בימי אדמו"ר ה'צמח צדק' חי חסיד בשם ר׳ ישראל פולוצקר, מהעיר פולוצק. הוא היה יהודי פשוט, שלצורך פרנסתו שימש כחנווני. פעם נסע ללובביץ' לשבת פרשת וירא, ושמע מאמר חסידות מפי הצמח צדק על מעלתו של אברהם אבינו. במאמר הובא מדרש שלפיו אברהם היה ״נדיב בממונו, בגופו ובנפשו״. כך התבטאת מידת החסד של אברהם: נתינה והתמסרות בכל ממדי חייו.
הצמח צדק הביא גם את דברי ספר הבהיר, מדרשו של רבי נחוניא בן הקנה: ״אמרה מידת החסד לפני הקב”ה: מיום היות אברהם אבינו בעולם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי״. מידת החסד, חסד דאצילות, כביכול טענה שמאז שאברהם נמצא בעולם הזה ועוסק בחסד, הוא עושה את מלאכתה. הצמח צדק הסביר שחסד דאצילות הוא חסד רוחני, אלוקי, בעולמות העליונים; ואילו מעלתו של אברהם, נשמה בגוף, הייתה שהוריד את החסד אל המציאות הגשמית. נשמה הנמצאת בעולם הזה יכולה לפעול כאן למטה ולעסוק במעשי חסד ובגמילות חסדים. בכך מתבטאת המעלה המיוחדת של הנשמות בסדר ההשתלשלות – יש בהן הכוח לרדת לתוך גוף ולפעול בעולם הגשמי.
את עומק המאמר כולו לא הבין ר' ישראל, אבל את הנקודה הזאת קלט היטב, והיא חדרה עמוק לנפשו. כשחזר לביתו נערכה, כמקובל בין החסידים, התוועדות לקבלת פנים, ושאלו אותו מה שמע מהרבי. הוא השיב שלא הבין את כל המאמר, אבל את דברי הצמח צדק על גודל מעלתה של גמילות חסדים הבין, וחזר עליהם בפני החסידים. למחרת, כשחזרו כולם לתורתם ומלאכתם, ר׳ ישראל נכנס אל אחד מחבריו וביקש ממנו הלוואה, אף שהוא עצמו לא היה זקוק לכסף ולא חסר לו דבר. לאחר ששמע על מעלתה הגדולה של גמילות חסדים, רצה לזכות את חברו במצווה. גם החסידים האחרים קבעו לעצמם סדר: מפעם לפעם ביקש אחד מחברו גמילות חסדים, וכך השתרש ביניהם העיסוק בחסד בפועל.
כעבור תקופה נסע ר׳ ישראל שוב לחצר הרבי. כשהיה בבית המדרש, יצא פתאום הצמח צדק מחדרו והתעניין מי הוא אותו חסיד אורח. הנוכחים הופתעו שהרבי מתעניין בו, עד שהסבירו לו שמדובר בר' ישראל החנווני. הצמח צדק ביקש ממנו להיכנס ל'יחידות' ושאל אותו על סדר יומו ועל מעשיו. מתוך דבריו שמע כיצד הנהיג לאחרונה בין החסידים את עניין גמילות החסדים. לאחר מכן שאל הרבי המהר״ש את אביו, הצמח צדק, מה ראה בר׳ ישראל ומדוע התעניין בו כל כך. השיב הצמח צדק שראה על ר׳ ישראל החנווני את "עמוד האור של חסד דאצילות"…
פרשת וירא עוסקת במידת החסד של אברהם אבינו, ובמרכזה מצוות הכנסת אורחים. הרמב״ם כותב שהכנסת אורחים היא מן החוקים שחקק אברהם אבינו, מדרכי ההנהגה שהנחיל ליהודים בכל הדורות. כאמור, אברהם עצמו התמסר לאורחיו בממונו, בגופו ובנפשו: הוא הגיש להם מאכלים ומשקאות מובחרים, דאג להם למקום לינה, ואף ליווה אותם בדרכם. בכך הראה כיצד יש לנהוג באורחים – לדאוג להם לאש"ל מלא הכולל אכילה, לשתייה, לינה וליווי.
