"אין ייאוש בעולם כלל!!" מצטרף מתניה ריגר, לאימרה הכבירה של רבי נחמן, "כל ילד באשר הוא, בין אם הוא מוגבל שכלית או נפשית, ובין אם הוא בעל קשיים לימודיים, חברתיים או התנהגותיים, יכול להגיע רחוק מאוד". ריגר, בעל ניסיון עשיר כמורה, חוקר ומרצה לחינוך מיוחד, מדבר על סמך חוויות רבות במהלך שנות עבודתו, שבהן גילה פעם אחר פעם, שבאמת אסור להתייאש מאף תלמיד:
"אחד המקרים שהולכים איתי עד היום, מהתקופה שעבדתי כמורה שילוב, היה של ילד עם קשיים חברתיים מאוד גדולים. במשך שנים הוא היה מוחרם בכיתה, ובהפסקות לא היה לו אף חבר", נזכר מתניה בחלק הכואב של הסיפור. "עד היום לא נעים לי לספר, אבל זה היה ילד שלמסיבות יום ההולדת שלו אף אחד לא רצה לבוא. אמא שלו הייתה מתקשרת כל פעם לאימהות של ילדים מהכיתה ומתחננת שישכנעו איכשהו איזה ילד או שניים שיסכימו לבוא. הוא מצדו באמת לא ידע לייצר קשרים חברתיים, והיה בטוח שכל העולם רק מבקש את רעתו.
"כדי לקדם אותו, סיכמתי עם המחנך שלו שישתמש בשיטה של פרס קולקטיבי, כלומר, שכל הכיתה תזכה בפרסים, בזכות הילד עם הקושי החברתי. זאת שיטה של מרצה אמריקאי ידוע בשם ריק לבוי, שהשיטות שלו בחינוך עובדות ממש נהדר. הרעיון הוא להפוך את המשוואה – במקום עונש קולקטיבי, שגורם לילדים הבעייתיים להיות שנואים עוד יותר, לתת פרס קולקטיבי שיהפוך אותם לאהודים בין התלמידים. ליתר ביטחון, המלצתי למחנך הכיתה שייתן פרסים כאלה גם בזכות ילדים אחרים, כדי שלא יבלוט לתלמידים שהוא מכוון לאותו תלמיד דווקא. בכל אופן, היה שיתוף פעולה נהדר, והמחנך ממש 'תפס על חם' כל מעשה טוב הכי קטן שאותו ילד עשה, וצ'יפר את כל הכיתה בזכותו. במקביל, עבדתי עם הילד באופן פרטני על כישורים חברתיים, בין השאר גם דרך הספר 'אביהם של ישראל'".
את סוף הסיפור, מתניה מספר בעיניים נוצצות: "יום אחד, קיבלתי טלפון מהאמא של הילד, והיא סיפרה לי בקול חנוק מהתרגשות, שבאו כמה חברים ליום הולדת של בן שלה, בלי שהיא הייתה צריכה להתחנן לאף אחד… הרגע הזה הוא עבורי רגע בלתי נשכח! הרווחנו ממש חיים של ילד שמצא את מקומו בתוך הכיתה הרגילה. מדובר היה בילד טוב בסך הכל, רק שהוא ראה דברים בצורה לא נכונה, ונתקע מבחינה חברתית. כשרואים כמה העשייה החינוכית יכולה להציל נפשות, מקבלים תחושת שליחות עצומה, והכרת הטוב עמוקה, על הזכות לקחת בה חלק".
הזכרת שימוש בספר סיפורים על הרב אליהו – סיפורים יכולים לשמש ככלי טיפולי?
"מניסיוני במהלך השנים, התשובה לגמרי חיובית. כיום, כשאני מלמד סטודנטים לחינוך מיוחד ומדבר איתם על הצורך לפתח רגישות אנושית עמוקה כדי להבין את העולם של התלמידים, כמעט תמיד עולה השאלה איך עושים את זה. ההצעה הקבועה שלי לסטודנטים היא – סיפורים על גדולי ישראל. 'איש צדיק היה' על ר' אריה לוין, 'התורה המשמחת' על הגרש"ז אוירבך, 'אביהם של ישראל' על הרב אליהו, 'ראש דברך' על הגר"א שפירא, ועוד סיפורים על גדולים וצדיקים, הם מתנה נפלאה כדי לפתח בתוכנו יכולות של רגישות נכונה. גם בעבודה עם הילדים עצמם, שמתקשים מבחינה חברתית, אפשר דרך הסיטואציות שמתרחשות בסיפורים הללו להפיק הרבה תועלת. דרך סיפור יותר קל להם להתחיל לחשוב בצורה אחרת, שתעזור להם לרכוש חברים ולהתייחס נכון למה שקורה להם".
