נפתח בסיפור מהדור השלישי לחסידות: בעיירה אחת היה בית כנסת בו התפללו דרך קבע שני ידידים, חסידים ועובדי ה'. האחד היה תלמידו של רבי חיים חייקא (חַייקְל) מאַמדוּר (מתלמידיו של המגיד ממזריטש, בעל ספר 'חיים וחסד'), והשני היה תלמידו של רבנו הזקן.
פעם אחת הגיע חסידו של רבנו הזקן לחצר רבו, נכנס אל הרבי והתאונן בפניו על מצבו הרוחני: "חברי – חסידו של ר' חייקל – מתפלל איתי בבית הכנסת, ואני רואה בעיניי שהוא מתפלל אחרת לגמרי ממני. ההתלהבות שלו מרקיעה שחקים והוא מתפלל בלב מלא רגש. ואילו אני, כחסיד חב"ד, צריך ללמוד מאמרי חסידות ולהתבונן בתוכנם, ושוב לחשוב על הדברים וחוזר חלילה עד שהם נטמעים בתוכי – ורק אז לפעמים אני מצליח לעורר קצת רגש והתלהבות, ועם זה אני מתפלל. אבל לעומת התפילה של ידידי, התפילה שלי נראית דלה ועלובה… מדוע תפילתו שלו – סיים החסיד ושאל את רבנו בכאב – חיה ונלהבת הרבה יותר משלי?!"
השיב לו רבנו הזקן: "טעות בידך, חברך אינו בוער בתפילתו – ר' חייקל רבו הוא זה שבוער ומתפלל בתוכו…"
את הסיפור הזה שמעתי מה'חוזר' רבי יואל כהן זצ"ל, וברשותכם ננסה להבין מה פירוש הדברים, בהתייחס לשיטתו הכללית של רבנו הזקן לעומת חבריו תלמידי המגיד.
ראשית, נחזור קצת אחורה: לאחר פטירת המגיד, תלמידיו הגדולים התיישבו במקומות שונים והנהיגו קהילות וחצרות חסידיות משלהם. אדמו"ר הזקן לא רצה להקים חצר משלו, ונסע ללמוד אצל גדול תלמידי המגיד, רבי מנחם מענדל מוויטבסק, בעל 'פרי הארץ'. אבל לאחר שרבי מנחם מענדל עלה לארץ הקודש בשנת תקל"ז, בעליית החסידים הידועה, נאלץ אדמו"ר הזקן להישאר מאחור.
הרבי זי"ע סיפר שפעם אחת ישב אדמו"ר הזקן בביתו ולמד, ופתאום ראה אנשים רבים מתקהלים בחצרו. הוא, שלא רצה להנהיג עדה אלא לעסוק בתורה ועבודה, אמר לעצמו: מה הם רוצים ממני?
לימין רבנו הזקן עמדה תמיד רעייתו הרבנית. כך מסופר שכשרבנו חזר ממסעו למזריטש, לאחר נישואיהם, והחל ללכת בדרך הבעל שם טוב, רצה חותנו שבתו תתגרש ממנו, אבל היא התנגדה לכך בתוקף ועמדה לצד בעלה גם כשסבלו יחד מרורים בשנים ההן.
עכשיו – כששמעה את רבנו מפטיר: מה הם רוצים ממני? – הבינה בחכמתה שרבנו תוהה כביכול על מעמדו כרבי לחסידים, וכי עליה לדאוג לכך שתורתו והשפעתו של רבנו תתפשט בעולם. לכן מיד פתחה ואמרה לו: אתה חושב שהם מגיעים לשמוע מה שיש לך לומר? הם באים לשמוע מה ששמעת מרבך המגיד!
כששמע את דבריה, נענה רבנו ואמר: אם כך, ודאי אדבר ואדבר.
אנחנו מבינים שדבקותו של רבנו ברבו המגיד ובמורנו הבעש"ט הייתה עצומה. ידוע שהוא היה מכנה את המגיד 'אבא', ואת הבעל שם טוב 'סבא'. ועם זאת, שיטת החסידות של רבנו הזקן המתבטאת בספריו ותורתו שונה ונבדלת משיטתם של חבריו תלמידי המגיד, ולכן בדור השלישי לחסידות נוצרה מחלוקת תוכנית בין רבנו לחבריו.
