תשמעו סיפור. אחד החסידים המפורסמים בתולדות חב"ד היה רבי שמואל בצלאל שפטיל (מכונה: רשב"ץ), תלמידם של שלושה מאדמו"רי חב"ד, ומדמויות ההוד של העיירה לובביץ'. הוא היה עובד ה' מופלג ותלמיד חכם בעל שיעור קומה, שכולם אהבו להיות במחיצתו ולשמוע את דבריו.
פעם אחת, בהתוועדות מסוימת בה היה הרשב"ץ ראש המדברים, הקהל האזין לו בשקיקה וממש יצא מכליו מהרעיונות העמוקים שהביע ומהאופן בו דיבר.
אחד המשתתפים לא הצליח להתאפק ואמר לרשב"ץ: "ר' שמואל בצלאל, הדיבור שלך ממש נופת צופים, אתה מדבר עם כל כך הרבה חכמה, והכל נאמר ברגישות, באהבה ובהתלהבות. אם יורשה לי – המשיך האיש – רציתי לשאול אותך שאלה אישית: האם אתה עצמך עשית פעם איזשהי שגיאה? האם נפלת במשהו או שהכל הלך אצלך חלק?…"
הרשב"ץ חשב רגע ואז אמר: "כן. טעיתי, שגיתי במעלות שלי!" מיד נוצר איזשהו קול מחאה מהקהל שכמו אמר: "נו, ר' שמואל בצלאל, אל תהיה לנו כעת עניו ותקטין את עצמך…". אבל הרשב"ץ מיד הבהיר את כוונתו: "לא הבנתם מה שאמרתי. השגיאה שלי לא הייתה בהערכת יתר – לא חשבתי שיש לי יותר מעלות ממה שבאמת יש לי – אלא להפך, חשבתי שיש לי פחות מעלות ממה שבאמת ה' נתן לי! זו הטעות הגדולה שלי".
לכל אחד מאיתנו יש צדדים באישיותו מהם הוא שבע רצון, וצדדים אחרים אותם היה רוצה לשנות ולשפר. מטבע הדברים, שינוי באורח החיים שלנו מצריך ניצול של משאבים וכוחות נפש, ולכן בטרם אנו מתחילים בשינוי אנו נדרשים לעמוד על טיבם של המשאבים שלנו ולענות על השאלה איזה מהם דרוש כדי להביא את השינוי המיוחל בעצמנו.
תשובה לשאלה זו נמצא בביאור נפלא של הבעל שם טוב, על מהותה של מצוות פרה אדומה.
מצוות פרה אדומה נקראת בתחילת הפרשה "זאת חוקת התורה". כלומר, זו מצווה הנמצאת בקטגוריית החוקים, שאין יכולת להבין אותם בשכל. חוק זה חוק. אבל רגע, למה זכתה הפרה להיקרא "חוקת התורה", כאילו הייתה הפרה מצווה מרכזית ויסודית, בשעה שהיא על פניה מצווה פרטית בלבד? לכאורה מתאים יותר לכנות אותה "חוקת הפרה" או "חוקת הטהרה", ולמה היא נקראת "חוקת התורה"?
הכרחי לומר שבפרה אדומה יש משהו שהוא בעצם הבסיס של התורה, הבסיס של היהדות שלנו, ומשום כך זו "חוקת התורה", אבל מהו?
לפעמים מצבו הרוחני של האדם איננו מזהיר והוא רוצה לעשות שינוי מהותי בחייו, לתקן את הדרוש תיקון ולהתקרב לבוראו. אבל הוא עלול הוא לוותר על רצונו בשינוי בשל המחשבה שאין בו די כוחות לעשיית השינוי, הוא חוטא עלוב ומסכן – וכך יישאר…
כאן נכנסת לתמונה הפרה האדומה. פרה אדומה – מלמד הבעל שם טוב – מסמלת גאווה והתנשאות. החיבור שבין פרה להתנשאות ניכר הן בשמה "פרה", מלשון "פורה ורבה" – צומח וגדל – והן מצד צבעה הדומה לאש העולה תמיד כלפי מעלה ומסמלת בכך את הגאווה (כדברי אדמו"ר הזקן בתחילת התניא: "גאווה – מיסוד האש שנִגְבָּה למעלה").