דוגמה לסיפור דומה למצב של אותו ילד דחוי, נמצאת בספר 'התורה המשמחת'. שם מסופר, שיחד עם ר' שלמה זלמן, למד בתלמוד תורה 'עץ חיים' בנו של ר' אריה לוין – הרב חיים יעקב. מחמת היותו עילוי, הרב חיים יעקב הועלה לכיתה של הגדולים, ואלו בגלל קנאתם על הצלחתו, החרימו אותו. כשהגיע לגיל מצוות, הם לא הגיעו לחגיגת בר המצווה שלו, וכמובן שלא הביאו לו מתנה. רק ילד אחד כן הגיע לבר מצווה. שלמה זלמן הצעיר. למרות שמשפחת אוירבך חיה אז בעוני מחפיר, הוא הצליח איכשהו לגייס כסף, וקנה לבדו מתנה לחתן בר המצווה – במקום כל ילדי הכיתה יחד.
אותיות ודמעות
מתניה ריגר הוא בוגר ישיבת רמת גן, מהמחזורים הראשונים שלה: "הרגשתי שאני חלק מחבורה חסידית, המבקשת עבודת ה' פנימית ומלאה באמון גדול בנפש האדם". מלבד התורה שנלמדה בישיבה, מוסיף מתניה, "למדתי בישיבה מהי שליחות ומהי לקיחת אחריות על הנעשה בחברה; רוחה של הישיבה מלווה אותי בכל מה שאני עושה בחיי. אציין גם את הרב יאיר כלב מכפר חב"ד, שגם אצלו למדתי חסידות בעיון ומהי שליחות".
אחרי נישואיו, עבר לגור במעלה אדומים, ולמד שם כאברך בכולל של הגרעין התורני-משימתי אותו ייסד ומנהיג עד היום הרב אלי קפלן. בגרעין הוא התחיל את עבודתו החינוכית, בחונכות עם תלמידים והעברת שיעורים בבתי כנסת.
לקראת סיום לימודי התואר הראשון שלו, פגש מתניה חבר שהכיר מהתקופה שלו בישיבת רמת גן – הרב יששכר רקובר – שהקים במהלך השנים את תלמוד תורה 'מוריה' אלעד: "נפגשנו באיזה אירוע, וכששמע שאני מסיים לימודים כמורה משלב, הוא הציע לי להצטרף לצוות שלו". במשך שנים ארוכות, חילק את זמנו בין התלמוד תורה באלעד – "שיתוף הפעולה והגיבוי שקיבלתי שם לכל הרעיונות שלי, אפשרו לדברים ממש נפלאים לקרות" – לבין מרכזי למידה במקומות שונים בארץ, שגם בהם צבר ניסיון רב.
בשנים הללו התעצבה אצלו התפיסה הפשוטה, שהאמונה בטוב שבכל תלמיד וביכולות שלו להתפתח, היא המפתח לכל. "האמונה בפנימיות, מכוונת את האדם לסבלנות ולידיעה שהיכולות של התלמיד עשויות להתגלות גם בדרכים לא צפויות" מסביר מתניה נקודה עקרונית, "תלמידים עם קשיים לימודיים וחברתיים, זקוקים לסבלנות הזאת מצד המורים, כמו אוויר לנשימה.
"באחד מבתי הספר שעבדתי בהם, היה תלמיד עם קשיים מאוד גדולים בקריאה. בוודאי נכון וחשוב להשתמש בשיטות הקיימות – לעבוד על הדיוק, על השטף וההבנה. בכל זאת, היה נראה לי שהסיפור שלו קצת שונה. באופן כללי, אני מאמין שצריך קודם כל להתחבר לתלמיד, ולהרגיש אותו. לא פעם, צריך לתת לו את הזמן שלו לעבור תהליך, ולהבשיל בקצב שלו. את אותו ילד הרגעתי ואמרתי לו: 'אני בחיים לא אכריח אותך לקרוא! במפגשים הפרטניים שלנו – נעשה מה שאתה רוצה'.
"בהתחלה הוא באמת לא קרא בכלל, ופשוט ישבנו ושיחקנו. כשהרגשתי שיש לנו כבר חיבור, שאלתי בעדינות אם הוא מוכן לקרוא. הוא הסכים, ואני הפתעתי אותו: 'אבל בבקשה, תקרא רק אות אחת!' הילד היה המום… 'אות אחת? אתה בטוח??' אחרי שהוא קרא אות אחת, עצרתי אותו והתפעלתי: 'תראה איזה יופי קראת!' כך המשכנו כל פעם עוד אות, עד שהוא הרכיב מילה אחת, וממש יצאתי מהכלים -'מדהים! איזה יופי אתה קורא!' הרעיון היה לתת לו חוויה של הצלחה, וברוך ה' – תוך זמן קצר, הוא קרא בחופשיות.
