במידה רבה, אברהם אבינו הוא אב הטיפוס של הצדיק היהודי. אדם עם ערוץ ישיר לריבונו של עולם, ובכל זאת מעורה היטב בעולם הזה, עולם המעלים את ה'. אדם שמקבל חזיונות שמימיים, ומאידך – מנהל חיי משפחה, חופר בארות ולוחם במלכים.

שילוב דומה קיים גם בכל אחד מבני אברהם. יש בנו שאיפות להתפלל, ללמוד תורה ולקיים מצוות בלב שלם, ובמקביל גם שהילד שלנו יתעורר בזמן, יזרום עם האוכל שאכין לו ויספיק להגיע להסעה בלי שאצטרך להאיץ בו. לעיתים השאיפות הקוטביות מעיבות אלו על אלו. אצל צדיקים לכאורה אותו המתח קיים – אבל גם עולה תמיהה, איך בדיוק הצדיקות והבעיות האנושיות הולכות יחד? הרי הצדיק כל הזמן משוחח ישירות עם ה', למה שלא יקבל באופן ישיר את הפתרון לעניין האישי שהוא נאבק בו? הרי גם כך הצדיק עסוק בביטול גזרות, למה שלא יבטל את הגזירות שנגזרו עליו, על הדרך? הבעל שם טוב הקדוש מבאר:

"וה' פקד את שרה כאשר אמר וגו'". דרשו רבותינו ז"ל (בב"ק צ"ב) שכל מבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה. ידוע מאמרם ז"ל (מועד קטן ט"ז) על פסוק "צדיק מושל יראת אלהים" (שמואל ב כ״ג): "מי מושל בי? צדיק. שהקדוש ברוך הוא גוזר גזרה והצדיק מבטלה". ואיך הוא מבטל גזרת השם יתברך?!

אולי עבורנו מובן מאליו שהקדוש ברוך הוא מאפשר לצדיקים להתערב בגזירותיו. גדלנו על סיפורי צדיקים, ונראה שבהינף יד הם מבטלים דינים קשים, פוקדים עקרות ומוצאים ליהודים טובים כסף לחתן את הבנות שלהם. הבעל שם טוב הקדוש מבאר איך בדיוק זה עובד, ולמה זה לא עובד כשצדיק בעצמו בצרה, כמו למשל אברהם אבינו, שבגיל 99, אחרי שהכריע מלכים וצבאות, קרא בשם ה' א־ל עולם ועשה נפשות – לעצמו הוא עוד 'הולך ערירי'.

הענין הוא כך – כי כל הרעות והיסורים הם דינים, ודינים אינם נמתקין אלא בשורשן… כשמקשר המלכות, בחינות הסתרות הנהגה גשמיות עולם הזה, בדעת של 'אַיִן' עליון, 'אין' ממש – נתבטל ונמתקין כל הדינין… והצדיק מעלה כל הדינים אל הבינה ושם ניתקנין בשרשם…

הצדיק יכול לראות צרה פרטית, וליצור במחשבתו זיקה בין הצרה הפרטית הזאת ובין השורש שלה. הוא מצליח לראות בבהירות את הרצון האלוקי המיטיב שביקש להתבטא במציאות בצורה של הצרה הזאת. בראיה זאת הצדיק ממתיק את הדין. הוא רואה את הדין ואת הצרה כמתוקה, כנובעת מאהבה. ואז, כאילו בתהליך של אוסמוזה, הואיל ונוצרה השקה בין שורש הרצון הטוב ובין ביטוי הקצה שלו, הצרה עצמה מקבלת גוון יותר מיטיב. משהו בצרה מתרכך, כמו במחשבתו של הצדיק שמבין את התפקיד המיטיב שלה, אז גם בצרה עצמה. היא נמתקת, או מתרככת, או אפילו מתבטלת.