האדם הנמצא במיצר רוחני ממנו הוא רוצה להיחלץ, הוא אדם שדבקה בו טומאה, וכדי להיטהר ממנה עליו לקחת 'אפר פרה', דהיינו להשתמש בגאווה וההתנשאות אותן מייצגת הפרה, כדי לדחות את המחשבות שהשינוי הנדרש הינו למעלה מכוחותיו, להתנער מהענוותנות המדומה שאחזה בו ומונעת אותו מפעולה, ולומר לעצמו בביטחון: זה בידי! יש בי כוח!
"נקוט האי כללא" – אומר הבעל שם טוב – תפוס את הכלל הזה בשתי ידיים: בתחילת דרכו של אדם בעבודת ה', כאשר הוא עדיין ב'קטנות המוחין', כשהוא 'יבש' ואיננו מרגיש חיבור עם קדושה, עליו להשתמש בגאווה ולרתום אותה לעבודת ה'.
אם אינך מוצא חשק ללמוד תורה, חשוב על כך שהלימוד יכול לתת לך כבוד ולגרום לאנשים סביבך להתייחס אליך ביתר דרך ארץ… אם יש לך קושי בנתינת צדקה, חשוב על ההנאה שתרווה כאשר שמך יתנוסס על כותלי בית הכנסת, בהתאם להוראת הרשב"א שמצווה לפרסם עושי מצווה. כן, בתחילת הדרך זה חיוני.
על פי הסבר הבעל שם טוב, נראה מוצדק התואר שהעניקה התורה למצוות הפרה – "זאת חוקת התורה": כל יהודי שאוחז בתחילת עבודתו את ה', כשהוא עדיין בבחינת 'טמא', עליו לקחת את ה'פרה' – את הגאווה וההתנשאות – ובאמצעותם להיטהר! בשלב זה צריך לדבר עם הנפש הבהמית בשפתה שלה, ואם יש בכך צורך צריך להכניע אותה גם באמצעות מחשבות על הכבוד שעשיית המצווה תביא והתועלת האישית הנלווית לקיומה.
עם זאת, כמובן, לאחר שהאדם יעלה ויבוא למדרגה גבוהה יותר, בה הוא כבר בבחינת 'טהור', אזי יש לו להיזהר מעבודה שלא לשמה ולכוון רק 'לצורך גבוה' – לשם שמיים.
לצערנו רבים מדי חושבים שכחלק מעבודת ה' שלהם, נדרש מהם להשפיל את עצמם ולחשוב "אני לא יכול", "אני אפס אפסים", "אין לי שכל", "עם לב אטום כמו שלי אין לי סיכוי" וכן הלאה. חבל, חבל עליהם. זו טעות מרה. דרך זו, מלבד שאיננה נכונה ובמידה רבה מהווה כפיות טובה כלפי ה' על התכונות הטובות והכישרונות בהם בורכו, הרי שהיא גם לא תתרום לעבודת ה' שלהם.
וורט מפורסם מהרבי מפשיסחא אומר שכל אחד צריך להחזיק שני פתקים בכיסיו. באחד יהיה כתוב: "בשבילי נברא העולם", ובכיס השני: "ואנכי עפר ואפר". וסיים הרבי מפשיסחא ואמר: הרבה טועים ומשתמשים בכיס ההפוך מזה שלו הם זקוקים…
כמו בוורט של הרבי מפשיסחא, גם בפרה אנחנו מוצאים את התנועות המנוגדות הללו. מצד אחד, במצוות פרה אדומה לוקחים עץ ארז – הצומח ומתנשא לגובה רב, ומצד שני לוקחים גם את האזוב ותולעת השני. זאת כי אנחנו צריכים גם את ההגבהה וגם את השפלות והענווה.
מנקודת מבט שטחית נראה כי אי אפשר לאחוז בשתי התנועות יחד. יש זמנים בהם נדרש רגש הגאווה והערך העצמי ויש זמנים בהם אנחנו נדרשים לאחוז במידת הענווה, אבל לא נוכל לחוש גם תחושת ערך עצמית וגם ענווה. אבל לאמיתו של דבר אפשר שישכנו בליבנו שתי התנועות גם יחד.