"היה לי גם מקרה שדרש הרבה יותר סבלנות" נזכר מתניה במקרה נוסף. "היה ילד שהשיחות עם ההורים שלו היו ממש חוויה לא פשוטה, הם היו על סף ייאוש. הם דאגו כל הזמן – 'מה יהיה, הוא לא יצליח לקרוא לעולם?', תבין, שהילד רק אחרי שלוש שנים(!) של עבודה פרטנית, הצליח לרכוש את הקריאה. גם עבורו, רציתי להעצים את חוויית ההצלחה, ולכן עשינו לו 'מסיבת סיום קריאה'. הזמנתי את ההורים, את המחנך, ואפילו את המנהל של בית הספר. במסיבה הקטנה הזאת, מרוב דמעות של כל הנוכחים, אף אחד לא הצליח לדבר. גם לא המנהל, ואפילו לא הילד בעצמו. הוא התרגש כל כך מהעוצמות שהוא גילה בתוך עצמו, ומהיכולת שלו ממש לקרוא, עד שלא היה מסוגל לומר מילה.
"את הסיפורים האלה אני מספר לסטודנטים, ומציע להם לעבוד בשיטות שבאות מתוך אמונה גדולה. ממש קשה להאמין איך שהרעיונות האלו פועלים, אבל רבים וטובים מנסים ומצליחים. לפני כמה שנים, באחד מבתי הספר, היה ילד על הספקטרום האוטיסטי, שעבדתי איתו כמעט שנה שלימה רק על יצירת קשר עין. בפעם הראשונה שהוא יצר קשר עין, חגגנו את זה בקול תרועה! מיד בהפסקה המחנך שלו רץ אלי בצעקות: 'מתניה!! הוא הסתכל עלינו סוף סוף!'. כשנותנים לילד את תחושת הביטחון והמסוגלות, גם ילדים עם קשיים – יכולים להתהפך לגמרי".
אף פעם לא מחאו לי כפיים…
"דוגמא אחרת לחשיבות של החיזוק החיובי, קיבלתי מילד שהיה גם הוא על הרצף של האוטיזם, וכדי לחבר אותו לחברים, עבדתי אתו על חידון שהוא יעשה לכיתה. לילד הזה היו קשיים חברתיים מאוד גדולים. שאר אנשי הצוות לא בדיוק הבינו למה אני עובד איתו על החידון הזה כל כך הרבה זמן. אני לא ויתרתי, עד שהחידון יצא לפועל. בכוונה לא הייתי בכיתה יחד איתו, רק ביקשתי מהמחנך, שיעשה הרבה רעש בסוף החידון – מחיאות כפיים ושריקות עידוד. ביקשתי גם מהמנהל שייכנס לכמה רגעים, ויביע התפעלות מהחידון. באמת ברוך ה' הוא חיבר את השאלות, ובסופו של דבר, כולם מחאו לו כפיים והייתה התרגשות מאוד גדולה. אותו ילד ניגש אלי ואמר לי: 'מתניה, אף פעם בחיים שלי לא מחאו לי כפיים! אף אחד בכלל לא מסתכל לכיוון שלי בדרך כלל…'. בעקבות החידון הזה, הוא קיבל תחושה חזקה של ביטחון עצמי, וכך יכול היה להתפתח.
"הדגש העיקרי הוא, על כך שהגישה כלפי הילד צריכה להיות הוליסטית, כלומר, מתוך מבט על כלל האישיות ולא להתמקד רק בפן הלימודי. צריך לעבוד על כל המישורים ביחד: התנהגותי, חברתי, לימודי, רגשי ותרבותי. המסר המרכזי שלי לסטודנטים הוא, שהם יהיו מורים שמסתכלים על התמונה הכוללת.
"דגש מרכזי נוסף הוא, הידע הקיים על הפלסטיות והגמישות המוחית. בשנים האחרונות, בעיקר בעקבות השיטה של פרופסור פוירשטיין ז"ל, נוספים עוד ועוד מחקרים שמעידים על כך שהמוח הוא גמיש, ואפשר לאמן אותו ולפתח אותו באופן משמעותי גם בקרב אנשים עם לקויות שונות ואף לקויות ומוגבלויות מורכבות. זאת התפיסה שאני מלמד את הסטודנטים כהנחת יסוד בעבודתם החינוכית, זו תפיסה אופטימית שכל מורה חייב להכיר אותה".
