששודר בערוץ 14 בשם 'תכנית חומש', המספר את סיפורה של הישיבה. יוצרי הסרט הם יואב אליצור ואלי זינגר, והוא יצא ביוזמת ובתמיכת קרן קולנוע שומרון והמרכז למורשת גוש קטיף. אריאל מופיע בסרט בכמה סצנות משמעותיות. "אני מקבל עליו המון תגובות", הוא מספר, "ואני מרגיש שהבשורה שלו מיועדת קודם כל לציבור שלנו שעסוק ביישוב הארץ. עיקר הבשורה של חומש בעיניי היא האמירה שהארץ נבנית מתוך תורה. הייתה תקופה שנושא ההתיישבות נדחק הצידה, ביום שאחרי הגירוש אנשים שאלו 'מה הלאה', ותיעלו את האנרגיות בעיקר לכיוון של גרעינים תורניים. היו אמירות על כך ש'ארץ ישראל זה לא העניין', ואילו בחומש טענו: ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל – חד הם. היום, כשאנחנו בתקופה של פריצה אדירה בהתיישבות, אני מרגיש שחומש חייבת להמשיך ולהיות בשורה".
"זו הסיבה ששמחנו בסרט הזה והסכמנו לשתף איתו פעולה, כי רצינו שחומש תהיה מגדלור לתורה גדולה שמחוברת לארץ. אנשים מתפעלים מכך שבכל סיטואציה בסרט רואים בן אדם שיושב ולומד, וזה נותן כוח. כל מה שקורה היום בארץ ישראל יכול להתהפך עלינו אם זה לא ייבנה מתוך תורה", חשוב לו להדגיש, "ולכן אני חושב שהבשורה כאן היא דווקא לאנשי ההתיישבות, לחוות ולגבעות. חייבים לשים לב שתהיה שם תורה, אחרת אין לזה עתיד. היו גם תגובות מאנשים שהתחזקו בתחושה ש'אין ייאוש בעולם כלל', ואני מקווה שגם אנחנו נתחזק מכל התגובות הללו ונקבל כוחות להמשיך הלאה, ולא חס ושלום נחשוב שעשינו את שלנו".
כשהסרט נגמר, אחרי הכיתוביות שעולות לצלילי הניגון "משכני אחריך נרוצה, הביאני המלך חדריו", שומעים שוב את הבמאי ששואל: "נו הורוביץ, מה עכשיו"? אריאל מצביע לכיוון מזרח ואומר לו: "אתה רואה שמה? הקמנו שם כולל, בהר עיבל".
"לפני כשש שנים", הוא מסביר לקוראי 'קרוב אליך', "ידידיה משולמי מגבעות איתמר הקים שם חווה ומאוד השקיע במקום, ולפני שלוש שנים התחילה שם גם יוזמה של תפילות ותיקין". אנשי ישיבת חומש הצטרפו באופן טבעי לאתגר החדש. "לצבא היה קשה להכיל את הרעיון, אבל אנחנו הרגשנו שזה לא הגיוני אחרת. ההר המיוחד הזה שמייצג את הברית של עם ישראל עם בורא העולם, שעליו נבנה מזבח יהושע, "הר השמחה" כמו שאנחנו מכנים אותו – לא יכול להישאר יתום. לפני שנתיים הרגשנו שצריך להתקדם עוד צעד, והקמנו שם גם כולל. זה היה אחרי שחומש כבר פרצה את הדרך, ורצינו להעתיק את הבשורה של תורה שפורצת דרך. זה לא 'להשתמש' בתורה חס ושלום להשגת מטרה של חול", הוא מסביר, "אלא התורה באמת נוטעת אותנו במקום, במיוחד כשמדובר במקום חשוב כמו הר עיבל. פעלנו שם בדרך שאותה למדנו בחומש: לקבוע עובדה ולרוץ קדימה, לא מתוך מלחמה עם המערכת, אבל כן עם הצבת יעד, והמערכת בסוף תגיע לשם".
"חשוב לציין", הוא מוסיף, "שהמועצה האזורית שומרון כבר הרבה שנים נותנת את דעתה על המקום הזה יחד עם מחלקת הקרקעות, וב"ה בשנה האחרונה הוכרז במקום הזה יישוב, וכרגע אנחנו מחכים שהיישוב יתבסס ויצא לפועל". כמובן, אחרי שהסתיימה עריכת הכתבה 'נאלצנו' בשמחה רבה להכניס בה עדכון קטן. מכיוון שבשורות טובות מתחדשות ב"ה על בסיס יומיומי, מילותיו של אריאל: "כרגע אנחנו מחכים שהיישוב יתבסס ויצא לפועל", הפכו כבר להיסטוריה, ובערב שבת פרשת החודש קם ונהיה היישוב החדש".
"מה שהוביל את התיקון זה באמת ההתמדה בתורה בחומש", מסכים בני עם דבריו של אריאל, "יחד עם פעילות ציבורית ששאבה את כוחה מתוך אמונה. אולי כאן הקב"ה מראה לנו שהוכרע הוויכוח ההיסטורי בין אחאב לאליהו", הוא מעלה אפשרות, "כי אנחנו רואים מה מעכר את עם ישראל ומה מייצר בהירות הדעת, ומתוך זה ממשיכים. החזון שלנו הוא לבסס כאן קהילות שהדגל שלהן זה עבודת ה'", הוא מציג את תכנית חומש העתידית, "ולהקים יישובים חזקים וגדולים שיהיו עוגן לאזור כולו".
"בתקופת השואה", הוא מציין נתון היסטורי, "הנאצים ימ"ש, ביחד עם חאג' אמין אל חוסייני, חשבו להקים מחנות השמדה ליהודי ארץ ישראל בעמק דותן שבצפון השומרון. במקום הזה גם התרחשה מכירת יוסף, וכאן הייתה הסכנה הכי גדולה של הקמת מדינת טרור ערבית, מכיוון שהמקום היה כמעט ריק מיהודים. המקום הזה יהפוך למקום של אור וחיים יהודיים", הוא אומר בהתרגשות, וקורא לכל מי שמחפש חלוציות, שליחות וגאולה: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".