על כך אמרו חז״ל, והדברים מובאים גם ברש״י: ״גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה״. כאשר הקב”ה נגלה אל אברהם, נאמר ״וירא אליו ה׳״, ובאותה שעה ראה אברהם שלושה אנשים. הוא ביקש: ״אל נא תעבור מעל עבדך״, ורץ לטפל באורחים. למרות שהשכינה הייתה עמו, פנה אברהם לקבל את האורחים. מכאן למדים על מעלתה המיוחדת של הכנסת אורחים, הגדולה אפילו מהקבלת פני השכינה. הרמב״ם מביא עניין זה להלכה בסוף הלכות אבל, במסגרת דבריו על אהבת ישראל וגמילות חסדים, ומדגיש שזו מידתו של אברהם אבינו והדרך שיש ללכת בה.
הרבי עמד פעם על הבדל מעניין בין לשון הגמרא ללשון הרמב״ם. הגמרא מוכיחה את מעלת הכנסת האורחים מן הפסוק ״ויאמר: אדנ־י… אל נא תעבור מעל עבדך״ – אברהם מבקש שהשכינה תמתין לו בזמן שהוא מקבל את האורחים. ואילו הרמב״ם מביא פסוק אחר: ״וירא והנה שלושה אנשים״. לכאורה, מה מוכיח פסוק זה? הרי הוא רק מספר שאברהם ראה שלושה אנשים.
ביאורו של הרבי הוא (אוצר לקוטי שיחות – בראשית, וירא ה), שהפסוק שהביא הרמב״ם מבטא את מעלת הכנסת האורחים באופן עמוק יותר. אברהם נמצא לפני השכינה, בעיצומה של התגלות אלוקית. במצב כזה, כל מציאותו של האדם אמורה להיות מכוונת כלפי המלך. כך גם בדיני התפילה: אסור להפסיק באמצע תפילת שמונה עשרה או קריאת שמע, והאדם צריך לעמוד באימה וביראה. כיצד, אם כן, הבחין כלל אברהם בשלושה אנשים בשעה שעמד לפני השכינה? עצם העובדה שראה אותם מלמדת על גודל מעלתה של הכנסת אורחים. אף שהשכינה הייתה עמו, ניכרה לעיניו חשיבותם של האורחים, והוא הביע בפני הקב"ה את רצונו לטפל בהם. לכן הביא הרמב״ם פסוק זה כהוכחה שהכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני השכינה.
הבעל שם טוב מבאר את מאמר חז״ל מכיוון נוסף. הגמרא אומרת שמי שמדבר לשון הרע נמנה עם אלה שאינם זוכים לקבל פני שכינה. אדם המבקש להיזהר מלשון הרע ומרכילות עלול לחשוב שעדיף שלא יכניס אורחים לביתו, שהרי כשאנשים יושבים יחד ומשוחחים הם עלולים להיכשל בדברים בטלים, ברכילות או בלשון הרע. על כך אומרים חז״ל: ״גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה״. אין להימנע מהכנסת אורחים ומקירוב יהודים בגלל החשש שמא תתעורר בשיחה תקלה. מעלת הכנסת האורחים גדולה, ואין לוותר עליה בשל החשש הזה.
הצמח צדק ביאר את דברי חז"ל בעומק נוסף. הרבי עסק בכך באחד ממאמריו, כאשר הגיעו אורחים רבים לחודש תשרי תשכ״ג. בערב ראש השנה, שהוא יום הולדתו של הצמח צדק, ערך הרבי התוועדות ואמר מאמר מתורתו של הצמח צדק בעניין קבלת פני האורחים. המאמר נפתח בדברי חז״ל: ״גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה״. כדי להבין את מעלת הכנסת האורחים, הקדים הרבי וביאר מהי מעלת קבלת פני השכינה שהייתה אצל אברהם אבינו.
רש״י מביא את דברי רבי חמא בר חנינא, שהקב”ה בא לבקר את אברהם ביום השלישי למילתו, כשהיה חולה. הצמח צדק מבאר שהחולי אצל אברהם לא היה חולי גשמי בלבד, אלא חולי רוחני. במשך תשעים ותשע שנותיו הגיע אברהם לדרגות קדושה נעלות, ובזכות ברית המילה התעלה עד השער המ״ט – ארבעים ותשעת שערי הקדושה ושערי הבינה. זו המדרגה הגבוהה ביותר שהאדם יכול להגיע אליה בכוחות עצמו. שער החמישים, לעומת זאת, הוא מדרגה של קדושה והתקשרות לאלוקות שאי אפשר להשיג בכוחות האדם, והוא נשאר למעלה מהשגתו.