גם כאן מתניה מוסיף ומדגים מניסיונו האישי: "היה לי תלמיד עם קשיים שונים ומגוונים. הוא היה במצב ממש לא טוב, ואחרי עבודה משותפת עם המחנך שלו, הוא הצליח התקדם לאט לאט. במסיבת סוף השנה, חיכתה לי הפתעה. אני די "כעסתי" אז על המחנך שלו, שלא גילה לי את הסוד עוד קודם לכן. במסיבת הסיום, המחנך הזה פנה אלי בפני כולם ואמר: 'מתניה, אני רוצה להגיד לך שקיבלתי כמה טלפונים מהישיבות הכי טובות בארץ, וכולם מתחננים שאני אשכנע את הילד הזה לבוא אליהם לישיבה!'
כל הצוות היה בשוק מהסיפור הזה. אף אחד לא האמין שהתלמיד עם הקשיים הכל כך גדולים, שהיה 'על הפנים' בכל הצדדים האפשריים, הפך לסיפור הצלחה! ההורים שלו באו להיפגש איתי, וממש בכינו ביחד בחדר. המשפט שכולם אמרו היה 'מי היה מאמין!'. כיום הילד הזה לומד בישיבת הסדר… מה שמאוד עזר להצליח בגדול, היה שיתוף הפעולה עם הצוות הרגיל. כדי להצליח, צריך אמון ושיתוף פעולה מלא. אני חשבתי שהזכויות הן של המחנך, והוא חשב שהן שלי… בכל אופן, העבודה המשותפת יצרה את ההצלחה שלו שהייתה ממש פלא גדול".
השראה מהרבי מליובאוויטש
במקביל לעבודה כמורה משלב בבתי ספר, הוסיף מתניה ריגר ולמד תואר שני בחינוך מיוחד וכיום הוא דוקטורנט באוניברסיטת בר אילן, ובסופו של דבר נכנס יותר לעולם האקדמי. כיום הוא מרצה במספר מכללות וגם מעביר סדנאות והשתלמויות: "יש בעבודה הזאת תחושת שליחות מאוד גדולה – גם להכשיר את הדור הבא של המורים לחינוך מיוחד וגם במסגרת ההשתלמויות, ללמד ידע וכלים מעשיים למלמדים ומורים מהחינוך הרגיל כיצד לשלב תלמידים עם קשיים הלומדים בכיתתם.
"הכלים של החינוך המיוחד, מתאימים לכתחילה גם לחינוך הרגיל. אלה כלים מובנים של אסטרטגיות למידה – איך להתכונן למבחנים ואיך לתת שיעורי בית בצורה טובה. מעבר לאלה, התובנה הקריטית שלכל תלמיד באשר הוא יש כוחות גדולים הרבה יותר ממה שנראה על פני השטח, בוודאי טובה לכל סוגי ושלבי החינוך".
בשנים האחרונות הוא עוסק יותר בתחום של חינוך מיוחד, הקשור לאנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית. "לפני כשמונה שנים, נפתח פרויקט בשם 'עוצמות', בראשותה של פרופ' חפציבה ליפשיץ, חוקרת בכירה מאוניברסיטת בר אילן" משתף מתניה ברעיון המהפכני, "מדובר על פרויקט ייחודי שלא קיים עדיין בשום מקום אחר בעולם, ובו אנשים עם מוגבלות שכלית, משתלבים בלימודים באוניברסיטת בר אילן, חלקם אפילו לומדים תואר ראשון. הצוות של הפרויקט עמל להנגיש לתלמידים המיוחדים את החומר שהם אמורים ללמוד במסגרת התואר. נקודת המוצא היא, שהחבר'ה האלה מסוגלים ללמוד קורסים אקדמיים וחלקם אף לסיים תואר ראשון, ובעזרת ה' גם יותר מזה.