אדמו"ר הזקן וחבריו ידעו כי החסידות באה לעורר את היהודי מתרדמתו הרוחנית. להלהיב את נשמתו, לגלות את האמונה שבו ולבטא את הקשר לאלוקות הטמון בו. כך יהפוך קיום התורה והמצוות שלו לעיקר חייו, כשבתווך גם חיי היום־יום שלו יתעלו ויתרוממו לדבקות בה' מתוך שמחה, חיות והתלהבות.
השאלה הנשאלת היא, כמובן: איך בדיוק מעוררים רבדים נעלים ונסתרים כאלו בנשמה? הרי למרות שהם קיימים בכל יהודי, אנחנו יודעים בעצמנו שהם יכולים להיות כל כך נעלמים עד שאנחנו שוכחים או לא מסוגלים להאמין שהם קיימים בנו. אי לכך, שיטת רוב תלמידי המגיד הייתה שהדבר נעשה על ידי הצדיק. חייו של הצדיק, רבם של החסידים, הם רוחניים, נשגבים ונעלים, מלאי קדושה וטהרה, דבקות ושמחה. ולכן, כאשר החסיד מתקשר ודבק בנשמת רבו, הוא כמו נתפס לתוך מעגל הקדושה והדבר משפיע עליו. כך איש האלוקים שכולו נשמה מעורר את נקודת היהדות הקיימת בתוך כל יהודי, בכל מצב שהוא נמצא.
זהו הפירוש הידוע לפסוק "צדיק באמונתו יחיה". במקום לקרוא "יִחְיֶה" (שהצדיק עצמו יחיה על ידי האמונה), פירשו את הפסוק "יְחַיֶה" – הצדיק גם מעניק חיות והתעוררות לחסידיו הדבקים בו על ידי התקשרותם אליו.
בדיוק מהסיבה הזו החסידים מצידם שיתפו את הצדיק בחייהם, בלבטיהם ובמצוקותיהם. הם רצו שהשראתו תנחה את חייהם. ובאמת, השהייה במחיצת הצדיק וראיית פניו, שמיעת התורה מפיו, התפילה בבית מדרשו והנגינה העמוקה הפולחת כליות ולב בחצרו – כל הדברים האלו מסוגלים להעמיד יהודי בקרן אורה ולהפוך כל חסיד לכלי שאמונת הצדיק תאיר בו עד שחייו ישתנו. חצרות הצדיקים הפכו למעין חממות סטריליות של אלוקות, והבאים אליהם עמלו ליטול חזרה לביתם מלוא חופניים ממה שראו וחוו.
לכן אנחנו רואים שספרי החסידות מהדורות הראשונים, החל מ'תולדות יעקב יוסף' ואחרים במשך שלושת הדורות הבאים, מלאים רעיונות קצרים, המאירים וחודרים את הנפש. מועט המחזיק את המרובה. וזאת כי התורה של הצדיק היא רק חלק אחד מהחוויה החסידית כולה.
רבנו הזקן, לעומת חבריו, דרך אחרת הייתה עמו.
רבנו סבר שהחסידות של חבריו הינה – בלשון חז"ל – "קצרה וארוכה" (עירובין נג, ב). אמנם קדושת וצדקת הצדיק משפיעה על תלמידיו להטיב את מעשיהם ומרוממת אותם, אבל בה־בעת היא אינה משנה והופכת אותם עצמם שיהיו לאנשים אחרים. שיטתו של הבעל שם טוב – סבר רבנו – תתקיים ותתפתח בעולם רק על ידי חכמה בינה ודעת, כלומר, על ידי הבנת המוח. רק כאשר יהודי חושב בעצמו, מבין ומתעמק בתורות הבעל שם טוב ותלמידיו והופך אותן לחלק מחייו, או־אז הוא הוא עצמו הופך להיות 'חתיכת חסידות', עצם מעצמה של השיטה.
כמובן, גם לשיטת רבנו נותר הרבי כמורה הדרך ומלמד התורות ומבארם לצמאי הדעת, כשם שהוא גם פועל את פעולת הצדיק שתוארה לעיל על ידי ההתקשרות אליו והשהייה במחיצתו – אבל כל זה בא רק כתוספת ועזר ליגיעה האישית של כל חסיד בלימודו והתבוננותו שלו בעיקרי החסידות עד שיתיישבו במוחו ולבו.