על משה נאמר שהיה העניו מכל האדם אשר על פני האדמה. הכיצד? הרי בוודאי משה היה מודע להיותו מקבל התורה מאת ה' ומנהיג ישראל? מסביר אדמו"ר הזקן שאמנם משה ידע על מעלותיו הגדולות והמיוחדות, אבל הוא חשב שהמעלות בעצם אינן שלו. אלה מעלות שהעניק לו הקב"ה.
מחשבה זו של משה גרמה לכך שמחד הוא העריך את היכולות שלו, אבל בד בבד היה עניו שכן הקרדיט איננו שלו, אלא של בוראו. ומי יודע – חשב משה – אולי אם מישהו אחר היה מקבל את המעלות שלו היה מנצל אותן עוד יותר טוב ממנו?…
קראתי פעם מכתב מיוחד שהרבי שיגר ליהודי שהיה בעל רוח נכאים וטען ששום דבר לא הולך לו, והוא איננו מצליח להתמודד עם דרישות החיים. בין היתר, הרבי כותב לו כך: "במה שכתב אודות ההעלמות וההסתרים, בוודאי שמע את הרמז הזה: ונהי בעינינו כחגבים ועל ידי זה היינו בעיניהם כחגבים…". כלומר, הרבי מצטט את מה שאמרו המרגלים: "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם", ורומז לוורט המפורסם של הרבי מקוצק – בגלל ש"ונהי בעינינו כחגבים", לכן "כן היינו בעיניהם". כלומר, בהתאם לראייתנו את עצמנו, כך בדיוק הסביבה רואה אותנו.
אחר כך מוסיף הרבי דברים מיוחדים במינם וכותב: "לו הכירו יראי ה' בכלל וחסידים בייחוד את הכוחות אשר ניתנו להם, היו ניגשים לכל עניין באומץ לב שלא בערך מאשר עתה, ובדרך ממילא היו נעלמים כמה העלמות והסתרים וגם קישויים".
ישנן שתי צורות של ענווה: יש ענווה שבה אתה רואה את עצמך שפל וחסר ערך, 'לא יוצלח' שכולם עוברים לצידו בלי להרגיש בו. זוהי ענווה שלילית. לעומתה, ישנה ענווה בה האדם רואה את ה' אתו ומרגיש את השפע האלוקי והמעלות שהעניק לו. בצורה זו טוב לו לאדם עם מי שהוא, אבל מתוך תנועה של ענווה. הרגש שלו אומר: אלה מעלות שה' נתן לי!
שני סוגים אלה קיימים גם בגאווה. יש גאווה בה אדם רואה את עצמו כנעלה ומרומם מאחרים, והוא מסתכל על הסביבה מלמעלה למטה: אני חכם יותר, נאה יותר, מצליח יותר. משכך, לא פלא שהוא מסתובב גאה, הופך אלרגי לכל ביקורת ואובססיבי להאדרה עצמית.
אבל יש גאווה מסוג אחר: אדם מעריך את הכוח שה' נתן לו, והוא יודע שבכל מצב בו יהיה, גם הנמוך ביותר, ה' איתו. הוא מלא בתחושת השליחות שניתנה לו מה'. גאווה כזו איננה זקוקה לחיזוקים תמידיים מהסביבה בצורת כבוד, מחמאות וכן הלאה, אלא היא תחושה חזקה של ערך עצמי! יש לי ערך אין סופי, שכן ה' רואה בי בעל ערך!
הגמרא מספרת שבשנה בה נפטר שמעון הצדיק ששימש ככהן גדול, הוא אמר אחרי יום הכיפורים ש"בשנה זו הוא מת" (כשכוונתו לעצמו). כששאלו אותו מניין לו, השיב שבכל יום כיפור מזדמן לו זקן לבוש לבנים שנכנס עמו בבואו אל הקודש פנימה ויוצא עמו, ואילו בשנה זו הזדמן לו זקן לבוש שחורים ועטוף שחורים, נכנס עמו אבל לא יצא עמו… ואכן, לאחר החג חלה שמעון הצדיק וכעבור שבעה ימים נפטר.
