במשך רוב ספרי התורה יש בהירות מסוימת לגבי טיבה הגלוי – חטיבות שלמות של סיפורי דברים, לאחר מכן מצוות, ושוב סיפורי דברים. אך ספר דברים הוא סימפוניה בלולה היטב – של דיבור בלשון עבר, הווה ועתיד. של העלאת זיכרונות, של חזרה על מצוות וחידושים בפרטיהן. של פנייה אל העם, דיבור על משה, ורישום של דברים שיעמדו לדורות הבאים.
ובכל זאת, אולי ניתן לזהות קו תוכני מאחד: שמירה. השורש 'שמר' מופיע בתורה כ־166 פעמים, 66 בספר דברים. משה רבינו כבר לא ימשיך עם העם, וקריטי בשבילו ששני דברים כל כך יקרים לו – התורה ועם ישראל – ישמרו זה את זה. והעתיד בידיים של העם. כל עוד משה היה, הוא שמר עליהם. ועכשיו השמירה עוברת אליהם.
נראה שמשה לא מסתפק בעשייה, בקיום המצוות או השתדלות, אלא בשמירה – וזה משהו יותר עמוק מעשייה בלבד. זה מה שמבקש כל מי שעמל במשך חייו כדי ליצור משהו יקר ונאלץ למסור אותו למישהו אחר, ולשחרר את הכבלים המקשרים באופן ישיר בין האכפתיות שיש בו ובין קיומו בעולם. עכשיו זה עובר הלאה.
הבעל שם טוב הקדוש מבאר:
"ושמרתם ועשיתם וגו'". ובפירוש רש"י: ושמרתם – זו משנה, ועשיתם – כמשמעו. צוואת הריב"ש עליו השלום: להיות תמים בעבודתו יתברך שמו עבודה תמה, ועיקר שלא לשכוח הדברים… ושלא יניח שום יום מעשיית מצוה הן קלה הן חמורה, וסימן לדבר (בפרק ב' דאבות) "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה", פירוש "זהיר" מלשון (דניאל יב, ג) "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע", ר"ל הנשמה תזהיר ותאיר ממצוה קלה כמו ממצוה חמורה, כי (סנהדרין קו, ב) "רחמנא לבא בעי"… ר"ל לבא בעי רחמנא, עכ"ל. נראה כוונתו שהלב עיקר פעולתו הוא שיהיה משכן להשם יתברך שישכון בו כביכול, ואם ח"ו לאו, אינו נקרא לב כלל, כיון שאינו פועל פעולתו העיקרית…
עשייה זה ביצוע. כתוב – אז עושים. חיים של עשיה זה עדיף מכלום, אך במהותם אדם מתעורר בבוקר ולא בהכרח מכוון את עצמו לכיוון כלשהו. מגיע לו אוכל – הוא מברך, מגיעה שעת מנחה והוא מתפלל. כשאדם עורך את הגדרות היסוד הזהותיות שלו – מי הוא, לאן הוא חותר בחיים – ומצליח להפנים שלבו פונה לה', אז גם מצוה קלה וגם מצוה חמורה שוות בכך ששתיהן הזדמנות ליצירת זיקה בין ה' ובין עולמו, בין ה' ובינו. בשתיהן אפשר להתלהב, לזהור ולזרוח.
אולי זה דומה לאדם שעיקר משמעותו מבחינתו הוא היותו נהג אמבולנס – יש משהו זהה בין המסירות שלו בשעה שהוא שועט בכביש כדי להציל חיים, ובין הגאווה שיש לו כשהוא עונד את הסיכה הקטנה של מד"א על החולצה. הראשונה זאת מצוה חמורה, השניה אולי זעירה, אבל שתיהן נוגעות בזהות שלו. שתיהן מעידות על הלב שלו, שליבו מכוון למטרה אחת בכל מעשיו.
בעומק, זה מה שמשה מבקש מעם ישראל – לא רק לעשות, אלא שזה יהיה בליבם.
… והוא דבר גדול מאוד, כי אז ידע שעשה פעולה ביום זה, שברא מלאך אחד… וסימנך (קהלת ח, ה) "שומר מצוה לא ידע דבר רע". היינו כשאדם מקבל על עצמו דבר זה להיות עומד על משמרתו מהבוקר עד ערב אולי יזדמן לו מצוה, וזהו "שומר", מלשון (פ' וישב) "ואביו שמר את הדבר", אזי הסגולה מזה הוא ש"לא ידע דבר רע", היינו שלא יבא לידי קרי הנקרא רע ח"ו, וסימנך (תהילים נב, ג) "חסד אל כל היום", היינו שבכל יום ויום צריך לעשות חסד לאל יתברך:
אנחנו מכירים את ההבדל בין כשמשהו ממש חשוב לנו, ממש בוער לנו, לעומת משימה שנפלה עלינו ואנחנו פשוט צריכים לבצע. מישהו שמחכה לתשובה שנוגעת לעתיד שלו, ממש שומר, דרוך וקצת קשה לו לחשוב על דברים אחרים. אין סיכוי שיפספס את הרגע. ומי שרק עושה – מתגלגל בחייו, ואם מגיע אליו איזה אתגר או מכשול הוא ישתדל לא ליפול.
בקשרים בין בני זוג, וגם בין הורים וילדים, יש טעויות כל הזמן, ובכל זאת הצדדים נפגעים, למרות שבאמת זאת הייתה טעות. טעות היא לפעמים – לא תמיד – סימן שביחס לקשר היינו בעשייה. אם היינו בשמירה, לא היינו בכלל מתקרבים לאזור החיוג של הטעות. אך זה תלוי בנו, לצלול עמוק לתוך הלב שלנו ולנסות לברר מה הזהות שלנו. מתי אני מזהה בעצמי שמירה, ומתי עשייה. אולי נגלה כל מיני דברים מביכים – מה באמת קריטי לנו כיום, ומה לא כל כך חשוב לנו אבל אנחנו בכל זאת כן עושים.
הלב שלי מסוגל להיות משכן לה' יתברך שישכון בו כביכול, אם הוא מכוון לה'. אז בואו ניגש למשימה הזו, בלי להתבייש. להכיר איפה אני היום, ומה הייתי רוצה שיהיה הזהות שלי. מה הייתי רוצה לשמור ולא רק לבצע. האם אנחנו מצליחים לשמוע את הקריאה המתחננת של משה אלינו, שה' העניק לנו מתנה טובה באמת, שהלב שלנו יכול לחבק אותה?