לא במקרה היו חבריו של רבנו, תלמידי המגיד, מכנים אותו בשם 'הליטאי' – הן מפני שמוצאו היה מליטא, הן מפני שבאופן כללי הייתה התנהלותו אנליטית, בדרך של 'מוחין', השכלה והתעמקות. אפשר לראות זאת גם בדרך כתיבתו ופסיקתו בשולחן ערוך שלו ובשאר ספריו, כמו גם בכללות הנהגתו הציבורית.
רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה ידידו הקרוב של רבנו והעריך אותו מאוד, ומשכך תמך בדעתו על אף שהוא עצמו לא התנהג כך, וכמו כן היו חברים אחרים שצידדו בדרכו. לעומתם, כמה מהתלמידים הגדולים חלקו על שיטתו עקב החששות שמצאו בה. ביניהם היו רבי ברוך ממזיבוז נכד הבעש"ט ורבי אברהם מקליסק.
אדמו"ר הזקן דרש מחסידיו שלפני התפילה עליהם ללמוד חסידות בדרך חב"ד, בחכמה בינה דעת, ולהתבונן בתוכן הנלמד. ואכן רבנו סיפק לתלמידיו תוכן רב ובלתי נדלה – עשרות ספרים נדפסו מתורתו המקורית שנשא ברבים בפירוש תורת רבותיו הבעש"ט והמגיד.
נכון, אפשר להעביר רעיון גם במספר מילים יבשות, אבל אז יאבד כל העושר הרעיוני הגלום בו. נתאר לעצמנו שמישהו קורא ספר ארוך ומרתק, המתאר בפרטי־פרטים על פני מאות עמודים עלילה ארוכה האורגת יחד אישים וארצות, ובתוך כך פונה אליו מישהו ושואל אותו: תגיד לי, על מה מדבר הספר שאתה קורא? וזה משיב: פלוני אמר כך ואלמוני השיב לו כך, וזהו… ברור שמשפט חיוור כזה אינו מייצג מאומה מהספר, שהרי מאות העמודים מכניסים את הקורא לתוך ההתרחשויות עצמן עד שהוא חווה אותן לאשורן, ואילו במילים היבשות הללו לא הובע כל רגש או רעיון כלשהו.
אותו דבר בתורה ובהשגת אלוקות: רבנו הזקן נטל רעיונות מהתורות הקצרות שבמשנת הבעש"ט והמגיד, ודיבר עליהם בהרחבה רבה, בחכמה, בינה ודעת, כשהוא מקיף את הנושאים מכל צדדיהם השונים. לא מדובר רק באלומה זעירה של פנס המאירה על נקודה ספציפית בחושך הלילה, אלא התורה של רבנו הופכת את הלילה ליום. הרעיון שדיבר הבעש"ט חי ועומד לנגד העיניים, עד שהוא הופך להיות המציאות הפשוטה, ואילו עולם החולין הופך לדבר טפל וחסר ערך.
זו הייתה מאז ומקדם העבודה האמיתית של חסיד חב"ד באשר הוא. וכשהאלוקות שהוא לומד שוכנת בתוכו, במוחו ולבו, הוא יכול לגשת להתפלל ולעמוד לפני ה'. לכן הייתה דעתו של אדמו"ר הזקן שאי אפשר לשנות אדם באמת, אם לא בדרך של עבודה פנימית ואישית ובלי להסתמך על דמותו והשראתו של הצדיק בלבד.
אם נחזור לסיפור בו פתחנו על החסיד של ר' חייקל – ברור שחסיד הזה היה מקושר ודבוק ברבו באמת ובתמים, וכך ההשראה שינק מהצדיק כבשה את כולו. הוא היה נתון כולו תחת רושם הקדושה של הצדיק, ומשכך בער בתפילה כל כולו – מכוחו של רבו.
אם כן, לדרך זו נשמתו של החסיד היא כפתילה מאירה, אבל הגפרור המצית אותה שייך לצדיק. לעומת זה, רבנו שאף בשיטתו שחסידיו ידליקו את האש בכוח עצמם, וזו כמובן דרך ארוכה יותר – הרי כל אחד יודע בעצמו כמה הוא רחוק מאלוקות – אבל בסופו של דבר זו דרך קצרה, כי כך האש תבער לאורך זמן רב יותר וממקום פנימי ואישי יותר. האש הזו, היא המשנה ומהפכת את מציאות החיים של החסיד באמת.
