כזכור לקוראים הקבועים, לאחרונה שקדתי למען רשת בי־בי־סי על סדרת טלוויזיה הדנה באתגרי המוסר במאה ה-21. בהכיני אותה, ראיתי לנחוץ לנסוע לטורונטו ולשוחח עם אדם שטרם פגשתי, הפסיכולוג הקנדי ג'ורדן פיטרסון. לאחרונה הוא זוכה למעמד של אינטלקטואל־על בעיני מיליוני צעירים, ומנגד מולעג ומבוזה בידי אחרים שחבל שאינם יודעים על מה הם מדברים. הפופולריות העצומה של ההֶסכתים שלו – הנמשכים שעות ארוכות ותוכנם אינטלקטואלי להחריד – מלמדת שהוא אומר משהו שאנשים רבים מרגישים שעליו להישמע, ושאינו זוכה לביטוי הולם מפי אחרים.
בשיחתנו היה רגע של עוצמה צורבת. פיטרסון סיפר על בתו מיכאילה. כשהייתה בת שש נתגלה שהיא לקתה בדלקת פרקים חריפה שמקורה אינו ידוע. שלושים ושבעה מפרקים בגופה נפגעו. לאורך שנות ילדותה ונעוריה היא עברה ניתוחי החלפת אגן והחלפת קרסול. היא סבלה כאבים עזים ובלתי פוסקים. כשאביה סיפר לי על מסכת ייסוריה קולו רעד והדמעות עמדו בגרונו. ואז אמר:
"אחד הדברים שנזהרנו בהם מאוד, ושהרבינו לדבר איתה עליהם, היה שלא תתפוס את עצמה כקורבן. והאמן לי, הייתה לה סיבה מצוינת להרגיש שהיא קורבן. אבל ברגע שהאדם החולה רואה את עצמו כקורבן הוא שוקע במחשבות כעס ונקם – וזה יוצר אצלו מצב פסיכולוגי נורא כמו מצבו הגופני. אני יכול לומר לשבחה שזה חלק ממה שאפשר לה להחלים. היא לא התרפאה לגמרי, אבל מצבה טוב לאין ערוך מכפי שהיה – מפני שהיא לא הרשתה למצב הבריאותי שלה להכניס אותה למצב קיומי של זעם… לאנשים יש הרבה סיבות להבנות את עצמם כקורבנות. השאלה היא איזו גישה נוקטים לעומתן. כעס, דחייה, תרעומת, עוינות, רצחנות? אלו היו הבחירות של קין. זאת הדרך לגיהינום".
אבל כיצד זה אפשרי? איך יכול אדם להיות קורבן אך לא לראות את עצמו ככזה – בלי לחטוא בהכחשה, בהשכחה, או בחשיבה משאלתית?
התשובה נעוצה ביכולת הייחודית שלנו, היכולת העושה אותנו לבני אנוש, לבחור בכל מצב בין מבט לאחור למבט קדימה. אדם יכול לשאול "למה זה קרה?", כלומר להביט לאחור ולחפש גורם בעבר. אך הוא יכול גם לשאול "מה עושים?" – כלומר להביט קדימה, לראות ברגע ההווה קו זינוק ולהחליט על נקודת היעד העתידית שלו.
יש הבדל עצום בין השניים. כי את העבר איננו יכולים לשנות. אך את העתיד – כן. המביט לאחור רואה את עצמו כאובייקט, ככלי משחק בידי כוחות שמעבר לשליטתו. המביט קדימה רואה את עצמו כסובייקט, כשחקן מוסרי בעל יכולת בחירה, המחליט באיזה נתיב ילך אל המקום שהוא רוצה להיות בו.
אלו הן שתי דרכי חשיבה לגיטימיות, אבל האחת מובילה לתרעומת, למרירות, לזעם ולתשוקת נקם – והאחרת מוליכה לאתגר, לאומץ, לכוח רצון ולשליטה עצמית; לניצחון הבחירה על הגורל.