תגידו, מה העניין עם הזקן שהיה לבוש לבנים ושחורים ומדוע זה מהווה רמז על הפטירה?
שמעתי הסבר נאה בשם הרב סולובייצ'יק: תפקידו של הכהן הגדול הוא להשפיע על אנשים ולרומם אותם. הדרך לרומם מישהו היא להאמין בו, ולראות אותו ב"בגדי לבן" מאירים ובהירים על אף שיש לו גם שחור על הבגדים…
אתם יודעים, הזברה מעוטרת בפסים שחורים ולבנים, והדבר מעורר 'חקירה' מי היא הזברה – האם היא שחורה בעלת פסים לבנים או שהיא לבנה שיש לה פסים שחורים… גם לכל אחד מאיתנו יש חלקים לבנים וחלקים שחורים, אבל מי שהוא בעל ראיה חיובית ומבט בונה על האנשים סביבו יראה בהם ובמהותם "לבן", שיש בו גם פסים שחורים הצריכים תיקון.
זה היה המבט בו ראה גם שמעון הצדיק את עם ישראל בדרך כלל. אבל באותה שנה הוא ראה את עם ישראל כשהם לבושים שחורים, ראייתו אותם הייתה שלילית, והזקן לבוש השחורים היה בעצם תמונת מראה שלו עצמו… בהתאם לכך, מיד הבין שמעון הצדיק שהוא סיים את שליחותו ככהן גדול, זה הרואה תמיד את החיובי בעם ישראל…
בערב יום הכיפורים הראשון לאחר השואה, ניגש הרבי מצאנז למפקד האמריקאי של מחנה הפליטים ואמר שהוא רוצה לארגן תפילות ביום כיפור. הרבי קיבל לרשותו צריף כדי לקיים בו את התפילות והמוני יהודים, אודים מוצלים מאש, הגיעו לשפוך את נפשם לפני ה'.
כשהגיעו ל'על חטא', הרבי מצאנז אמר אותו בבכיות והקהל יחד אתו. פתאום קם אדם, דפק על השולחן והתחיל לצעוק: "וכי אנחנו צריכים לומר לפני ה' על חטא? אנחנו חטאנו בזלזול הורים ומורים? אין לנו לא הורים ולא מורים, את כולם הוא לקח! אתם אומרים 'על חטא שחטאנו במאכל ובמשתה', וכי הייתה לנו ברירה? על המים הדלוחים ששתינו אנו מכים על חטא? ה' צריך להגיד על חטא!…".
למשמע דבריו הקשים של האיש שנאמרו מלב פצוע נוצר שקט בקהל, וכולם חיכו לראות מה תהיה תגובתו של הרבי מצאנז.
הרבי פנה אל הציבור ואמר: "אגיד לכם על מה אני אומר על חטא. כשהיינו במחנה הייתה שם איזושהי גבעה, והנאצים יימח שמם שאהבו להתעמר בנו, ציוו עלינו להחזיק בידיים שתי אבנים גדולות ולעלות לראש הגבעה. הכלל של ה'שעשוע' הזה היה שאם אבן נפלה מידינו, היה עלינו לרדת מהגבעה, לקחת אותה ולשוב ולעלות עם האבן פעם נוספת… הם ישבו וצחקו, ואילו אנחנו היינו סוחבים את האבנים באפיסת כוחות. לא פעם הם ירו באלה שכוחותיהם לא עמדו להם.
"אני זוכר שלנוכח רשעותם ואכזריותם ולשמע ההצלחה שלהם במלחמה, היו רגעים שלא האמנתי שיום אחד כל הרוע הזה יסתיים. היו לילות שכשנשכבתי על הדרגש התפללתי בליבי לה' שלא אקום בבוקר. על זה אני אומר על חטא! על חסרון האמונה בכך שאם ה' ירצה, נעבור את זה ונצא מהקטסטרופה הזו חיים! חסרה לי האמונה שיש לנו את הכוח לעבור את זה!"
לחיים, לחיים ולברכה! מי ייתן ותהיה בנו תמיד האמונה ביכולות בהן ה' חנן אותנו, נאמין בבני ביתנו ונעצים אותם, ונפעל יחד לזרז את ביאת גואל צדק במהרה.