כשהוויכוח על שיטת החסידות התלהט, הציגו הצדדים את טענותיהם לפני רבי לוי יצחק מברדיטשוב שהיה מקובל ומוסכם על כולם. רבי לוי יצחק בחר להשיב לשואלים על ידי משל באמרו: "כולנו אכלנו אצל המגיד מאותה הקערה, אבל הליטאי – רבנו הזקן – קיבל את החלק העסיסי והסמיך ביותר…". הוא הוסיף וטען שאמנם רבנו היה מצעירי תלמידי המגיד, ובכל זאת המגיד חיבב אותו יותר מכולם.
השיטה של רבנו משתקפת גם בצורה בה הוא מדבר אודות הנפש הבהמית. לפני הופעת ספר התניא לא דובר בספרי המוסר והיראה – על כל פנים בהרחבה ובאריכות – על הדרך בה יש לעבוד ו'לחנך' את הנפש הבהמית והיצר הרע, ודווקא בספר התניא ובתורתו של רבנו בכלל העניין הזה הפך ליסודי ומרכזי. מדוע?
התשובה פשוטה ועמוקה, ובלשונו של רבנו בתניא (פרק כט): הנפש הבהמית "היא היא האדם עצמו". כלומר, אמנם הפנימיות העמוקה של כל יהודי היא הנפש האלוקית שבו, אבל חיי האדם השגרתיים מוּנָעים מכוח הנפש הבהמית. הוא אוכל ושותה וישן, מבקש כבוד והערכה, מחפש פרנסה והצלחה וכו' וכו' – כל הצרכים האנושיים שלו הם צרכים גשמיים הנובעים מהנפש הבהמית. הם לא רעים בהכרח, כי הנפש הבהמית אינה רעה בהגדרתה, היא רק בהמה. המבט שלה נמוך וארצי, ולכן אדם צריך להכיר את מקומו ולדעת איך להתמודד איתה בצורה הנכונה, לחנך אותה במילים התואמות את שפתה ולאלף אותה בינה.
שיטתו של רבנו טוענת שאין להתעלם מהנפש הזו, ובעצם זה לא חידוש שלו אלא דברי המשנה: "בכל לבבך – בשני יצריך". לא ניתן לדבר שוב ושוב רק אל הנפש האלוקית, אל ה"חלק אלוקה ממעל" שבכל יהודי, כי למרות שקיומה שריר וקיים – הוא שייך לקומה הפנימית והעמוקה שלו, כביכול היא כמו דמות הצדיק המאירה על נפש החסיד ומעוררת אותו לעבודת ה'. זה דבר אמיתי לחלוטין, אבל זה לא הולם את האדם עצמו בדמותו הרגילה. גם בזמני תשובה והתעוררות הלב, לרוב מדובר בהתגלות הנשמה בלבד ואילו לנפש הבהמית אין כל קשר לכך. ולכן, בתום רגעי ההתעלות, עלול האדם לעמוד שוב מול שוקת שבורה.
מתי בפעם האחרונה הרגשנו שהנפש האלוקית שלנו מאירה? המצב בו הנפש הבהמית מנהלת את חיינו הפך אצלנו לנורמלי. ביחס לכל דיון ולכל עניין היא מיד מעלה את ה"מושכל ראשון" התואם את השקפתה – מה יצא לי מזה? מה זה נוגע לי? היכן אני בתמונה? ולמה לי להשקיע כשאפשר להסתפק בפחות כדי לצאת ידי חובה… כל אלו הם דיבורים ומחשבות בסגנון הבהמי שלה, על פיו האדם מסתובב בעיקר סביב עצמו והישות שלו, ופחות סביב צרכי הזולת, רצון ה' וצרכי נשמתו.
האם מתוך חיים אפורים כאלו אנחנו יכולים להלהיב את עצמנו להתפלל וללמוד תורה בכוונה ובדבקות? אין דרך להגיע לכך – טען רבנו הזקן – בלי קשר אישי וייחודי עם אלוקות, כזה המתפתח על ידי עבודת החסידות בלימוד ובתפילה. רק כך נוכל ללמוד שפה חדשה, כזו שתגשר בין הנפש האלוקית והנפש הבהמית.
לחיים, לחיים ולברכה.