ג'ורדן פיטרסון הגיע אל משנתו זו דרך המאבקים שלו ושל אביו עם הדיכאון ומאבקה של בתו עם מצבה הגופני. עם ישראל הגיע אליה מתוך מסריו מְשַנֵי־החיים של משה רבנו, בייחוד בספר דברים. הם מתומצתים בפסוקי הפתיחה של פרשתנו:
רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱ־לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם; וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱ־לֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם…
לאורך הספר חוזר משה ואומר: אל תחשבו שעתידכם ייקבע בידי כוחות שמחוץ לשליטתכם. נכון, מקיפים אתכם כוחות שאינכם שולטים בהם – אבל הבחירה שלכם היא שתקבע. כל שאר הדברים יבואו בעקבותיה.
התוצאה הייתה שהיהודים, באורח ראוי לציון, לא ראו את עצמם כקורבנות. דמות מפתח בעניין זה, מאות שנים אחרי משה, הייתה הנביא ירמיהו. ירמיהו הזהיר את העם כי כוחה של מדינה אינו תלוי בעוצמת צבאה אלא בעוצמת החברה בה. ירמיהו חזר ואמר, שה' לא יציל אותנו מאויבינו כל עוד לא נציל את עצמנו מהחלקים הירודים של עצמיותנו.
כשהאסון בא והבית חרב אמר ירמיהו אחת מן האמירות החשובות ביותר בהיסטוריה. הוא לא ראה את הכיבוש הבבלי כתבוסה של יהודה ושל א־לוהיה. הוא ראה אותה כתבוסה של יהודה מידֵי א־לוהיה. ודווקא אבחנה זו הייתה חוט שָני של תקווה. אלוקים עדיין כאן, הוא אמר בעצם. שובו אליו – וישוב אליכם.
"מפני חטאינו גלינו מארצנו", אנו אומרים בתפילה. אנחנו מסרבים להגדיר את עצמנו כקורבנות של כוחות חיצוניים לנו – מצרים, אשור, בבל, הגורל, חוזק ידה של ההיסטוריה, החטא הקדמון, דחפים לא מודעים, אבולוציה עיוורת, דטרמיניזם גנטי או יחסי כוח. אנחנו מאשימים את עצמנו: "מפני חטאינו".
זהו נטל כבד של אשמה, ולא היינו יכולים לשאת אותו אלמלא האמנו בסליחה הא־לוהית. אלא שהחלופה – להגדיר את עצמנו כקורבנות, לשאול "מי עשה לנו את זה?" במקום "איפה טעינו?" – החלופה הזו כבדה אף יותר.
"רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה". זהו המסר העקשני של משה בחודש האחרון של חייו. תמיד יש בחירה. כפי שאמר הפסיכולוג ניצול אושוויץ ויקטור פראנקל, אפילו באושוויץ היה חופש אחד שהנאצים לא יכלו לקחת מהאסירים: החופש לבחור איך להגיב. הקורבניות ממקדת אותנו בעבר שאיננו יכולים לשנות. הבחירה ממקדת אותנו בעתיד שאנו יכולים לשנות, ומזמנת אותנו למה שהפילוסוף עמנואל לוינס כינה "חירות קשה".
יש ויש קורבנות בעולם הזה, ואין לנו רשות להפחית בערך סבלם. אבל ברוב המקרים (בהחלט לא בכולם) הדבר החשוב ביותר שאנו יכולים לעשות הוא לעזור להם לשקם את ההכרה ביכולתם לפעול ולשנות. אף פעם אין זה קל, אבל זה חיוני – לבל יתבוססו עד טביעה בחוסר־האונים הנרכש שלהם. הלקח שלנו הוא אפוא זה: לעולם אל תגדירו את עצמכם קורבנות. אינכם יכולים לשנות את העבר, אבל בידכם לשנות את העתיד. תמיד יש בחירה, והמגייס את הכוחות לבחור יכול להכניע את הגורל.