"מכיוון שאני ה'ישיבה בוחער' שבצוות" מוסיף מתניה בחיוך "התפקיד שלי בדרך כלל, הוא ללמד בצורה מונגשת את הקורסים ביהדות. בהקשר הזה חשוב לציין, שמי שהתייחס בצורה מאוד מפורטת ומרתקת לחשיבות של לימודי יהדות לבעלי מוגבלויות, היה הרבי מלובביץ'. בסוף שנות השבעים, יהודי בשם ד"ר רוברט ווילקס, עובד סוציאלי שהיה פעיל בקידום ילדי החינוך המיוחד, שלח לרבי מכתב ובו שאלות ששייכות לנושאי העבודה שלו. הרבי כתב לו מכתבי תשובה די ארוכים, שיצאו לאור לפני כמה שנים כחוברת בפני עצמה (ראה מסגרת). שם הרבי מציין שאסור לוותר על לימודי יהדות לבעלי מוגבלויות, הן מצד הצורך האמיתי שלהם בלימוד יהדות, והן מצד הצורך למעט בשונות שלהם מהחברה הסובבת, חיזוק השייכות שלהם, וממילא גם הביטחון. בשורה התחתונה – ילד יהודי, גם אם הוא מוגבל, הוא ילד יהודי".
בהתאם לתפיסה זו, פעל ופועל מתניה ליזום להנגיש את לימודי היהדות לאוכלוסיית החינוך המיוחד, "החזון שלי הוא שלימודי כל מקצועות היהדות יונגשו לתלמידים ואף לבוגרים עם צרכים מיוחדים", מסכם בהתרגשות מתניה.
מתוך החוברת "מבט מיוחד"
את החוברת 'מבט מיוחד', הוציא לאור לפני מספר שנים חסיד בשם אליהו וולף. בחוברת מופיעה ההתכתבות עם ד"ר ווילקס, והתייחסויות נוספות של הרבי לנושא, בכתב ובעל פה. בשורות הבאות, הרבי מתייחס לחשיבות המרכזית שיש ללימודי היהדות, בחינוך המיוחד:
"לבטח אין צורך להדגיש באריכות, שכמו בכל מקרה הקשור עם יהודים, יש לקחת בחשבון את צרכי היהדות הספציפיים שלהם. הדבר אמור במיוחד לגבי ילדים יהודיים הלוקים בפיגור, אך לעיתים קרובות מדי, אין שימת לב לכך. למרבה הצער רווחת תפיסה מוטעית, לפיה היות שמדובר בילדים הלוקים בפיגור, בעלי יכולות מוגבלות יותר, אזי אין 'להעמיס' עליהם חינוך יהודי בנוסף על הלימודים הכלליים, כדי שלא להכביד עליהם יתר על המידה.
"לדעתי זו גישה מוטעית והרסנית, במיוחד לאור האמור לעיל – בדבר הצורך להימנע מלהדגיש לילד את נכותו. צריך לזכור שילד שמגיע מבית יהודי, יש לו כנראה אחים ואחיות, או בני דודים וחברים, המקבלים חינוך יהודי, ונחשפים לקיום המצוות. ואפילו בחברה האמריקאית בה יהודים שומרי תורה ומצוות עדיין אינם הרוב – תמיד ישנה חוויה יהודית, או פן יהודי, ברקע של הילד. ולכן, באם הילד החריג יראה או יחוש שהוא הופלה ולא נכלל בחוויה הזו, או כאשר הוא יגלה בסופו של דבר שהוא יהודי, אך קופח מהזהות ומהמסורת היהודית שלו – עלול הדבר לגרום לו נזק בלתי הפיך.
"מאידך, אם הילד יהיה מעורב בחינוך ובפעילות יהודית, ולא סתם באופן כוללני וחיצוני, אלא באופן קבוע ומוחשי, כגון קיום מצוות מעשיות מנהגים ומסורות, הדבר יעניק לו תחושת שייכות וחיבור, ועוגן איתן להיאחז בו, בין אם במודע ובין אם בתת-מודע, ובסופו של דבר, אפילו תחושה לא מודעת של ביטחון פנימי תחלחל אל המודעות, במיוחד כאשר המחנך יתאמץ לטפח ולחזק תחושה זו.
"אני כמובן מודע לטענות שעלולות לעלות כנגד רעיון זה, קרי: שזה יצריך תוספת תקצוב וכח אדם מוסמך וכו' שאינם עומדים לרשותנו כעת. ללא ספק, אלו טענות שיש להם בסיס עובדתי במצב הדברים הנוכחי. אך, הבעיה האמיתית אינה חוסר משאבים, אלא הגישה הרווחת שמחשיבה את הפן היהודי כבעל חשיבות משנית, ואפילו פחות מכך, ולכן גם המאמץ לתקן את המצב הוא בהתאם, וכתוצאה מכך זו נבואה המגשימה את עצמה. האמת היא, שאם החשיבות של היהדות תיראה באור הנכון, שהיא גורם חיוני בהתפתחותו של הילד היהודי הלוקה בפיגור, בנוסף למחויבות הבסיסית שלנו כלפי כל ילד יהודי ללא יוצא מן הכלל – הרי התוצאות תהיינה שונות לגמרי".