״חולה״, ממשיך הצמח צדק, הוא בגימטרייה מ״ט. כלומר, אברהם הגיע לשער המ״ט, אך השתוקק להגיע גם לשער החמישים. זהו החולי המתואר כ״חולת אהבה״ שבשיר השירים: הוא השתוקק למדרגה העליונה ביותר של אהבה, לגילוי עצמותו של הקב"ה. ואז נאמר ״וירא אליו ה׳״ – הקב”ה התגלה אליו והעניק לו מלמעלה את הגילוי שלא יכול היה להשיג בכוחות עצמו. כך מבואר בחסידות גם ביחס לכל יהודי: מצד עבודתו הוא מגיע עד לשיא שביכולתו להגיע אליו, אך כאשר הוא מוסר את כל ישותו לה׳, נותנים לו מלמעלה את שער החמישים.
כאן מתחדדת השאלה: אם קבלת פני השכינה אצל אברהם הייתה גילוי שער החמישים, המדרגה העליונה ביותר של גילוי אלוקות, כיצד אפשר לומר שהכנסת אורחים גדולה ממנה? אלא שאכן בדיוק על כך אומרים חז״ל: ״גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה״. כאשר יהודי מכניס אורח וגומל חסד בגופו, בממונו ובנפשו כאן למטה בעולם הגשמי, הוא מממש את הכוונה העליונה של ״נתאווה הקב”ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים״. כוונה זו מתממשת דווקא באמצעות גמילות חסדים בגוף ובפועל ממש. לכן הכנסת אורחים נעלית אפילו מקבלת פני השכינה במדרגתה העליונה, כי היא מגשימה את הכוונה האלוקית בעולם הזה.
הרבי הוסיף וביאר את הדברים על פי המסופר על אדמו״ר הזקן. בספרו דרך מצותיך, אדמו"ר הצמח צדק כותב שזקנו אדמו״ר הזקן היה שרוי בדבקות עצומה באלוקות, ולעיתים היה מגיע להתעוררות של אהבה עזה לקב"ה עד שמתוך הדבקות היה קורא: איני רוצה את גן העדן שלך, איני רוצה את העולם הבא שלך – אני רוצה רק אותך בעצמך. זהו עניינו של הפסוק ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ״: לא הגילויים, המדרגות או השכר מעניינים אותו, אלא הקב”ה עצמו. בכך מתבטאת ההשתוקקות לגילוי העצמות, בדומה להשתוקקותו של אברהם לשער החמישים.
מאידך גיסא, הרבי הריי״צ הסביר שמסירות הנפש האמיתית של אדמו״ר הזקן התבטאה דווקא בנכונותו לצאת מאותה דבקות נשגבת. למרות אהבתו העצומה לקב”ה, הוא היה מוכן להניח את הגילויים ואת ההשתוקקות הזאת, ולרדת אל המציאות הגשמית כדי להיטיב ליהודי. מסירות הנפש שבירידה הזאת, כדי לעשות טובה ליהודי בפשטות, גדולה אפילו מהדבקות הרוחנית הנשגבת. זהו תוכנו של מאמר חז״ל ״גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה״: לא די להגיע למדרגות רוחניות נעלות; בעת הצורך יש להניח אותן הצידה ולפעול למען יהודי אחר במעשה בפועל.
ידועה תורת הבעל שם טוב, שנשמה יורדת לעולם וחיה שבעים או שמונים שנה אך ורק כדי לעשות ליהודי טובה אחת בגשמיות, ובפרט ברוחניות. וזו, אם כן, ההוראה לכל יהודי: לעשות טובה ליהודי במסירה ונתינה, בגשמיות ובפרט ברוחניות. על ידי כך נעשים כלי לחסד דאצילות, עד שחסד דאצילות כביכול מתקנא במה שיהודי יכול לפעול כאן למטה.
לחיים, לחיים ולברכה.