כל העבודה התודעתית שתיארנו מתרחשת בתוך האדם. בשביל זה הוא צריך להיות מסוגל לקחת צעד אחורה. לראות את הצרה מרחוק, לשייך אותה למקור, לדמיין ולהתחבר לזיקה המהותית שאכן קיימת בין שורש הרצון הבורא את העולם ובין כל הביטויים הזעירים של הרצון הזה. אבל הדעת הזאת, הגמישות התודעתית הזאת, זמינה לצדיק רק כאשר מדובר בהתרחשויות מחוצה לו. עם זאת, הצדיק הוא בן אדם. נולד, חי, ונפטר. הוא אמנם מעורר בתוכו את הקול האלוקי, אבל יש בו גם עפר. יש בו גם צד אנושי, הוא מעורה בעולם ובצרכים הגופניים והמשפחתיים שלו. יש זמנים בהם הוא פחות מצליח לראות את השורש האלוהי המיטיב והנשגב. הצדיק אמנם שונה משאר בני אדם, אבל גם בו יש… 'קטנות':

"והאלהים ניסה את אברהם". אמר הבעל שם טוב זללה"ה, שבעת הנסיון לאדם הוא בבחינת הסתלקות הדעת. וביאר בזה לשון הכתוב "והאלהים ניסה את אברהם" – ש'אלהים' הוא מוחין דקטנות כידוע, ואז ניסה את אברהם, כשהיה בבחינת הקטנות.

נקודת המבחן

לכולנו צד גבוה וצד נמוך באישיות. הצד הגבוה הוא ההשתקפות של מה שאלוקי ואצילי בנו. הצד הנמוך הוא השתקפות של מה שיצרי, הישרדותי וממוקד בטובתי המיידית. שניהם זה אנחנו. אם מגיע אלי אדם עם בעיה בזמן שאני מרגיש מרומם, כללי, נשגב, קל לי להביט על הבעיה ועל המציאות שלו ממרום, ולסייע לו ברוחב לב ופתיחת פרספקטיבה. אם אותה הבעיה תפקוד אדם במישור האישי, ותדגדג אותו במקומות הטעונים שלו – הוא יגיב אחרת. שני האזורים האלה, הגבוה והנמוך, ה'גדלות' וה'קטנות', שניהם דורשים מהאדם להכיר אותם היטב, ולדעת מה המקסימום הריאלי שהוא יכול לדרוש מהם.

כשאדם בקטנות, קשה מאוד בין רגע לשלוף את עצמו ולהתנהג כמו מלאך. הוא צריך לחשוב איך בקטנות שלו בכל זאת יתנהל כמו מענטש, והוא לא יחצה גבולות אדומים. האדם נבחן לא רק בכמה הוא מרומם, או למשך כמה זמן הוא מרומם, אלא כשהוא לא מרומם – האם הוא עדיין נשאר בגבולות שהוא קבע לעצמו. הוא נבחן בקטנות. צדיקים, כעומדים בין אנושות ובין אלוקות, יש בהם סוג מסוים של גדלות וסוג מסוים של קטנות. ייתכן שאברהם אבינו עשה נפשות רבות, אך ביחס לעקרות שלו ושל שרה – הוא לא הצליח לפעול, כי זה נגע לו אישית.

…ולכן אמר הבעש"ט נבג"מ על מאמר רבותינו ז"ל שהמתפלל על חבירו הוא נענה תחלה. וצריך להבין למה נענה דווקא בתחלה? אבל הענין הוא, שהמתפלל על חבירו הוא צריך להעלות הגבורות והדינים לשרשם כנ"ל. ואם כן הרי המתפלל הוא שם תחלה, ואחר כך ממשיך על החולה גם כן. ולכן הוא נענה תחלה וכו'.

רק כשאברהם אבינו התפלל על אבימלך, על אותו עניין שהיה חסום לו, לפתוח את היכולת להוליד, הוא היה מסוגל לקחת את הצעד אחורה. לראות את השורש האלוקי ברצון להיטיב ובין המציאות הפרטית של הזולת, כמו שהוא תמיד עשה – אבל ההשקה הזאת נגעה אליו ישירות, ולכן דעתו המורחבת היא זאת שעשתה את ההשקה, וזה מיד ריכך את הדין הפרטי שלו, עוד לפני שזה השפיע על אבימלך.

אם אנחנו תקועים בתוך הקטנות שלנו, אין לנו תמיד שליטה מתי תגיע גדלות. הקטנות שלנו והלמידה שלנו איך להתנהל בה היא חלק מהותי מהמסע שלנו כאן בעולם. ואם ממש קשה לנו עם עצמנו – נלך לעזור למישהו אחר, וזה יפתח בנו את הגדלות שלנו – גם כלפי עצמנו.